ישועות מלכו על הרמב"ם צו

דקיי"ל דבעי עקירה א"כ היכי דלא חזי לפסח פטור אבל למ"ד דלא בעי עקירה חייב כיון דפסח דלא חזי הוי שלמים וא"ל [דאף דבעי עקירה יתחייב מטעם] דחזי לפסח שני ז"א כיון דכולנו טמאי מתים וכל היכי דלא עבדי בטהרה בראשון לא עבדי בשני כדאמרינן בפ' כיצד צולין, אלא שאני חוכך דעד כאן בעי עקירה אלא היכי דהי' ראוי למה שנקדש אבל בזה"ז דלא חזי כלל לפסח י"ל אף בלי עקירה לשלמים קאי ול"ד לאשם מחו"ז דהתם סתמא לאשם קאי כשיבוא הזמן משא"כ כאן דאין תשלומין לפסח הבא בטומאה ועי' ס"פ מי שהי' גבי המפריש נקיבה לפסחו וצ"ע

והנה בש"ס זבחים קי"ד מבואר דפסח קודם חצות ששחטו בחוץ אינו חייב אך לא נראה כן בדברי רבינו בפט"ו מהל' פסוהמ"ק והטעם נ"ל דדווקא ר"ש ס"ל דהוי מחו"ז אבל אנן קיי"ל כר"ח יומא ס"ב: דאין מחו"ז לבו ביום ובזה יש לתרץ דברי רבינו דפסק לעיל בה' פסהמ"ק כבן בתירא ותמה עליו הראב"ד ולפ"ז ניחא דתלי' בפלוגתא אי יש מחו"ז לבו ביום וכיון דרבינו פוסק דאין מחו"ז לבו ביום להכי מחייב בשחטו קודם חצות בחוץ להכי השוחט פסח של"ש שחרית בי"ד פסול

ויש לעיין קצת בשוחט פסח בשעת היתר הבמות בבמת יחיד אי הזבח כשר דהא בקדשים בעינן קרא לעכב וראיתי בירושלמי פ' האשה דלר"י דקרא אתי שלא לשחוט הפסח על היחיד מ"מ מודה דאם זרק הורצה והיינו בקדשים בעינן קרא לעכב ומינה לר"ש דמפיק לי' לההיא קרא על שעת היתר הבמות בדיעבד נמי כשר מיהו י"ל דלענין זה אהדרי' לאיסורא קמא והוי כמו שחוטי חוץ וצ"ע

עיין במל"מ דנסתפק אי אשה כשרה בבמה והביא לפשוט בשם המהרי"ט להכשיר ובאמת היא תוספתא ערוכה בפ"ב דזבחים דמקריב בבמה ע"י בנו ובתו ועבדו ושפחתו הא קמן דכשרה וכן מבואר בת"כ פ' אחרי, ומה דנסתפק בטמא מבואר ברפ"ב דזבחים דפסול בבמה ואונן מס"ל להש"ס אי כשר וערל י"ל דתלי' בפלוגתא דר"א ור"ע ביבמות אי ערל כטמא או כזר: לה"ג מצאתי באופן אחר

הנה בפ"ב דזבחים ס"ל לרבא אליבא דר"ש דל"ת דלא תוכל לזבוח היא בע"פ קודם חצות דאע"ג דלא מטא זמני' מ"מ גם במחו"ז עבר על ל"ת ודחי שם הש"ס דר"ש בשעת היתר הבמות איירי והא דנקט בשעת איסור הבמות היינו גבי פסח דאינו קרב בבמה קטנה בזה אינו עובר אלא בלאו ונראה דרבינו לא תפס לעיקר האיקומתא זו דהא בפסחים דף צ"א אמרינן דר"י דס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד ס"ל כר"ש ואנן קיי"ל כר' יהודה דשוחטין על היחיד ובמחו"ז לא קיי"ל כר"ש אלא דפטור לגמרי ועוד דהא רבינו פוסק דהשוחט פסח קודם חצות לשם שלמים פסול וע"כ דס"ל דאין מחו"ז לבו ביום א"כ א"א לומר כאוקומתא דרבא דבשעת איסור הבמות דא"כ כרת נמי לחייב דלא מחשב כמחו"ז כיון דחזי לבו ביום ועתה אין מקום למה שהקשה הלח"מ על רבינו שלא הזכיר שאינו חייב אלא בשחט לאחר חצות דלדידן דקיי"ל אין מחו"ז לבו ביום גם קודם חצות חייב וז"פ, גם מה שכתב הלח"מ דקודם חצות ליכא איסור כלל ל"נ כלל לא מיבעי לדידן דקיי"ל דשחט הפסח קודם חצות של"ש פסול ודאי אסור להביא קדשים לבית הפסול ואפי' לר"י דס"ל דקודם חצות הו"ל שלמים מ"מ אסור לשנות כשהפריש לשם פסח

ה"ד שחיטת הפסח, הנה לר"י דזמן תמיד של בין הערבים הוא עד פלג המנחה א"כ לכאורה הה"ד בפסח מיהו י"ל דבפסח דכתיב בי' בערב והוא מאוחר לבין הערבים אף ר"י מודה (ועיין פסחים נ"ט] ותו דבפסח כתיב שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש ואע"ג דדרשינן מיני' בברכות ט. כבוא השמש אתה אוכל מ"מ סמך יש דפסח מאוחר, ורבינו סתם הדברים לפי שעיקר דעתו כמו שהוכחתי בחי' לאו"ח לפסוק כרבנן ורק לענין תפילה הקילו דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ועי' פסחים צ"ג ושם משמע דשחה"פ עד שקה"ח, שוב ראיתי להרב בש"א שעמד בזה ודעתו ג"כ שדעת רבינו לפסוק כחכמים דר"י אמנם הפליג שיטתו ליפסול משעה ורביע קודם הלילה ולדעת רבינו דיום נחשב מהנה"ח א"כ שיעור מיל כ"ד מינוט א"כ צ"ד מינוט שהוא שעה וחצי וד' מינוט קודם צאה"כ מאותו זמן לא יהא נקרא בין הערביים וזה צע"ג

ומש"כ דאחר הטבת הנרות הי' נעשה היא פלוגתא דברייתא בפסחים נ"ט והכריע רבינו כדעת המקדימין נרות ומסתברא דאם עבר ושחט קודם לנרות דא"צ למרס הדם אלא זורקו, והכי דייק לישנא דרבינו [שלא כתב מירוס אלא גבי שחטו קודם לתמיד]

ויש לעיין נסכי התמיד וחביתי כה"ג מתי נעשין, ועיין בתוס' נ"ט ד"ה מאוחר שהקשו למ"ל קרא דפסח מאוחר לתמיד ת"ל משום תדיר קודם ותרצו משום עלי' השלם הי' הו"א לאחר התמיד א"כ בנסכים [דל"ש בהו השלם דרק בקרבן תמיד נאמר] א"כ קודמין לפסח מצד תדיר מיהו י"ל [דפסח הוי מקודש] ואיבעי דתדיר ומקודש הי' קדים לא איפשטא מיהו בירושלמי משמע דנסכי תמיד קודמין ולענין חביתין צ"ע וגם דחביתין הוי קרבן יחיד ומ"מ מסתברא דקודמין לפסח ורבינו סתם הדברים

שם ואם שחטו קודם וכו' והי' אחר ממרס בדמו רבינו סתם ובזבחים מבואר דדוקא בשכבר נשחט התמיד בעת שחיטת הפסח צריך למרס אבל בנשחט הפסח קודם שחיטת התמיד זורק דם הפסח קודם, ואולי סמך עצמו עמש"כ בפ"ט מה' תו"מ דתדיר ושאינו תדיר וקדם ושחט לשאינו תדיר גומר עבודתו ומ"מ פשט לשונו דסתם צ"ע, ומזה משמע דההוא דפסח אינו אלא כמו תדיר ושאינו תדיר דהרי הש"ס מדמה לה להדדי ואינו אלא למצוה מן המובחר, ועי' בתוס' מנחות דף ה' בד"ה אלא שכתבו כעין זה דלמ"ד האיר המזרח מתיר הא דכתיב עד הביאכם אינו אלא למצוה מן המובחר ואין זה עשה גמורה וכמו כן הא דתמיד קודם לפסח ול"ד לעשה דהשלמה דהיא עשה גמורה ואינו נדחה אלא מפני עשה דפסח דאית בי' כרת ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' יומא כ"ט: שהקשו בפסח שנתערב בבכורות דס"ל לר"ש דקרבו כולם האיך אפשר להקריבן הא אחר קרבן הפסח עובר על עשה דהשלמה וקודם התמיד א"א להקריב דפסח מאוחר לתמיד, ולא הבינותי כלל נהי דבתר התמיד א"א להקריב דדלמא בכור הוא ועבר על עשה דהשלמה דלא נדחית אלא מפני עשה שיש בה כרת אבל קודם התמיד אפשר להקריב דהא מחויב להקריב הפסח בו ביום ואם עבר על מוצא שפתיך תשמור דהא כבר אפרשי' וכשלא יקריבנו היום מ"מ זה א"א להקריב אחה"פ כיון דפסח אחר זמנו הוי שלמים וזה שנתערב בבכור א"כ מתנותיהן אינן שוות דזה מתן ד' וזה מתן א' א"כ ודאי דלא גרע מאלו שחטו קודם התמיד דרשאי לגמור כל עבודתו קודם התמיד לפי שאינו אלא מצוה מן המובחר ק"ו דרשאי להקדים כדי שלא יעבור על מ"ע דמוצא שפתיך תשמור, וזה נ"ל ברור עד שאני תמה על רבותינו בעהתו"ס