ישועות מלכו על הרמב"ם ט

דאע"ג דמבואר בפ"ק דחולין דדווקא במומר בפרהסיא היינו בפני עשרה מישראל מקרי מומר לכה"ת מ"מ כשהיו עדים והתראה שהתיר עצמו למיתה בזמן שהי' ד"נ נוהג א"צ בפני עשרה מישראל אלא בפני עדים נמי מקרי מומר וכן א"צ שיעבור ג"פ ואפי' בפ"א מקרי מומר ולא אמרו בפני עשרה אלא בזמן שלא התיר עצמו למיתה וכ"מ בחולין דף מ"א ודעת הרב ב"ה דבעבר על עבירה דרבנן מקרי מומר מדרבנן לכה"ת וכבר השיג עליו הפ"ח ודבריו נכונים בלא ספק **(ועיין שבת מ' האי מאן דעבר אדרבנן מקרי עבריינא והיינו בכל איסור דרבנן וא"ל דנעשה מומר א"כ מה ראי' מאיסור שבת דמקרי מומר לכל איסור דרבנן דל"מ מומר וכן יש לה"ר משבת פ"א:

צ"ד:

דדוחין איסור שבת דרבנן משום כבוד הבריות מטעם דגדול כבוד הבריות דדוחה לל"ת שבתורה הנאמר בשאר איסורין וא"נ דנעשה מומר א"כ מה ראי' משאר איסורין ועיין סוכה ט"ז. בפירש"י ד"ה אבל שבת. נה"מ)**. והנה הרב פ"מ נסתפק בעובר על עבירה באיסור שבת כגון תחומין לדעת רבינו והגאונים דתחומין די"ב מילין דאורייתא אם מקרי מומר לכה"ת כיון דא"ח מיתה וכרת א"ד כיון דמ"מ מתסר מד"ת מקרי מומר לכה"ת ול"נ להוכיח מדברי תוס' יבמות דף ל"ג ע"ב דלא מקרי מומר במידי דא"ח כרת ומיתה שהם ז"ל כתבו להקשות אהא דפריך התם בהא דתניא דזר ששימש בשבת לר"ש אין כאן משום שבת ולר' יוסי יש כאן משום זרות ושבת דשימש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא אי בהקטרה הא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת ומאי קו' הא תנא גם ללאו שאין בו כרת חשיב שהרי חשיב בע"מ ששימש בטומאה אע"ג דליכא בבע"מ ששימש אלא לאו שאין בו כרת ותרצו דגם לרבנן דר"ש לא מחייב בכולל קל על חמור ואי ס"ד דלאווי דשבת אע"ג שאין בהם כרת מ"מ חמירי טפי דמחשב כמומר לכה"ת א"כ הא יש בלאווי דשבת גם חומר מה שאין בזרות שהרי בשבת נחשב כמומר לכה"ת מה שאין בזרות וכל היכא דיש חומר במקצת חל גם בקל על חמור כמו שהוכיחו שם דכל שיש חומר במקצת לא מקרי קל על חמור הן אמת שמה שהקשו התוס' שם נהי דס"ל לר"י הבערה ללאו יצאת מ"מ הא חשוב התם גם חייבי לאוין שאין בהם כרת ומיתת ב"ד יש לתרץ דהא בסנהדרין סו"פ הנשרפין אמרינן דלר"ע זר ששימש חייב מיתה בידי אדם ואמרינן שם דלר"ש חייב חנק א"כ לא משכחת לה כלל פלוגתא דר"ש ור' יוסי בזר ששימש בהקטרה דהא גם למאן דאית לי' בזר ששימש דחייב מיתה מ"מ אין בו קרבן כיון שאין חייב כרת על הזדון כמו מכה ומקלל אביו ואמו וכמבואר בת"כ דגם בחייבי מיתות ב"ד אין בשוגג חיוב חטאת עד שיהא בזדונו כרת עיין בפ"א מהל' שגגות במל"מ וזה פשוט דגם לר"ע דס"ל דזר ששימש במיתה מכל מקום אינו חייב בשוגג קרבן כיון שאין בזדונו כרת, וראי' ברורה ממשנה דפ"ק דכריתות דחשיב ל"ו ח"כ ור"ע לא הוסיף שם אלא מגדף ואי ס"ד דיש בזדונו כרת וחייב בשוגג חטאת א"כ הו"ל לחשב נמי זר ששימש א"ו דלד"ה אין בו חיוב חטאת כיון שאין בזדונו כרת א"כ מיושב קושית התוס' דלס"ד דלא פליגי אלא במקום דיש עונש ב"ד או חיוב חטאת ולא ס"ל דפליגי אם ראוי לקוברו בין רשעים גמורים א"א לומר דפליגי בזר ששימש בהקטרה דממנ"פ אם הי' מזיד בשתים הא לר"ע דזר ששימש במיתה וכיון דס"ל דהבערה ללאו יצאת ואין בו מלקות דהא חיוב מיתה במזיד פוטר ממלקות כמבואר פרק, א"נ ובשגג בשתיהן וודאי א"ח לא משום שבת לר"י דס"ל ללאו יצאה ולא משום זרות למש"כ דגם לר"ע דמחייב בזר מיתה מ"מ בשוגג אינו קרבן ובהזיד בשבת ושגג בעבודה הא אין כאן משום זרות דאין בו חיוב חטאת ומיתה ומלקות ובהזיד בעבודה ושגג בשבת ג"כ אינו חייב לר"י דס"ל ללאו יצאה לא חיוב חטאת לכן שפיר פריך והאר"י הבערה ללאו יצאה ועיין בפ' א"נ ובשאר דוכתא דפריך מר"ע אתלמידי' דילי' ר"י ור"ש ור"מ ור"י] גם הרמב"ן והרשב"א שם ביבמות תירצו לקו' התוס' ומ"מ מסתייע דלדעת התוס' כל היכי דליכא חיוב כרת לא מקרי מומר והכי מסתברא דהנה הא דנחשב מומר לשבת כמומר לכה"ת נראה שנלמד חילול חילול מע"ז וכדדרש ראב"ש בסנהדרין דף ע"ג ע"ב ואע"ג דלא קיי"ל כראב"ש שם היינו דגם בע"א קיי"ל דלא ניתן להצילו בנפשו והרי כתבו התוס' שם ד"ה חילול חילול דלא ילפינן חילול חילול אלא במידי דאיכא עליו חיוב מיתה א"כ ממילא דל"א מומר לכה"ת ועוד הרי כתב הרשב"א בחי' ליבמות דף ו' בשם רבו דכל שאינו בכלל אבות ותולדות הגם שיש בהם ל"ת מ"מ אינו בכלל עשה דתשבות דסתמא אינו אלא באבות מלאכות וכדבריו מצאתי בפי' רבינו חננאל בפסחים דף ו' בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצא וכתב רבינו חננאל דאי ס"ד ללאו יצא ניתי עשה דתשביתו ונדחה לל"ת דהבערה וזה כדעת מורו של הרשב"א דבדבר שאינו בכלל אבות ותולדותיהן אינו בכלל עשה וכיון דבדבר שאינו בכלל אבות אינו בכלל עשה פשיט דאינו בכלל חילול שיהא דינו כמומר לכה"ת **(ועיין עירובין ל"ו ברש"י ד"ה ומשני. נה"מ.)** אלא דק"ל לפי שיטת ר"ח דהיכא דאין בו אלא ל"ת כיון דאין בו עשה אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת מהא דאמרינן בפסחים דף צ"ג דלרב יודא מקרי דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה וכתבו התוס' דהתם אליבא דר"ע אזיל דס"ל דתחומין דאורייתא והיינו ב' אלפים אמה לכן כל שאינו יכול לכנוס מבעוד יום בע"פ ויהא סמוך לאלפים אמה למקום אכילתו מקרי דרך רחוקה ואי נימא דליכא אלא ל"ת לחוד אמאי לא אתי עשה דפסח דחמור וידחה לל"ת דתחומין דהא אם לא יהא רשאי לבוא לאכילה לא קיים מצות פסח גם בשחיטת הפסח דגברא דחזי לאכילה בעינן לכ"ע כמבואר בפסחים דף ע"ח ע"ב א"כ ע"י שתדחה עשה דאכילת פסחים לל"ת דתחומין יקיים גם המ"ע דפסח וא"ל כיון דלא הוי בעידנא לא דחי העשה לל"ת או כיון שבא ע"י פשיעה דז"א דהא בעשה דחמור לא בעינן בעידנא כדמוכח מפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי לעשה דהשלמה אע"ג דלא הוי בעידנא מיהו אם נאמר דיש עשה גם במידי דלא הוי אלא לאו ואינו בכלל אבות מלאכות לא תקשה למש"כ התוס' בזבחים דף ל"ג בשם רבינו חיים כהן דעשה שיש בו כרת דחי ללתו"ע וראייתם מהא דמותב התם למ"ד ביאה במקצת שמי' ביאה לכן טמא שהכניס ידו לפנים לוקה מהא דמצורע שראה קרי בשמיני בע"פ וטבל אע"פ שאין טבול יום נכנס זה נכנס שעשה שיש בו כרת דוחה לעשה שאין בו כרת שמד"ת גם עשה אין בו ופריך למ"ד ביאה במקצת שמי' ביאה הא בעי לכנוס ידיו לבהונות לעזרה ואידי ואידי יש בו כרת והיכי דחי לל"ת שיש בו כרת ומשני רבינא ההוא לענין מלקות אתמר כלומר דנהי דביאה במקצת שמי' ביאה מקרא דבכל קדש לא תגע ומקשינן ביאה לנגיעה מ"מ אינו