ישועות מלכו על הרמב"ם פט

כשישחוט, הא שחיטה כשירה בזר, ומכח זה הוכיחו דזר ששחט בשבת חילל שבת, אלא דהקרבן כשר, ולפענ"ד לאו ראי' היא, דוודאי זר ששחט, וקבל כשר, אין כאן שום איסור אבל זר או כהן ששחט ע"ד שיקבל זר וקבל, ודאי חייב סקילה במזיד ובשוגג חטאת, וכיון דקיי"ל בזבחים ד' כ"ה דהשוחט צריך שיתן הוורידין לתוך הכלי, כשמקבל חלל והוא שוחט לתוך הכלי שאוחז הפסול בידו, עד שיקבל, ודאי חייב חטאת, ועי' במנחות פ' ר' ישמעאל וזה פשוט, ויש לה"ר דגם בשבת מותר מהא דיומא דשחטו ומירק אחר, והרי בשחט בו שנים או רוב שנים קיי"ל דהיא כחי' ובודאי בהמה ששחט אחד שנים, ובא אחר ומירק חייב האחרון שקירב מיתתה, מידי דהוי אענבים שצמקו דמקבלי טומאת אוכלין והתולש חייב. ואי ס"ד דבשבת כיון דעיקר עבודה פסול בזר גם השחיטה לא ניתנה לדחות אלא לכשר לעבודה, א"כ גם המירק לא יכשר אלא בכשר לעבודת היום

איברא דלדעת הרמב"ן עבודת התמיד כשרה מד"ת באחר י"ל אבל לדעת בעהמ"א דגם תמידין אינן כשרין אלא בכה"ג האיך רשאי אחר לגמור, ונשאלתי מהרה"ג מ' דוד ז"ל אבדק"ק לאסק, כיון דקיי"ל בפ' ר"א דמילה, במילה בשבת כ"ז שעסוק בה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין, פירוש, א"ח על ציצין שאינן מעכבין, כששחט הכה"ג רוב שנים דאינו מעכב בדיעבד המיעוט למה יהא מותר למרק אח"כ המיעוט האחר, כיון שא"מ, ומכח זה רצה לומר דבשחט רוב שנים תו לא מחייב משום נטילת נשמה, וליכא חילול שבת, והשבתי לו שזה ודאי לא יתכן שנאמר שיפטור מחילול כיון דהיא כחי' לכ"ד, ויש לחלק בין מילה לשחיטה דהתם מד"ת גם כשנשאר מיעוט קיים המצוה, וא"צ יותר, אבל כאן דמד"ת צריך שיקבל כל דם הנפש ודם הנפש מקרי שהנפש יוצאת בו, ומסתבר דאחר שיצא כל דם הנפש אינו נידון כחי', א"כ עכ"פ המצוה מדאורייתא שתצא כל דם הנפש, והגם שבדיעבד אם נעשה אח"כ מאליו ששחט הרוב שנים ויצא הדם מעט מעט עד שיצא כל הדם נתקיימה המצוה, מ"מ כל עוד שלא תצא דם הנפש לא מקרי גמר המצוה, ול"ד למילה דהמיעוט אינו מעכב גם כשנשאר, משא"כ הכי דעכ"פ מדאורייתא צריך שתצא כל הדם ודו"ק, ועוד דהתם לא מקרי גמר כיון דצריך עדיין להקטיר וא"ל בזה דהעיקר נראה דזר מותר גם בשבת

ה"ג מתעסק פסול, הנה בזבחים ד' מ"ז גרסינן השוחט חטאת לשם חולין כשרה, משום חולין פסולה, ביאור הדברים, דאם שחט חטאת וידע שהיא חטאת אע"פ ששחטה לשם חולין כשר, אבל אם לא ידע שהיא חטאת וסבר שהיא חולין פסול דמקרי מתעסק, וכ"כ התוס' בחולין ד' י"ג בד"ה מנין למתעסק ולפ"ז הוא להיפך מקדשים דבשוחט חטאת וסבור שהיא שלמים קיי"ל דעקירה בטעות ל"ש עקירה כמבואר במנחות פ' התכלת, ואם ידע שהיא חטאת ושחט לשם שלמים זה שלא לשמה דפסול בחטאת ופסח, ובשאר זבחים לא עלתה, ולשם חולין כשר בחטאת בידע, ובשאר דברים מרצה ובלא ידע פסול, ורבינו ז"ל השמיט האי דינא דבאם לא ידע שהיא קדשים וסבר שהיא חולין פסול, אדרבה ממאי שכתב שיתכוין לשם שחיטה, ולא קאמר שיתכוין לשם שחיטת קדשים, משמע דכל שנתכוין לשם שחיטה כיון דחולין אין מחללין כמבואר בפ"ק דזבחים לעולם כשר, והי' נ"ל דרבינו דחה סוגי' זו דשלהי פ' ב"ש מהלכה, לפי שפלוגתא דתנאי היא בפ' אלו דברים אם עקירה בטעות שמה עקירה, ודעת רבינו דל"ש עקירה, והיינו דכיון דאלו ידע דהוי חטאת הוי שחטה לשמה א"כ ה"ה בשוחט לשם חולין אע"ג דלא ידע שהיא קדשים כשר, ומ"מ אני חוכך הרבה לדחות סוגי' ערוכה מהלכה דיש לחלק בין כשידע שהיא קדש אלא דלא ידע אם היא שלמים או חטאת, כיון דנתכוין לשם מצוה, אנן סהדי דאלו הוי ידע שהיא חטאת הוי שחטה לשם חטאת, דא"א חוטא ולא לו, משא"כ בסבור שהיא חולין דלא נתכוין כלל לשם מצוה, ואע"פ שיש לגמגם בזה מ"מ לפע"ד קשה לדחות מימרא פשיטא, וצ"ע מנושאי כלי רבינו, שלא הרגישו בזה. ולכאורה יש לה"ר דגם בשוחט לשם חולין ולא ידע, גם בזה אמרינן עקירה בטעות ל"ש עקירה, מהא דפסחים ע"א בפסח ששחטו שלא לשמו בשבת דמחויב חטאת, ופריך ש"מ בעי עקירה, ומשני דידע שהוא פסח ושחטו שלא לשמו, ומותיב התם מהא דשאר זבחים ששחטן לשם פסח דר"י פוטר ור"א מחייב ומותיב ר"א לר"י מה פסח שמותר לשמו כששינה חייב, כש"כ שאר קדשים, ואם איתא לישני לי' כאן בעוקר כאן בטועה ודחיק התם הש"ס, ומאי קושי' נימא דהא דשוחט פסח שלא לשמו היינו כששחט לשם חולין וסבור שהיא חולין, דבזה פסול דמקרי מתעסק ורישא וסיפא בטועה, א"ו דגם בשוחט לשם חולין אמרינן דמקרי עקירה בטעות ול"ש עקירה, מיהו אין ראי' זו מוכרחת דהא בפ' תמיד נשחט מבואר דשלא לשמו היינו לשם שלמים, א"כ מסתמא שלא לשמו דמשנה זו דכוותי', ובל"ז קשה בסוגיא זו, דהא מבואר במנחות ע"ט דגם למ"ד עקירה בטעות ל"ש עקירה באומר מותר מיקרי עקירה אע"ג דהוא שוגג ואלו הוי ידע שאסור ופסול לא הוי משנה מ"מ לא מקרי עקירה בטעות, א"כ י"ל דרישא וסיפא ביודע ואומר מותר, ואין זה דוחק דהא מוקי התם למשנה דכהנים שפגלו במקדש באומר מותר, ולקמן בפ' ט"ו יתבאר, וכן מהא דפריך במנחות מ"ט למאן דס"ל עקירה בטעות ל"ש עקירה מכהנים שפגלו במקדש ולא מוקי בסבור שהן חולין, דלישנא דפיגול לא משמע הכי דסתם פיגול הוא שלא בזמנו, או שלא במקומו שוב ראיתי לרמב"ן במלחמות בפ' ראוהו ב"ד גבי מצות צריכות כוונה שכתב בפשיטות דבקדשים א"צ כוונה למצוה, אלא למעשה שחיטה. ונראה מדבריו שא"צ שיכוין לשם קדשים אלא לשחיטה, וגם עליו קשה מהא דשחט חטאת משום חולין, והי' נ"ל דדוקא בחטאת דגלי רחמנא דצריך כוונה, בזה צריך שידע עכ"פ שהיא קדשים אבל בשאר קדשים לא פסול אלא מתעסק שלא נתכוין כלל, וא"ל דהא במתן ד' שנתערב במתן א' ס"ל לר"י דעבר על ב"ת גם כשנתכוין לשם מים, והיינו מטעם שכתב הרמב"ן כיון דא"צ כוונה לשם מצוה גם לעבור על בל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה, והרי מתן ד' גם בחטאת, והרי בחטאת בעי כוונה לשם מצוה י"ל כיון דאם הוי ידע שהיא דם חטאת גם כשזרק לשם חולין כשר, א"כ גם לב"ת גם כשזרק לשם מים, כיון שידע שדם חטאת מעורב וזורק עבר על ב"ת, אבל כשטעה וסבור שהיא חולין פסול, מיהו פשט לשון הרמב"ן משמע דבכל קדשים, גם בחטאת א"צ כוונה כלל לשם מצוה אלא שיתכוין לעשות המעשה, ועי' בר"ן פ' ראוהו ב"ד גבי כפאו ואכל מצה דכשלא ידע שהוא מצה לא יצא דמקרי מתעסק וזה נוטה לדעת התוס', וראיתי להרשב"א בחי' לחולין ד' י"ד שהביא ג"כ דברי' התוס' דבלא ידע שהיא קדשים מקרי מתעסק ובודאי דפשט הסוגי' משמע הכי וצ"ע

ה"י הקטן אינו שוחט קדשים אפילו אחר עומד על , גביו, כתב הרב בכ"מ שכן מבואר בפ"ק דחולין מיהו דעת התוס' דאחר עע"ג ומלמדו כשר, ודוקא