ישועות מלכו על הרמב"ם פז

הרבה מותר וא"צ לבערו ומ"מ מש"כ רבינו דיין ותבלין א"צ לבער איירי ע"כ בנתערב בתבשיל ועביד לטעמא אבל בלא"ה ודאי אסור, והנה יש לעיין אחר שהגיע לשנת הביעור אם פדה הפירות אם הן מותרין או לא: הלכות בכורים

פ"א ה"ב וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה, מבואר בדברי רבינו דכל שיש בו קדושה מברך וכיון דתרומה קדושה יש בה מברך וכן מבואר בדבריו סוף הלכות תרומות, מיהו זרה שנשאת לכהן לא ידעתי אם מברכת דל"ש אשר קדשנו בקדושתו של אהרן דגבי דידה ליכא קדושתו של אהרן אע"ג דאוכלת מ"ד עבדים וצל"ע. ועל הפרשת ביכורים יש לעיין אי מברך כיון דחייב באחריות [עיין רא"ש בכורות פ"ק אות י"ד] ובעת נתינה לכהן יש לעיין ג"כ אי מברך

ה"י וכן פדיון הבן לזכרי כהונה, דעת רבינו דפדיון הבן אינו נותן לכהנת ובן בכור אפי' בע"מ [עיין משל"מ] אמנם יש לעיין אם כהנת ולוי' חייבות לתת לכהן בכור בע"מ. [לשי' הרא"ש דאתקש בכור בהמה לבכור אדם עי' מל"מ] ולקמן בהלכות בכורות יתבאר בעז"ה

פי"ב ה"ט אין פודין בשה הדומה, הנה רבינו פוסק דבדיעבד אם פדה בנדמה פדוי ומשמע דפ"ח מותר בהנאה והוא תימא דהרי בספק בכור בהט"ו וכ"ב דעת רבינו דמספק אסור דהוי ספק איסור א"כ מכש"כ כאן דכבר חל עליו חיוב בכורה ומספק אל תתירנו, ונלפענ"ד לתרץ דהנה בש"ס פ"ק דבכורות מבואר דיכול לפדות פ"ח בכל מילי דלא יהא חמור מהקדש שנפדה בכל ולא אמרה תורה שה אלא להקל עליו דשה נפדה אפי' בכ"ש והנה בהקדש הדין דשוה מנה שחלל על שו"פ מחולל א"כ הדין ג"כ הכא דבדיעבד שחללו על שו"פ מחולל והנה איבעי דנדמה ע"כ דלא הי' כדי שווי' דאל"כ הי' נפדה מצד שווי' דלא גרע משלקות ולפ"ז ניחא פסק של רבינו דלכתחילה אין פודין בו דאפי' מצד שווי', לכתחילה צריך כל שווי' ובדיעבד פדוי דלא גרע מהקדש דהקדש שוה מנה שחללו על פרוטה מחולל: הלכות בית הבחירה

פ"א הט"ז אבן שנפגמה. נסתפקתי בהא דלא תניף עליהם ברזל אי דוקא ברזל או כל מיני מתכות ועיין מל"מ פ"א ה"א מה' אי"מ אי דוקא דבש דבורים או כל מיני מתיקות ויש להביא קצת ראי' מההיא דע"ז גבי אבנים ששיקצו מלכי יון היכי נעביד משמע דכל מיני מתכות אסור דאל"כ הוי מצי למיסרינהו בסכיני נחושת א"ו ברזל וכיוצא בו וצ"ע

פ"ב ה"ו י' אמות וכו'. דעת רבינו לפסוק כר"מ בפי"ז דכלים דאפי' אמות דכלים באמות בת ששה והא דפסק כר"מ לגבי דר"י נ"ל שסמך עצמו על מימרא דר"י יומא ע"ג: דארון גבהו עשרה ומשהו בהדי כפורת והיינו כר"מ דלר"י הי' גובהו ח' ופלגא כדאמרן בפ"ק דסוכה ועיין בתשו' נו"ב מהד"ק שגם הוא עמד ע"ז מדוע פסק רבינו כר"מ ולפענ"ד נכון כמש"כ

ועיין בר"ש כלים שהעתיק לתוספתא דלר"מ אמות כל כלאים באמת בת ה' ותימא דבהדיא תנן בפ"ק דעירובין דאמות כלאים באמת בת ששה ועוד תניא התם בתוספתא דאמות דמזבח הזהב וקרן וסובב היו באמות בת ששה וגם זה תימא דהרי איפכא תנינא דכלאים באמות בת ששה ושל מזבח הזהב בשל חמשה וע"כ ט"ס בתוספתא: הלכות כלי המקדש

פ"א ה"ה הסך משמן המשחה כזית במזיד, הראב"ד ז"ל בהשגות כתב שאין מחוור בגמ' דבעינן בסיכה כזית ודווקא בנתינה קיי"ל כר"י דנתינה בכזית והיינו מדגרסינן בפ"ק דכריתות אהא דפליגי ר"מ ור"י דר"מ ס"ל דחייב בכ"ש ור"י ס"ל דחייב בכזית וקאמר ר' יוסף דר"מ ס"ל מה סיכה בכ"ש אף נתינה בכ"ש ור"י ס"ל דיליף נתינה מנתינה דעלמא דשיעורו בכזית לזה ס"ל להראב"ד דבסיכה חייב גם לר"י בכ"ש דהא אינו מפורש דר"י יליף סיכה מנתינה רק בנתינה פליגי ותימא דהא מבואר בש"ס כמה יסוך ויהי' חייב, שוב ראיתי שיש גירסא אחרת כמה יתן ויהי' חייב אמנם לענ"ד דוודאי אין הפרש בין נותן על בשרו בין שסך דכיון דסיכה כ"ש מקרי סיכה א"כ בנותן על בשרו הו"ל סיכה והא דקאמר ר"י דסיכה היא בכ"ש היינו דהא בקרא הכי כתיב על בשר אדם לא יסך והוא אזהרה ובאזהרה נכלל גם סיכה בכ"ש אמנם בעונש כתיב ואשר יתן ממנו על זר ונכרתה הנה בעונש כתיב לשון נתינה ובזה פליגי ר"מ ור"י דר"מ ס"ל דילפינן עונש מאזהרה ור"י ס"ל דילפינן מנתינה דעלמא וכיון דבעונש נתינה כתיבה צריך כזית ולא ילפינן מאזהרה דכתיב בי' לא יסוך דהוא גם בכ"ש ולפ"ז יש חילוק בין כזית לכ"ש דבכזית חייב כרת וכ"ש אין בו אלא אזהרה בלבד ולכאורה הי' נראה שזה מדוקדק בלשון רבינו שכתב דא"ח כרת אלא בכזית ולא כתב דא"ח אלא בכזית אלא דבכ"ש נהי דא"ח כרת מ"מ מוזהר וחייב מלקות וכמו גבי תערובות חמץ בפ"ג דפסחים ולזה כשכתב רבינו דאינו חייב אלא על שמן שעשה משה לא כתב כרת דבאמת אף מלקות אינו מחויב אלא דק"ק דבפי"ט מה' סנהדרין כשמנה רבינו הלאווין שלוקין עליהם ואין בהן כרת לא מנה לאו דסך כ"ש בשמן המשחה ומ"מ אין זאת ראי' מוכרעת די"ל דכיון דיש בהם רק אזהרה אחת ויש בכלל אזהרה ח"כ כשסך כזית לא חשבו רבינו בכלל הלוקין

ויש להסתפק אי חייב מעילה על סיכת שמן המשחה כל שנהנה בשו"פ ולכאורה יש לה"ר מהא דפ"ק דכריתות דאמרינן שאהרן הי' דואג שמא מעל בשמן המשחה משמע דיש בו מעילה שהרי נמשחו בו כ"ש ומועלין בהם ואם מביא אחרים לידי מעילה הוא עצמו לא כש"כ אלא דפשט דברי רבינו מורין דאין בו מעילה שהרי כתב דהסך חייב חטאת קבועה ופשוט דבכזית אית בי' הנאת שו"פ [ע' פסחים ל"ב:] א"כ יתחייב נמי אשם מעילות אלא משמע דאין בו מעילה וצ"ע

ה"ז אחד הסך את עצמו או את אחרים, ומשמע דגם הניסך בשמן המשחה חייב דהו"ל כמסייע כמו בניקף פאת הזקן ומשמע מדברי רבינו דבסך הקטן נמי חייב אע"ג דלמאי דאמרינן בפ"ק דכריתות כיון דכתיב לא יוסך דרשינן דמי שאינו בבל תסיך א"ח כשהסיכו אחר א"כ יש לדמותו לכאורה להא דאמרינן בנזיר נ"ז דלראב"א המקיף את הקטן פטור דכיון דהקטן אינו מוזהר ש"ה דכתיב על בשר אדם וקטן הוא בכלל אדם, וזה פשוט

ה"ט כיצד מושחין את הכהן, הנה יש מחלוקת בין פרש"י לרבינו דלפ"ד רבינו הי' נותן שמן בג' מקומות על הראש ועל ב' ריסי עיניו והוא העור המכסה את העין ועל הראש לא הי' רק משיחה ועל ב' ריסי עיניו הי' בכל אחת משיחה כזה C אבל דעת רש"י