ישועות מלכו על הרמב"ם פו

בח"ל משום דאיתקש למע"ש ובמע"ש אם הביא שליש בארץ חייב במעשרות ומנה כל הפירות שחנטו בארץ ודאי דחייב ברבעי ול"ש שורש פטור פוטר דדוקא לענין ערלה דהחיוב על האילן ונוהג בו דין ערלה כל שהשריש פטור פוטר אבל לענין רבעי הא דמפטר מרבעי אע"ג דנוהג ערלה בח"ל היינו משום דאיתקש למע"ש א"כ צ"ע לפטור באם חנטו בארץ, ורבינו ז"ל השמיט דין זה לגמרי ונראה דהא בש"ס דידן בפ"ק דקידושין איפלגו אמוראי ערלה בחו"ל אם הלמ"מ או מד"ס, והנה למ"ד מד"ס ודאי אין רבעי בחו"ל כיון דא"א להעלות גוף הפירות לפ"ז י"ל קצת דעת הסוברים דנ"ר נוהג בח"ל, דההיא דירושלמי אתי' כמ"ד דערלה בחו"ל דרבנן משא"כ לדידן, ועד"ז י"ל גם לדעת רבינו, מיהו בעיקר דברי הירושלמי באילן שהשריש בחו"ל והביא בתוך שני ערלה לארץ אם דינו כערלת חו"ל יש לעיין דבירושלמי פ"ק דערלה נראה דלר"ז בזה אין שורש פטור פוטר ודינו כנוטע לסייג וחשב עליו למאכל בתוך שני ערלה ודוקא לאחר שני ערלה פטור אבל בתוך שני ערלה דינו כערלת הארץ דאמרינן התם הדא דתימר אין בשרשים ממש בשהשרישו מחו"ל לארץ אבל משהשריש מארץ לחו"ל יש בהם ממש ואזלינן בתרווייהו לחומרא ועיין בפי' הגאון רא"פ ודבריו תמוהים ואפשר ט"ס נפל בדבריו

ה"ב שכל שאין לו ערלה, אבל אם חישב אחר שתי שנים דיש לו שנה אחת עכ"פ ערלה מחויב ברבעי ובירושלמי קאמר דלר"י כל שאין לו שלש שנים ערלה פטור מרבעי ולפ"ז אפי' חשב בשנה א' ושלישית למאכל פטור ורבינו ז"ל סתם דוקא בשנה שלישית ורביעי וכן הוא בש"ע וצריך טעם למה וא"ל דפסק לחומרא דחומרא דאתי לידי קולא דפטור ממעשרות בשנה רביעית: ה"ד הנוטע לרבים בתוך שדהו, מפשט דברי רבינו נראה דהנוטע באמצע דרך לרבים כיון דנוטע ברה"ר לצורך הרבים פטור לכ"ע אבל דעת רש"י ז"ל בפסחים דף כ"ג ד"ה לרבים דחייב, ובש"ע סי' רצ"ד סתם לפטור בנוטע ברה"ר לצורך רבים ולפע"ד דיש להחמיר דהא בירושלמי מבואר להדיא דרבנן פליגי עליו דרשב"א משמי' דר"י ומחייבי אפי' בנוטע לצורך רבים ברה"ר, ובאמת על ראיות רבינו מסיפרא ותוספתא לפטור אפי' בעולה מאליו בזה"ז יש לעיין דהא התם רשב"א משמי' דר"י קאמר דפוטר אפי' בנוטע לצורך רבים ברה"ר וכיון דמבואר בירושלמי דרבנן פליגי עלי' מנ"ל למפטר בעולה מאליו מ"מ כיון שדעת רבינו ובש"ע לפטור ולא אשכחן בהדיא דפליגי רבנן ודאי אין להחמיר אבל בנוטע ברה"ר לרבים ודאי צ"ע, כיון דלרש"י חייב ובהדיא מבואר בירושלמי דחכמים מחייבין וכ"כ הר"ש לכן יש להחמיר, רק בחו"ל כמש"כ רבינו פטור לגמרי הנוטע לצורך רבים והטעם נ"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לפ"ז לדעת ר"י בפכ"מ גם בח"ל נוהג בשל רבים ועמש"כ בפ"ט ה"א

ה"י עכו"ם שהרכיב. בירושלמי איפלגי ר"י ור"ל במבריך ענף באילן סרק דנוהג ערלה מאימתי אי משעת הברכה אי משעת נטיעת אילן סרק דלר"ל דוקא במבריך באילן מאכל מנינן משעת נטיעת הראשונה דהא ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה אבל המבריך באילן סרק שאינו מוציא פירות כלל דינו כאילו נטעו בקרקע, ור"י פליג וס"ל דאין הפרש, ולכאורה נראה דר"י ור"ל הלכה כר"י, אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' פ"ק דר"ה שכתב דהלכה כר"ל וה"ט דהא מותיב הש"ס על ר"י מברייתא דא' הנוטע וא' המבריך פחות מל' יום עלתה לו שנה דאלמא דמונין משעת הברכה ומשני לית כאן מרכיב, ובש"ס דילן פ"ק דר"ה דף י"ג מייתי הש"ס הא ברייתא דמרכיב ולא משבש לה אלמא דהלכתא כוותי' אבל בנוטע לסייג ולקורות והרכיב ענף לאכילה ודאי אף לרמב"ן משעת נטיעה כמו בנוטע לסייג וחשב אח"כ לאכילה דמונין משעת נטיעה, עוד ראיתי להרמב"ן ז"ל שם שכתב דהא דילדה שסבכה בזקינה בטלה דוקא בחתך בד אבל אם הרכיב ענף מאילן המחובר באילן אחר זקן והענף מחובר לילדה ולזקינה בזה אסור אבל הר"ש בפי' המשניות בפ"ק דערלה משנה ה' דעתו בהדיא גם בזה להתיר ומדברי רבינו בהי"ד אין ראי' דהתם בתוחב ענף מאילן הזקן בילדה ודאי דשרי אבל בלוקח ענף מילדה והבריכה בזקינה איכא למימר דאסור, ולדינא נראה להחמיר כדעת הרמב"ן ז"ל ועיין לעיל פ"ט כתבתי דרבעי במרכיב נוהג בו דינא דתו"מ דכיון דקיי"ל להקל בחו"ל א"כ אין דינו ברור ואף בארץ נוהג בו לחומרא דינא דמעשרות, ומדברי רבינו נראה ג"כ דלא כר"ש דא"כ עדיפא מיני' לאשמעונין דאף [גם בילדה] פטור אלא שבזה י"ל להיפך דוקא ילדה שסבכה בזקנה אבל זקנה שסבכה בילדה לא, ומ"מ נראה עיקר כרמב"ן ז"ל להחמיר, ודע דלר"ש משמע דגוף הילדה מותרת וזה ודאי צ"ע ונ"מ גם בח"ל ונראה להחמיר גם בחו"ל, ואין זה ענין להא דמקלינן במבריך משום דלא מקרי נטע, והנה מבואר בר"ן דכל שא"י מזקנה חייב סיפק והוא מירושלמי, והב"י הביאו בסי' רצ"ד ולכאורה תימא על רבינו איך לא בירר דין בדין זה בפרט הסימן שנתנו בירושלמי, אולם נאמר דרבינו ז"ל מפרש כפי' הר"ש דסיפק גפנים אפי' בילדה ואפי' השריש מקודם ואח"כ סיפקה בילדה ור"מ פליג א"כ יש מקום ליישב דברי רבינו ודו"ק

הרב ב"י בסי' רצ"ד דקדק על דברי רבינו ז"ל למה השמיט עלה מאליו ברה"ר ולא ידעתי שהרי דקדק בדבריו העולה מאליו ברה"י

איתא בש"ע דמותר למכור פירות ערלה בעוד שלא באו לעולם והט"ז הקשה משותפין דס"ל לרבינו דאסור, ועוד הקשה על הא דמבואר דמותר לומר טול ואעבוד ואטול כרמך, ול"נ דעיקר טעם דמוכר דקל לפירותיו כמבואר בדברי רשב"א ועצים אסורים בהנאה ולפ"ז אסור בשותפין דעכו"ם אינו קונה בחזקה ועיין בע"ז דיכול לתת לו דמים בשכר פעולה וכיון שכן לא קנה רק בעת שגדל משא"כ בהא דמוכר דמקנה לו העצים ועיין בע"ז ר"פ השוכר את הפועל

עיין ש"ך ס"ק ל"ב דהגידולין מותרין לרא"ש וליתא דהו"ל כתערובות ולעיל הלכות מעשר הארכתי בדינים אלו: פי"א ה"א מצות עשה להתודות, עיין בסמ"ג מ"ע סי' קל"ח שכתב דמי שאין לו קרקע פטור מלהתודות והוא מירושלמי דפאה דלא מצי למימר את האדמה אשר נתת לי ורבינו ז"ל השמיט וצריך טעם למה

ה"ג אימתי מתודין, אמרינן בירושלמי פ"ב דמעשר שני דירק שיצא בין ר"ה לפסח אינו מעכב הוידוי ואינו מתודה ברביעית אלא בחמישית ונחלקו. שם בעבר ונתודה אם מהני והרבה יש לעיין על רבינו ז"ל שהשמיט, וא"ל דס"ל דאיירי בלא הגיע לשנת המעשרות ז"א דא"כ מה אריא שיצא בין ר"ה לפסח וצ"ע

ה"ט אבל אם נשאר תבשיל, הנה הרע"ב מפרש באינו בעין כמו בשביעית אבל אם הוא בעין צריך לבער ועיין בתויו"ט, והאמת כי פשט דברי רבינו ז"ל אינו מורה כן אלא דכל תבשיל כיון דאינו דבר המתקיים