ישועות מלכו על הרמב"ם פד

בח"ל כמאן דתני כ"ר דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ומה"ט פסקינן כמאן דפוטר בהרכבה וראיתי מקשים ע"ד המחבר [ע' שעה"מ כאן] דכאן לא הכריע ובהרכבה הכריע להקל ול"נ דלק"מ דע"כ לא אמרינן דהלכה בח"ל כמאן דמיקל בארץ אלא במאי דלא מצינו דנוהג בארץ אף לחומרא דאפ"ל דנהי דמחמרינן בארץ היינו מחמת ספיקא אבל בח"ל דספק ערלה מותר סמכינן אמאן דמיקל אבל הכא לענין נ"ר כיון דמבואר בירושלמי [פ"ב ה"ב דמע"ש] דנטע רבעי א"צ להפריש תרומות ומעשרות בא"י, אע"ג דספיקא לחומרא ועמשכ"ל בפ"א מהל' תרומות דאפי' לרבינו דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן לא מקלינן בספק אלא במקום דשייך לומר שאני אומר הא לא"ה לא, וכיון דאפי' לקולא קיי"ל בארץ דרבעי נוהג א"כ אפסק לגמרי כמ"ד נ"ר לכן אפי' בח"ל מחמרינן, ולפ"ז במרכיב דקיי"ל כמאן דמיקל בח"ל נלפע"ד דאף בארץ נוהג תו"מ לחומרא דכיון דסמכינן בחו"ל אלמא דמחשב כספיקא א"כ בארץ נוהג חומרא חולין לענין תו"מ וחומרא דרבעי לאוכלן בפדיון, מיהו לדעת הסוברין דתרומת שאר פירות מדרבנן הי' אפשר להקל ומ"מ צ"ע כנלפע"ד ליישב דברי הש"ע

ובעיקר דין רבעי אי נוהג בח"ל הנה דעת רבינו ז"ל דאפי' בסוריא א"נ כש"כ בח"ל, והתוס' והרא"ש וש"פ חולקין, ועיקרא דהאי מלתא דע דבפ"ג דתרומות תנן ר"י אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו וכתב הר"ש דטעמא דר"י דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ואע"ג דערלה נוהג גם בשל נכרי אף למ"ד יש קנין דאף בחו"ל נוהג מהלמ"מ צ"ל כדפי' בירושלמי דרבעי ילפינן מגז"ש דמע"ש והר"ש הקשה ע"ז דהא במנחות פר"י ס"ל לר"י דמעשרין משל ישראל על של נכרי ומשל נכרי על של ישראל וע"כ דאין קנין ס"ל לזה מוקי הר"ש בסוריא ולפ"ז בין לרבנן בין לר"י בסוריא נוהג מע"ש וכ"ר אלא דפליגי בשל נכרי מ"מ י"ל דטעמייהו דחכמים אי ס"ל כר"י דילפינן ממע"ש אלא דס"ל דכיבוש יחיד שמי' כיבוש ואין קנין לנכרי אף בסוריא דפלוגתא דתנאי הוא בספ"ק דע"ז או דרבנן פליגי על ר"י וס"ל דלא ילפינן ממע"ש כלל ואע"ג דמע"ש אינו נוהג בסוריא בשל נכרי מ"מ רבעי נוהג ונ"מ בח"ל ונראה דהכי מפרשי לה התוס' ולהכי ס"ל דנוהג אפי' בח"ל ולדעת רבינו דס"ל דא"נ בסוריא צ"ל בישוב קושית הר"ש דהא דס"ל לר"י במנחות דתורמין היינו דוקא במרח נכרי דגן שגדל אצל ישראל וכ"כ תוס' שם להדיא דר"מ ס"ל ג"כ דיש קנין ואפ"ה תורמין משל נכרי דאיירי בתבואה שגדל אצל ישראל וקנה נכרי במוץ שלה וה"נ י"ל לר"י אליבא דרבינו, ומ"מ בתוספתא מבואר כדברי הר"ש ובירושלמי בפ"ג דתרומות ובפ"ה דמע"ש אמרינן דלר"י אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר ובתר הכי קאמר דר"י בשי' ב"ש קאמר כשם דב"ש למדו רבעי ממע"ש דאין קדוש בשביעית ה"נ לר"י אין כרם רבעי בסוריא ולדעת רבינו ז"ל נראה דר"י ורבנן בתרתי פליגי דלר"י אין לנכרי כרם רבעי אפי' בא"י ולרבנן יש לו וכמו כן פליגי בסוריא ולר"ש עיקר הדבר בסוריא, וראיתי להרא"ה ז"ל בחינוך סי' רמ"ז דברים תמוהים שכתב דנ"ר נוהג רק בפני הבית וזה תימה דע"כ לא נחלקו רבינו וש"פ אלא בחו"ל מטעם גז"ש דמעשר אבל לא דבעינן בפני הבית מיהו לדעת רבינו דתו"מ בזה"ז דרבנן ודאי גם נ"ר דרבנן. ומ"מ אינו תלוי בבית ואף בזמן בית שני לא הוי אלא מדרבנן וכ"ז לדעת רבינו אבל להחולקים כיון דערלה מדאורייתא ה"נ נ"ר ודו"ק

ונלפענ"ד דלרבינו ז"ל אין רבעי נוהג בשל נכרי אף בא"י אע"ג דערלה נוהג בנכרי כדעת כל הפוסקים, וה"ט כיון דקיי"ל מירוח נכרי פוטר והיינו אף שמרח הישראל דגן של נכרי פוטר כל שבעת חיוב הוא של נכרי וכיון דרבעי קדוש במחובר וא"י לתת במתנה אף במחובר כדאמרינן בקדושין נ"ד:] א"כ כיון דילפינן רבעי ממע"ש כל שבעת התחלת החיוב הי' של נכרי א"ח והיינו דקאמר ר"א דאין לנכרי כרם רבעי כל עיקר ואע"ג דלחכמים יש לו וקיי"ל כחכמים נלפע"ד דרבינו ז"ל נזהר מזה וכתב בפיה"מ ויש לנכרי נ"ר שאם בא לנהוג מצוה זו הרי היא קודש כשל ישראל, ולכאורה איכא למידק אלישנא שהרי נ"ר מאליו קדוש כל שהגיע לכלל פרי וכל היותר משהגיע לעונת המעשרות, אמנם לפענ"ד ברור דלרבינו ז"ל רבעי א"נ בשל נכרי כלל אלא שאם הקדישו לנטע רבעי הרי הוא קדוש מידי דהוי אפירות שמרחן נכרי דפטורין מתרו"מ ואפ"ה אם הפריש הרי היא קדוש כדקיי"ל תרומת הנכרי מדמעת וה"נ בנ"ר וכן מבואר בפיה"מ לרבינו בפ"ג דתרומה דעיקר הדבר באם הפריש אבל אם לא הפריש וקנה הישראל הפירות ממנו מותר לאכלו וע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא באם הפריש דר"י ס"ל דהו"ל כחלת נכרי דמותר לזרים ורבנן ס"ל דדינו כתרומת נכרי ותבואה שלו נהי דפטורה, אם הפריש קדוש, ומש"כ רבינו לקמן [בפי"ד ה"י] הרי היא קדוש כשל ישראל היינו לענין שאסור לאוכלו בטומאה ושאר דברים כשל ישראל אבל מ"מ פשיטא אם אכלו בטומאה אינו לוקה דאינו קדוש רק מדרבנן, וע"פ הדברים האלה מצינו תקנה גדולה לפדות האילן בשנה הרביעית שגדילים בירושלים דא"א לפדות כדקיי"ל במע"ש כדפסק רבינו לעיל בפ"ד ולמש"כ דבשל נכרי אינו נוהג רבעי ש"ד, ונהי דודאי אין לסמוך ע"ז להקל לאכול בלא פדיון שהרי לדעת התוס' והרא"ש דנוהג אף בחו"ל, וע"כ דחכמים פליגי וס"ל דלא ילפינן לגבי ההיא רבעי ממע"ש ולא ילפינן רק להחמיר שיהא קדוש אבל לא להקל, תדע דהא פי' האילן א"נ מדאורייתא תרומה לדעת התוס' וסייעתם ואלו רבעי למאן דתני נ"ר נוהג בכל מדאורייתא כדהוכחתי מפ' משוח מלחמה, מ"מ מותר לאוכלן ע"י פדיון, דהא דאין פודין בזה"ז בירושלים אינו אלא מדרבנן ולרמב"ן פודין בזה"ז אף בירושלים אלא דרבינו מחמיר וכיון דאינו אלא מדרבנן ש"ד לסמוך על רבינו ז"ל, והרדב"ז נשאל על הוורדים וכתב שיכול לאוכלן ע"י פדיון ותמהו עליו דאין פודין בירושלים, אמנם לפענ"ד הלכה כותי' ולא מטעמי' אלא דאין נוהג בשל נכרי רק אם הפריש קדוש מדרבנן אבל בלא הפריש אין בו איסור כלל א"כ יש לסמוך לאוכלו ע"י פדיון, והרמב"ן ז"ל הסכים ג"כ בפ"ק דר"ה דאין רבעי בח"ל והמיקל כדבריהם בח"ל בפרט בנ"ר לא הפסיד אבל בסוריא נ"ל להחמיר כדעת הרא"ש דבשל ישראל נוהג אף נ"ר ובשל נכרי א"נ וכפי' קמא שכתבנו בטעמא דחכמים דשמי' כיבוש

ודע דאף לדעת רבינו דתרומה בזה"ז לאו דאורייתא ערלה. ודאי דאורייתא כמש"כ לעיל בפ"א מה' תרומות אבל ברבעי לפ"מ שלמד רבינו מדין מע"ש רבעי בזה"ז אף בארץ ישראל אינו אלא דרבנן ומ"מ כ"כ כמה פעמים דתרומת א"י לא אמרינן גבי' ברירה וספיקו להחמיר

ה"ב ואין פודין אותו במחובר, הנה דעת התוס' בב"ק דף ס"ט דבדיעבד אם פדה במחובר פדוי, וה"ר מהא דפריך התם הש"ס דלר"י דס"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש מהא דצנועים מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט ומשני ל"כ כל הנלקט אלא כל המתלקט, היינו שעתה בעוד שהוא שלו מחולל אלמא דיכול לחלל על מחובר, ולפע"ד נראה דהמקדיש או האומר הרי זה תרומה לכשיתלש מעכשיו דקיי"ל בפ' האומר