ישועות מלכו על הרמב"ם פג

יישב הר"ש, עכ"פ דברי הכ"מ הם תמוהים, ודע שרבינו ז"ל לא ביאר בהדיא דדגים אינם נקחים ובהל' י' כתב הרי הוא כמורייס וצ"ע, וטעם התוס' דכמהין ופטריות נקחין] כיון דאסיקנא דמרבי מארעא רק שאינו יונק הו"ל פרי מפרי וגד"ק, ומצאתי בירושלמי פרק בכל מערבין דאיפלגי ר"י ור"ע בדגים וחגבים כמהין ופטריות דלר"ע ניקח ולר"י אין ניקח ועכ"פ יש לתמוה על רבינו ז"ל דממנ"פ אם כר"ע כמהין נמי ואי כר"י הא חגבים אינן נקחין וע"כ דאינם גדילים מן הארץ א"כ דבש הבא מחגבים לא מקרי פרי מפרי והרי רבינו ז"ל כתב דמקרי גידולי גידולין וע"כ דחגבים מותר ליקח ואפ"ל עיין פ"ק דבכורות, ועוד אפ"ל דירושלמי אזיל אליבא דל"ק דאביי בפ' בכל מערבין דעופות לכן אימעט ג"כ חגבים אבל לדידן דגים אימעוטי וה"ה כמהין ופטריות וצ"ע:

הט"ו אין לוקחין, עיין מש"כ בפ"ד

הי"ח לקח חי', הנה בירושלמי איפלגי אי דאורייתא אי דרבנן ומדברי הי"ב נראה מדרבנן, אך קשה במ"ש לא קנה מעשר הא מדאורייתא צריך לאכול בקדושת מעשר לעיל בדין ב' בנטמא בולד הטומאה דנאכל ע"י פדיון ואם הבהמה תמימה יאכלנה שלמים דבזה ממנ"פ עמשכ"ל בפ"ג, ועוד דהא לקוח אינו נפדה כמבואר בה"א ובזה אפ"ל כיון דאינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בפסחים וצריך לחלק בין נטמא בולד הטומאה, ומתוך הדוחק צ"ל דחכמים העמידו דבריהם, ואין מדמין גז"ח, ולפ"ז נתיישב מה שהקשה הגאון רי"ט אלגזי בהא דפסק רבינו דהלוקח בכסף מעשר חייב בבכורה הא בירושלמי איפלגי ומאן דס"ל ממון גבוה פטורה מבכורה ולמש"כ ניחא כיון דתקינו רבנן אף בדיעבד לא מהני ומ"מ י"ל בבהמה בע"מ

הי"ט המתפיס מעות, עיין בדברי רבינו בפ"ו מה' עירוכין ודו"ק היטב

פ"ח ה"ה מי שהי' לו יין, הנה בפיה"מ ביאר רבינו, ס ועיין בתויו"ט פ"ג דמשניות וכאן נראה דמפרש כפי' הר"ש וכ"מ בירושלמי דעיקר הפרש בין קרא שם סתומת למכניס יין שכבר קרא שם, ואולם סוף דברי רבינו קשים קצת במש"כ דבמכניס שמן ודבש סתם ועדיפא הו"ל לאשמעינן דבשמן אפי' הכניסן וקרא שם לא קנה קנקן והכי אמרינן בירושלמי וצ"ע, ואולי גירסא אחרת הי' לו ודע דבמשאיל דלא קנה קנקן י"ל קצת בשהה מעת לעת לדעת סוברין כבוש בכלי גם י"ל בקרא שם ודאי דגוף הקנקן לא נתקדש אלא מדרבנן והבלוע אפשר דא"י על ידי פדיון עיין מש"כ בפ"ק ואפשר דבמע"ש הקילו ולא אמרינן כבוש כמבושל

ה"ו צבי שלקחו, רבינו ז"ל כתב בפיה"מ דאין פודין לכלבים וכ"כ הרע"ב ובס' שער המלך בפ"א מה' איסורי מזבח תמה דבשבועות י"א מבואר דפודין עורו ולמה יקבר ע"ג עורו, ולדידי לק"מ דהקונה לתאוה יצא עור לחולין ולא אלים למתפס פדיונו דבאמת לא נתקדש כלל ומדינא שרי אלא כיון דנעשה טפל כל היכי שלא נאכל הבשר גם העור חולין אבל לפדותו ודאי א"א, אך הא קשה למה לא נקט הטעם דבעינן העמדה והערכה דבזה מבואר בירושלמי והרי דעת הרע"ב ז"ל דאפי' בקדשי ב"ה ובהמה טמאה צריך העמדה והערכה

ה"ז הלוקח פירות בסלע, הנה דעת רבינו לפרש המשנה בלוקח פירות חולין, ולפ"ז אינו ענין למע"ש ממון גבוה, שהרי הפירות חולין, והא דאמרינן בפ' הא"מ דמשנה זו אתיא כמ"ד ממון הדיוט היינו משום דס"ד דהשכר לבעלים והיינו שא"צ ליתן אלא סלע למ"ד מעשר ממון גבוה נתפס הכל בקדושה וצריך לאוכלו בקדושת מעשר והיינו השבח למעשר, אולם באמת לא יכולתי להלום פי' זה דלר"י דס"ל ממון הדיוט כשמשך נקנה הכל למעשר וצריך לאכול הכל בקדושה, ואפ"ל בדוחק לפמש"כ הרב בכ"מ דבפדיון אמרינן נמי אמירה לגבוה והאומר הר"ז פדי' בשתים נהי שלא נתן הכסף ולא נפדה מ"מ אסור לחזור א"כ האומר הר"ז קנוי בעד סלע כיון שנקנה המקח צריך לאכול הכל בקדושת מעשר אע"ג דלענין פדיון אזלינן בתר נתינת הכסף מ"מ אמירה לגבוה וצריך לקיים מטעם נדר וצריך לאכול הכל בקדושה כיון שרצה להתפיס הכל אבל לר"י דס"ל דממון הדיוט כיון דמודה עכ"פ דאינו נפדה עד שיתן הכסף דהא גזה"כ וצרת א"כ כיון דנקנה ובעת הפדי' שוין שנים יכול לאכול א' בתורת חולין דאינו נדר כלל כיון דאין בו קדושה ועיין תוס' קידושין כ"ט דבנתינת מעות כיון שא"ר לוותר ל"א אמירתו לגבוה וי"ל, אולם דעת כל המפרשים שלא כדעת רבינו ופשט המשנה מסייע להו, אך קשה הא אנן קיי"ל ממון גבוה ובתויו"ט הרגיש וכתב דמדברי הר"א נתיישב זה, ולא ידעתי שום יישוב דהא אפי' מתנה לא מצי למיתב ונהי דבדרך פדיון מצי לחלל כיון שאז הוא ממון הדיוט אבל כאן בעת המשיכה לא נתחלל והו"ל גבוה והאי שעתא דנותן כבר כלה משיכה, ועוד שהרי נתייקר ולמה לא מצי לחזור, לכנ"ל בזה כמש"כ בפ"ט ה"ב דהאומר הר"ז קנוי לכשיפדה מעכשיו הו"ל כמו לר"מ בדשלב"ל במעכשיו כמש"כ התוס' בקדושין וכאן הכל מודים, ול"ד למקדש במע"ש דהתם אינו דרך פדיון אבל כאן דהוא דרך פדיון לכשיפדה מהני המשיכה למפרע ונקנה המקח לכן כשנתייקר נותן סלע ופודה ומשתכר ואוכל בקדושת מעשר, ובסיפא כשהוזל ודאי מצי לחזור דאם אינו פודה ממילא אינו נקנה ע"י משיכה ובידו שלא לפדות, וא"ל דלדעת רבינו דאמרינן אמל"ג צריך לתת ב' ז"א דבזה ל"א אמל"ג כיון שנשתנה השער כדאמרינן בקידושין [ע"ש כ"ט תוס' ד"ה משכו] דאינו פודה אלא כשער של עכשיו נמצא דליכא רוחא למעשר ול"ש שלא יהא כח הדיוט לכ"נ דבסיפא ודאי מצי לחזור והיינו דפריך הש"ס בקדושין ולא אוקמה דאמר כשפודה, ודעת הר"א ז"ל שנראה מדבריו דבאמת לענין לוקח ומוכר לא מצי לחזור צ"ע, ואולי יש לומר בדוחק דכשנותנו ע"ד שתפדה ומשכו בכך כיון דגם בהקדש אמרינן אמירה לגבוה לענין דצריך עכ"פ לפדותו א"כ ממילא חל הקנין, מ"מ הסוגיא דפא"מ קשה, ומ"ש הרב תויו"ט א"נ

הי"ג ומותר לחלל מע"ש על פירות ע"ה, ונ"ל דדוקא בפירות שלא הוכשרו אבל בפירות שהוכשרו ודאי אסור

הט"ו טמאין וטהורין, עיין בהשגת הר"א ז"ל ובכ"מ דבאומר לכשישתה אין ענין לברירה, ולפ"ד הכ"מ לא הי' צריך לזה אך כבר השגתי לעיל פ"א הל' תרומות ודו"ק

פ"ט ה"א נטע רבעי הרי הוא קודש, דעת רבינו לפסוק כמ"ד נ"ר, ובר"פ כ"מ איפלגי ר"ש ב"ר ור"ח, והיינו טעמא, דסתם מתניתין בסוטה פ' משוח מלחמה אתיא כמאן דתני נ"ר, דתנן התם אחד הנוטע כרם ואחד שאר אילנות מאכל ובקרא כתיב ולא חללו אלמא דבכל האילנות נוהג רבעי, והכי אמרינן בהדיא בירושלמי דהלכתא כמאן דתני נ"ר, ולרמב"ן ראיתי שכתב דלא מצינו לרבים שיפלגו על רבי דס"ל כ"ר, ולא הבנתי הרי משנה שלימה שנינו מס' ביכורים דאתרוג שוה לאילן בערלה וברבעי הרי דסתם משנה נ"ר, לכן עיקר כרבינו, מיהו דעת קצת פוסקים לפסוק