ישועות מלכו על הרמב"ם עח

ולא על שניות, ולא ידעתי למה השמיט רבינו ז"ל דינים אלו, וצריך לעיין למה לא ילקה על מעות שניות כיון דמדאורייתא טהור ואינו נפדה אפי' בדיעבד ועיין מל"מ לעיל [פ"ז ה"א מתרומות] בטומאה דרבנן [אי מחויב כרת], ואפשר דהכא מדאורייתא חל הראשונות כיון דא"ר לאכילה אף שא"ר לאכילה רק מדרבנן, אלא דלפ"ז קשה איפכא [למה לא ילקה על הראשונות וצ"ע] ואפשר דאם אכל שניהם חוץ לחומה חייב

ומ"ש רבינו בהי' הוא בפנים ומשאו בחוץ, הנה מדברי רש"י ותוס' וריטב"א ז"ל נראה להיפוך דבזה ודאי אינו נפדה ודוקא במונח בקניא ארוך איבעי', ולפ"ז צע"ג בהא דלעיל, גם איבעי' דנקט בקניא פי' רש"י וריטב"א ז"ל להיפך דנפשט לחומרא, ובשם ר"ח הביא הריטב"א ז"ל פי' אחר [ע"ש] ולא הבנתי דאכתי קשה מתניתין [פ"ג מ"ו] דמע"ש דתנן התם לא נחלקו וכו' דלפי פי' ר"ח אין הפרש בין טבל להפרשה גמורה גם התוספתא והובא בר"ש קשה טובא גם פי' הרב כ"מ צ"ע דהאיך אפ"ל דקמ"ל בדנקט בקניא לפרי בשעת אכילה, ואפשר דמיבעי' אי אמרינן שדי' רישא בתר גופא וצ"ע

ה"ט מע"ש שנכנס לירושלים, עיין כ"מ, והגר"א בפ"ק דדמאי כתב דמותר להכניסן ע"ד להוציאן כמו תלתן לקמן הי"ד והאי דירושלמי אינו אלא לענין פדיון ויפה כוון אלא שאין כן דעת רבינו ואפשר דבדמאי בזה"ז יש לסמוך על דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל בה"ד

הי"ב פירות מע"ש שנטמא, דינים אלו הם איבעי' בירושלמי (פ"ג ה"ג דמע"ש] הא' נפשטה והשני' לא נפשטה וכיון דמחיצה לקלוט דרבנן הי' נראה להקל וצריך טעם לדברי רבינו שפסק בשניהם לחומרא ובש"ס מדמה למתנות שלא הורמו כמו שהורמו, ובזה ודאי ל"ש כמו שהורמו ואם ראשו בחוץ ורובו בפנים יש לעיין וא"ל

פ"נ ה"א האוכל מע"ש בטומאה, הנה מפשט דברי רבינו נראה ברור דא"ח על טומאה אלא בשאוכלו בירושלים אבל אם נכנס לפנים והוציאו אע"פ דלוקה משום אוכל חוץ לחומה, משום טומאה לא לקי אלא באוכל במקום הכשר וזה מבואר בלשון רבינו שכתב אינו לוקה אלא באוכלו בירושלים אבל אם אוכלו חוץ לירושלים מכין אותו מ"מ משמע להדיא דבאוכל חוץ לירושלים [אף דכבר נכנס] לא לקי מדלא קאמר "אבל אם אכל קודם שנכנס לירושלים" וכ"מ מדברי רבינו בפיה"מ פ"ג דמכות הובא בכ"מ, ויש לעיין על הרא"ה ז"ל בס' החינוך [מצוה תר"ט] שכתב דאסור לאוכלו בטומאה אפי' בירושלים משמע דכ"ש חוץ לירושלים וז"א לדעת רבינו והרי הרב בחינוך דרכו למשוך תמיד אחרי דברי רבינו, **(ויותר תמוה כי סותר דברי עצמו כי בסוף דבריו כתב כדברי רבינו ע"ש המגיה.)** והנה אין להקשות ע"ד רבינו מהא דאמרינן בפסחים דכ"ד דוהבשר אשר יגע בכל טמא ל"י מייתר דנפקא מק"ו ממעשר הקל והקישא הוא, והשתא קשה הא איצטריך דאי משום היקש למע"ש לא הוי לקי אלא באוכל בירושלים קק"ל אבל באוכל בחוץ ליכא משום טומאה ואשמעינן קרא דלקי אפי' חוץ לירושלים משום טומאה, וז"א כיון דחוץ לירושלים איכא עכ"פ לאו דחוץ למחיצתן א"כ אע"פ דאיצטריך קרא ללקי נמי משום טומאה, הא אמרינן התם כל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, וראיתי בירושלמי פ"ב דמע"ש אמר ריב"ח אינו לוקה אלא על מע"ש טהור שנכנס לירושלים ויצא, הנה מבואר דעל איסור חוץ לירושלים אינו לוקה כ"א על טהור כעין הא דאמרינן בש"ס דילן במכות דף י"ח דאינו לוקה על חוץ למחיצה בקדשים אלא היכי דחזי בפנים ורבינו ז"ל השמיט האי ירושלמי ולא ביאר לעיל בפ"ב דאינו לוקה משום חוץ אלא בטהור, לכאורה הי' אפשר לתרץ בדוחק דהא דנקט מע"ש טהור דבטמא אם נטמא מקודם א"א חע"א, אך ז"א דהא לרבינו חוץ לחומה אין איסור משום טומאה ובלא"ה דחיקא מילתא טובא וצ"ע על רבינו ז"ל שהשמיט זאת, ובעיקר דברי רבינו דמע"ש שנכנס ויוצא א"ח משום טומאה ולמש"כ בשם הירושלמי גם משום חוץ ליכא ואין בו רק עשה לחוד, לא מצאתי מקום סיוע לרבינו ז"ל בזה, וסבור הייתי לומר דרבינו מפרש הא דאמרינן ביבמות ע"ג:

ובמכות י"ט:

היכי הזהיר הכתוב ולרבינו קשה קושית הרמב"ן בסה"מ שורש ח' הא [זה דלא בערתי] אזהרה לל"ת, לזה הי' נראה דרבינו מפרש היכי מוזהר היינו על איזה מקום הזהיר וע"ז קאמר טומאת הגוף בהדיא כתיב ורחץ בשרו משמע מקום אכילתו ומשני [כל היכי דקרינן בי' ואחר יאכל וכו'] מבשעריך [נפקא ע"ש ומזה יצא לו לרבינו דינו] ובזה מיושב קושית התוס' [יבמות שם ד"ה היכן הזהיר] דכאן לא מקרי ל"ת ובפסחים מבואר דאיכא [ועיין במג"א בסה"מ שם אך מהא [דכ"כ בה' ה'] גם באנינות [דבעי בפנים] קשה, ובעיקר דברי רבינו דלקי משום לא בערתי הרמב"ן במנין המצות תפס הרבה מסוגיא זו דיבמות גם הסמ"ג גמגם והעלה שני לאוין אחרים היינו שלא לאכול ערל מעשר ושלא יעיד ע"א ד"נ ומשמע שם דאם נסלק זה ממנין הלאוין אינו לוקה על אנינות, ולא משמע כן מירושלמי פרק הערל **(לא הבנתי למה מוז"ל אינו מביא ש"ס זבחים ק"א דילפינן מק"ו דמעשר דאונן אסור בקדשים ואולי דאז רק נאמר הייטב בעיני ד' דמני' ילפינן לאיסור וצ"ע. המגיה.)** דיליף מגז"ש אונן אסור בקודש בגז"ש דמעשר ואי ס"ד דליכא אלא איסור עשה הא לענין עשה בקדשים ל"צ קרא (דאינן נאכלין רק בשמחה] וקרא כתיב בהדי' ואכלתי חטאת הייטב וע"כ דעיקר הקרא איצטריך לל"ת והרי גם במעשר ליכא לאו, איברא דבירושלמי פ"ב דמעשרות אמרינן על לא נתתי למת דאיכא עשה, ותו מהא דפריך ברישא [בריש הערל אי] תושב ושכיר, והרי בפסח דנלמד מהיקש דמעשר אינו לוקה על אנינות והאיך אפשר לומר דהאי תושב ושכיר בא על גז"ש דלקי אונן בתרומה מה דפסח גופי' לא לקי, **(צ"ע מנ"ל דהקי' קאי לענין מלקות. המגיה.)** והאמת דמכאן ראי' ברורה כדעת רבינו דאיכא לאו, וליישב קו' הרמב"ן ז"ל נלפענ"ד דרבינו ס"ל בהא דקאמר והיכי מוזהר על אכילתו דעיקר קרא ואזהרה שלא ישרוף כשהוא טמא את המעשר שני כמבואר ולענין אכילה לא ידעינן אלא מק"ו מהבערה] ואי מזהירין מן הדין, להכי קאמר והיכי מוזהר על אכילתו ומשני דנלמוד מקרא, והנה ידוע מ"ש הה"מ בפ"ג מה' מ"א דכשעשה מפורש מזהירין מן הדין ועשה ודאי איכא דילפינן מתרומה ואע"ג דבתרומה טמאה ליכא אלא עשה מ"מ ילפינן מק"ו וזה פלוגתא דר"ש ור"י דבספרי מבואר כדעת הרמב"ן וסתם ספרי ר"ש וידוע שדעת רבינו לפסוק כר"ש, ואכתי קשה בהא דקאמר אין מזהירין מה"ד פסחים דף כ"ד וראיתי בצל"ח שנדחק הרבה מאד ע"ש, ועוי"ל בקיצור דהא בשעריך הו"ל לאו שבכללות ועיין במ"מ דאינו לוקה על סוטה דעיקר קרא על מחזיר גרושתו ולגבי מחזיר גרושתו לא הוי לאו שבכללות ולגבי סוטה באמת אינו לוקה וא"כ גבי בשעריך דליכא מיותר הו"ל לאו שבכללות, אלא כיון דידעינן האיסור