ישועות מלכו על הרמב"ם עז

בעירוכין, **(הכוונה לדעתי דבערכין כ"ט. מבואר דבזה"ז מותר לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ואף דבהקדש בעינן נמי כסף משמע דבזה"ז סגי בשוה כסף א"כ אסימון לא גרע משו"כ. המגיה.)** אם מדברי רבינו ז"ל נראה דצריך דוקא פירות והרי לדעת הר"א ז"ל אף פירות לא מהני בפדיון ראשון, ולא עוד אלא שנ"ל דלרבינו ז"ל נמי דוקא על פירות טהורין דעיקר הטעם דמהני על פירות אע"ג דבעינן כסף שיש בו צורה משום דחזי לאוכלן בירושלים ואע"ג דהאידנא ל"ש זה מ"מ כיון דאין החסרון בגוף הפדיון א"כ נ"ל ברור דפירות טמאין דינם כשאר שו"כ שאין בו צורה וזה נ"ל נכון אם היות שלא ראיתי מי שכתב כן הדעת תורה נוטה, עיין תוס' פ' האיש מקדש, ומ"ש הסמ"ג דשוחק וזורה לרוח או שורף הפירות לכאורה קשה דלא משמע דאסור לשרוף כסף הקדשים ומדברי רבינו נראה דגניזה לחוד ישרף צ"ל דאיירי בנטמא אלא לפמש"כ אסור לפדות בפירות שנטמאו ואפשר דמכשירין עד שיטמאו אח"כ וצ"ע [ועמש"כ לקמן סוף ה"ד]

ה"ד כשם שאין אוכלין, מש"כ רבינו בזה"ז אין פודין הנה בסנהדרין פ' חלק] אמרינן מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו היכי דאיתנהו למחיצות משמע דבזה"ז רשאי לפדותו, אבל בפ' הזהב אמרינן דאף בזה"ז אסור לפדות ע"ש בתוס' אבל בחי' הרמב"ן ז"ל כתב דהיכי דכנס לירושלים כשהיו מחיצות אסור לפדותו אבל בלא"ה לא ולפ"ז בזה"ז מותר לפדותו אבל בירושלמי פ"ג ה"ג דמע"ש] מוכח להדיא כדברינו, והנה מש"כ מוציא הפירות בטבלן לכאורה היינו קודם שהוקבעו דאח"כ כבר קלטו המחיצות וכדכתב רבינו ז"ל לקמן בה"י אך בירושלמי פ"ג ה"ג] דמע"ש נראה להדיא דבזה"ז רשאי להוציא ולא אמרינן מתנות שלא הורמו ואע"ג דאנן קיי"ל כב"ה מ"מ בזה"ז דלא אפשר למיכל רשאי להוציא ולפ"ז דברי רבינו מדוקדק במש"כ בטבלן ומ"ש רבינו לקמן בה"י היינו בזמן הבית וצריך עיון כי לא נראה לכאורה כן מסתימת דברי רבינו, מכל מקום כיון שיש לפרש כן בדברי רבינו ז"ל הכי עדיף טפי להסכימו לירושלמי

ועיין בכ"מ בשם הטור דמותר להכשירו כדי שיטמא וה"ר מירושלמי, ולא הבינותי דלפ"ד הירושלמי מותר לטמאן אפי' ביד א"כ למה בהפרישן בירושלים ירקבו הרי יכול לטמאן ולפדותן] וכן קשה מהא דעהנ"ד בפ"ד הט"ו מה' עכו"ם דלדעת רבינו מע"ש שבתוכו אסור בהנאה מדאורייתא אלא דאסור לשורפו א"כ יטמאו [כמו בזה"ז] לכן נראה דודאי אסור לטמאו בידים ודוקא בעודו טבל מותר לטמאו כדאמרינן במס' ע"ז [נ"ו: יע"ש בירושלמי ורק להכשיר מותר ועי' בפרש"י פסחים ל"ח ד"ה א"ד דמותר לגרום טומאה למע"ש, והרבה יש לתמוה בזה דודאי אסור אפי' בלוקח ממעות מעשר שני כדמוכח מהא דאין לוקחין ממנו תרומה שממעט באכילתו וי"ל בדוחק דאם גורם ע"ד לפדות רשאי משא"כ התם ומ"מ צ"ע

ה"ה כל האוכל כזית, מסתברא דאם אכל מע"ש שלא בפני הבית בירושלים דאינו לוקה ואע"ג דאיתקש לבכור מ"מ בכור גופי' ליכא אלא עשה ואכלת לפני, ואע"ג דדרשינן [פסחים כ"ד] מלא יאכל כי קדש כל שבקדש פסול הר"ז בל"ת **(ולכאורה תמוה הא הוי לאו שבכללות כמבואר בפסחים פ' כל שעה, אך ע' חי' הריטב"א מכות י"ח: ד"ה גופא מש"כ ולמש"כ המנ"ח בלאו דפיגול דהיכי דאיכא עשה עונשין בלאו שבכללות לכאורה ה"נ ניחא דאיכא נמי עשה דואכלת, אך דבריו תמוהין מש"ס פסחים שם ומכריתות ד"ד גבי אכל מעשר שני דתירש ויצהר וכן מתוס' שבת פ"ה ד"ה לא תסיג. המגיה.)** היינו בדבר שהוא פסול בגוף אבל כאן שאין החסרון בגוף המעשר רק דליכא בית אינו לוקה ועיין בתוס' (ב"מ נ"ג ד"ה לא] דלא אמרינן דיחוי באכילה וכשיבנה המזבח מותר אף למ"ד דיחוי מעיקרא הוי דחוי ומש"כ רבינו בשתה רביעית יין עיין בס' החינוך להרא"ה ז"ל [מצוה תמ"ד] שכתב בשם רבו דשמן כיון דעיקרו לאכילה לוקה בכזית, ויש לעיין קצת למה בתרומה שיעור השתיי' בכזית [כמ"ש רבינו בפ"י ה"ג דתרומות] והוא בתוספתא דתרומות פ"ז וכאן במע"ש שיעורו ברביעית, ואפשר לומר דהתם דליכא אלא חד לאו באוכל ושותה] איתקש שתיי' לאכילה משא"כ במע"ש **(לפי חילוק זה תתיישב קושית האחרונים למה גבי אנינות סתם רבינו ואינו מחלק בין אכילה לשתי' ע' מנ"ח מצוה קמ"ז דהתם לא אכלתי באוני אכילה ושתי' בחד לאו. המגיה.)** והנה באוכל ענבים ופת לדעת התוס' וסייעתם שכתבנו בפ"ב מה' תרומות דשאר מינים דרבנן א"כ ענבים מתסר מתירוש והן בכלל תירוש א"כ פשוט דהאוכל פת וענבים חייב שתים אבל לדעת רבינו דבכלל תבואה הוא כל מיני פירות א"כ כל מיני פירות הוא בכלל דגנך, בזה י"ל אי ענבים ג"כ בכלל, וממילא אינו לוקה שתים דתירוש היינו היין לא הענבים או דלמא ענבים בכלל תירוש וצ"ע

ה"ו ואינו לוקה מה"ת, בפ' אלו הן הלוקין כי אמרינן דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו אפי' באו לירושלים בטבלן מ"מ חייב עליהם אם הוציאן לחוץ אע"פ שהפרשה הי' בחוץ וכיון דס"ל לרבינו ז"ל בפ"ה מה' אישות דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו הי' נראה דחייב, וקצת צ"ע על רבינו ז"ל שלא ביאר דחייב אע"פ שנכנסו לירושלים בטבלן, והנה לקמן בפ"ג הי"ז במש"כ רבינו דמע"ש שנותן בטבלו הוא שלו הקשה הר"י קורקס הא אנן קיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי ותירץ דלגבי האי והיינו לענין שיהי' ממון גבוה לא אמרינן כמו שהורמו. ולכאורה לענין קליטת המחיצות שהוא חייב אם אכלן בחוץ ודאי כמו שהורמו אולם מדברי רבינו ז"ל לא נראה כן לזה הי' נראה בדעת רבינו דדוקא גבי ממון שהוא צריך ליתנו לכהן אמרינן כמו שהורמו אבל לענין איסור והיתר וכן לענין ממון גבוה שיהי' חל עליו שום איסור לא, ויש לזה ראי' מירושלמי דאמרינן התם [פ"ג ה"ג דמע"ש] אהאי משנה דקלטו מחיצות לענין פדי' חוץ לירושלים דא"כ האוכל טבל יתחייב משום מע"ש ג"כ ומשני חומר שהחמירו לענין מחיצות וכיון דאנן קיי"ל דהאוכל טבל אינו חייב אלא משום טבל בלבד ע"כ דלגבי או"ה לא אמרינן כלל כמו שהורמו דמיין, מיהו בש"ס דילן במכות דף כ' לא משמע כן וצ"ע

ה"ח אין פודין מע"ש, הנה בירושלים אינו נפדה מד"ת ואם עבר ופדה משמע דאינו כלום אבל אם נכנס לירושלים ע"ד להוציא משמע קצת דאם פדה בדיעבד נפדה עיין ירושלמי פ"ג ה"ה דמע"ש וגרסינן התם בירושלמי (פ"ג ה"ה] בלקוח בכסף מעשר וכן בנטמא בפנים בולד הטומאה דבדיעבד חל הפדיון רק שלא יצא לחולין, וראיתי בס' צל"ח שכתב בחי' לפסחים פ' כ"ש דלקוח בכסף מעשר אם עבר ופדאו פדוי' פדוי ואשתמיט לי' דברי ירושלמי הללו, וגרסינן התם בירושלמי אם המעות הראשונות קיימות ונטמאו אח"כ באב הטומאה מחלל עליהן ואם לאו צריך לחזור ולחלל ואין לוקין על מעות ראשונות