ישועות מלכו על הרמב"ם ע

ה"ו ע"ה שהי' עובר, הנה משמע להדיא מדברי רבינו ז"ל דאפי' במקום שרוב מכניסין לשוק קודם שהכניסו לבתיהן] מ"מ מותר לאכול מהן ארעי, ומה מאד יש לתמוה על זה כיון דרוב מכניסין לשוק ותאנים הללו כבר נגמרו מלאכתן למעשר א"כ אמאי אוכלין ארעי, הא כבר ביאר רבינו לעיל [בפ"ג ה"ב] דאם נגמ"ל למעשר אם בדעתו להוליכן לשוק נקבעו ואסור בארעי א"כ למה מותר כאן וכ"מ לעיל בדברי רבינו פ"ג הכ"ב במצא כלכלה אם רוב מכניסין לשוק אסור לאכול ארעי והיינו אפי' שהפקיר אח"כ שהו"ל דבר שא"ב סימן כיון שכבר נתחייב במעשר וה"נ דכוותי', וא"ל כיון דמיעוט מעשרין ומיעוט מכניסין לבתיהם ש"ד דא"כ קשה מ"ש מהא דכלכלה, ואין לומר דהכא כיון שנותן במתנה אמרינן מסתמא עישר וכיון שנותן בחזקת היתר אבל לעיל שמצא איכא חיוב דאורייתא ול"ש רוב מעשרין אלא במקום שנותן בחזקת היתר משא"כ בהא דכלכלה דמצא מציאה, דאכתי קשה הא דעת רבינו ז"ל דבדמאי לא מהני ס"ס (כמבואר לקמן בפי"א הי"ג ע"ש בכ"מ] ואפשר דדוקא בפירות שנגמרו דחייבין מדאורייתא [ל"מ ס"ס] אע"ג דלרבינו ז"ל [לעיל בפ"ב מה' תרומות] חיוב דתומ"ע בזה"ז אינו אלא מדרבנן מ"מ כ"כ בפ"א מה' תרומות דכל ספיקא להחמיר כשל דאורייתא אבל ברוב מכניסין לשוק כיון דעכ"פ לא ראו חצר שפיר מקילינן מטעם ס"ס, וא"ל כיון דרוב מכניסין לבתים (נ"ל דצ"ל לשוק] א"כ הו"ל מיעוט ולא נצטרף לס"ס, י"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא, ואע"ג דלא אמרינן ס"ס במקום שאינם שקולין שא"ה דאיכא רוב, ועוד י"ל דשא"ה דאיכא חזקה שלא נתעשרו משא"כ כאן, ומ"מ מדברי רבינו ז"ל דכתב בכלכלה דמע"מ דמאי ולא שרינן מטעם ס"ס י"ל דשא"ה דלא שייך רוב מעשרים אבל הכא דרוב מעשרין אמרינן סמוך מיעוטא, ובהכי ניחא דלא תקשה לר"א ז"ל [דחולק על רבינו וס"ל] דאזלינן בתר ס"ס א"כ אמאי מעשרן דמאי הא איכא ס"ס שמא לא הוקבע, אלא ע"כ דוקא התם דרוב מעשרין אזלינן בתר ס"ס] והשתא דאתינא להכי דדוקא היכי דע"ה נותן בחזקת היתר יש ליישב מה שראיתי להרב שעה"מ [בה' יו"ט] שהקשה ע"ד הכ"מ במש"כ רבינו בפהמ"ש בריש דמאי גבי קלין שבדמאי, ולמש"כ א"ש דדוקא בטוחן כותי דהו"ל ספק גמור שמא לא עשרו שהרי הכותי נותן לו, דדוקא על, חבר אמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן וכיון דאיכא רוב ע"ה דמעשרין שרי אבל במוליך לטוחן כותי דאין ע"ה מגיד לנו ] שנותן לו בחזקת היתר] אסור ולא אזלינן בתר ס"ס (ובקלין שבדמאי נמי לפי פי' רבינו בפהמ"ש מגיד הע"ה שמעשרין הן והיינו הא דמע"מ שם [דלעיל פ"ג הכ"ב] נ"ל ברור ועי' בפי"א מהל' מעשר וצ"ע על מפרשי רבינו ז"ל שלא עמדו בזה:

הי"ג והוא שלא נגמר מלאכתן, הרבה יש לתמוה על רבינו אפי' אם נגמ"ל כיון שלא הוקבע למעשר שלא ראו פני הבית למה יתחייבו הא מתנה אינו קובע, וכי מה בין זה למלא לו כרסו דלעיל ה"ה כיון דמתנה אינה כמכר שרי אפי' בצירוף [ע"ש בכ"מ] ודוחק לומר דאיירי שכבר הוקבע, גם מש"כ רבינו דמקום שאוכל מחמת התנאי אסור אפי' קודם גמר מלאכה משום דאסור לפרוע חובו מטבל לא ידעתי למה הוצרך לכך ת"ל בצירוף הו"ל גמר מלאכה כמו לקוח דאסור משום דהו"ל גמר מלאכה וכן פי' הר"ש, ובדוחק י"ל, מ"מ מש"כ דפועלים אינם רשאים לאכול אף שאין להם עליו מזונות ונותן במתנת חנם אחר גמר מלאכה לא ידעתי למה, וא"ל מהא דתנן בפ' הפועלים [ב"מ צ"ב] באם נפתחה החביות צריך לשער ות"ל דמותר קודם שהוקבע י"ל דש"ה כיון דגמר מלאכה ויש להם עליו מזונות ואינם אוכלים מד"ת א"כ הו"ל כמקח וזה פשוט, ועוד דאפשר התם בשדעתו להוליכן לשוק וצריך עיון

הכ"ב היה אוכל באשכול, הרב בהג"ה מל"מ האריך ועיקר ביישוב קושיא זו מ"ש הש"ך בסי' של"א ס"ק ק"ל אלא שדבריו הם קצרים דא"כ בפירות שגמרו (דהל' כ' ה"נ הו"ל מותר לגמור] לכן נראה דעיקר הטעם דבאשכול דמצד עצמותו אינו נגמר דעומד לסחיטה או לייבש כמש"כ רש"י [ביצה ל"ה ד"ה הי' אוכל] אלא שיחדו לאכילה ומבואר בירושלמי דמחשבה מוציא מידי מחשבה [עי' לעיל פ"ג ה"ו מש"כ] א"כ ביחדן דוקא מע"ש וחשכה ונמנע מלאכול הא בטל מחשבתו דידי' לכן נהי דשבת אסור לאכול כיון דיחדן לשבת הו"ל כגמר מלאכה מ"מ בנמנע מלאכול ומעיקרא יחדן ע"ש בטל מחשבה והדר הו"ל כפי' שלא נגמרה מלאכה אבל לעיל בפ"ד י"ז גבי חצר לא בטלה מחשבתו] משא"כ בפי' שנגמר מלאכה [דהלכה כ'] בס"פ המביא דס"ל לר"י דחצר ושבת קובע אפי' בפי' שלא נגמ"ל אסור אפי' למ"ש משא"כ לדידן הו"ל כלא נגמ"ל כן נ"ל נכון בס"ד

פ"ו ה"א מחליקין בתאנים וענבים של טבל, בירושלמי [ספ"ק דמעשרות] מבואר דדוקא בטבל דרבנן וצע"ק על רבינו ז"ל שהשמיט אע"ג דלרבינו תרומה בזה"ז דרבנן דרך רבינו שלא להשמיט כלל [מלהזכיר דבר הנוהג בזמה"ב]

ה"ד ליטרא מעשר, הנה בירושלמי פ"ט ה"א דתרומות מבואר דכל הי' ליטרות חייבות בתרומת מעשר והיינו כיון שזרעו הו"ל גידולין כעיקר כמ"ש הר"ן בפ' הנודר מן הירק, ואע"ג דכתב הרא"ש שם דפשיטא דגידולי היתר מותרין ואינן בטילים אע"ג דרובא דאיסורא, וה"ר מכלאים, צ"ע שהרי כתב בעצמו במס' חולין דאמרינן חוזר וניער [ולהכי ל"מ הא דקמא קמא בטל ע"ש] בפרט היכי דממילא קגדל, ובפרט למש"כ הרא"ש בעצמו גבי ליטרא בצלים דלא הוי מפריש מן הפטור על החיוב משום דמבלבל א"כ ודאי דאין ראי' דחוזר וניער, ועיין בחי' הרשב"א [בנדרים שם וכן הוא בתוס' שם] שכתבו דמדאורייתא ודאי רובא דגידולין מבטלי לעיקר, ותמיהא לי טובא דבהדיא מבואר במנחות דף ס"ט ע"ב שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה אחר העומר מי אמרינן כיון דעיקר שרי גידולין נמי שרי או דלמא לא, ובעי התם למפשט מדר"י בילדה שסבכה בזקנה וכן בבצל שנטעה בכרם וקאמר דאיבעי' לי' מפשט פשיטא לי' דגידולין לא מבטל לעיקר או דלמא מס"ל ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, ולרשב"א ז"ל מאי מקום ספק [דהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא], וצע"ג על הרשב"א, והאמת מכאן משמע קצת שלא כדברי הרא"ש ז"ל שכתב להיפוך דגידולי היתר שרי מדאורייתא אף ברוב העיקר, והנה נראה ודאי דאיבעי זו לדעת הר"ן לא נפשטה אי הגידולין נחשבין כעיקר לגמרי כדמוכח במנחות ס"ט: וכן הא דאיבעי התם בשבולת שמרחה אי נתחייב במעשר התוספות ואע"ג דקאמר התם את"ל דתוספות חייב מ"מ נראה מדברי רבינו ז"ל דבין התוספות ובין העיקר אינו חייב אלא מספק, ואע"ג שדרך רבינו לפסוק כאת"ל, כאן לא פסק, משום דאיבעי' ראשונה סלקא בתיקו אי אזלינן בתר עיקר לגמרי, והא דקאמר את"ל אע"ג דלר"ן אין שום ספק היינו בעיקר איסור וגידולין היתר (נראה דחסר וצ"ל אבל בההיא דאת"ל הוי העיקר היתר והגידולין אסור וכו'] כיון דהיתר לא בטיל אין ספק אלא על הגידולין אם נחשבים לעיקר אבל על העיקר אין ספק דאפי' את"ל