ישועות מלכו על הרמב"ם סט

עד שיעשר, הר"א ז"ל בהשגות תמה הא חצר חברו אינו קובע והלא אינו בית לינה לזה כלל והיינו דס"ל חצר חבירו אינו קובע כלל, ומש"כ הר"א ז"ל בשוכח נראה דלאו דוקא קאמר [אלא אפי' בכונה אינו קובע] והכ' בשם הר"י קורקס כתב שדעת רבינו ז"ל דלא בעינן חצרו כלל דבקרא כתיב בערתי הקדש מן הבית ולא כתיב ביתי ודוקא ברוכלין אינו קובע חצר חבירו עד שיהי' שם מקום לינה לפי שאין להם מקום קבוע ודעתם להוליך פירותיהם עכת"ד, ונראה שטעמו דדוקא בהכניסם על דעת לאכול בחצר חבירו קובע מקום חצרו אבל ברוכלין שבשעה שהכניסו אין דעתו לאכול שם רק להוליך פירותיהם מבית זה אע"פ שנמלך לאוכלם שם פטורין, ויש להסביר קצת הטעם דכיון דאין חצר ובית קובע מדאורייתא עד שיכניסן דרך שער א"כ כל שהכניסן ע"ד שלא לאכול שם פטור [דכיון דבעת שנכנס דרך שער לא הי' ע"ד לאכול] ואע"ג דבבית וחצר שלו קובע אע"פ שהכניסן ע"ד שלא לאכול שם כדמפורש בירושלמי [פ"ג דמעשרות] פלוגתא דרבי וריב"י דלרבי אם העביר בחצר ע"ד שלא לאכול שם חייב ולריב"י פטור ומסתמא הלכתא כרבי והטעם פשוט למש"כ לעיל בפ"ג דבמכניס ע"ד לייבש ונמלך לאכלן כך חייב מדאורייתא דמחשבה מוציאה מידי מחשבה. מ"מ בחצר חברו לא קבע, ובהכי ניחא דלא תקשי על רבינו ז"ל מהא דירושלמי רפ"ג דמעשרות דמותיב התם על הא דקאמר המעביר תאנים, בחצרו לקצות בניו וב"ב אוכלים ופריך על אשתו חצר למה לא יקבע הא משועבד לדירה והו"ל כשלה ולרבינו קשה הא גם באינו שלה אסורה לאכול ולמש"כ א"ש דהתם כיון דהכניסה היתה שלא ע"ד לאכלן שם כ"א להעביר דרך חצירו אינו קובע ואפי' לרבי אלא בשלו ולא בשל חבירו, וזה נ"ל מדוקדק מאוד בלשון רבינו ז"ל לקמן בפ"ה ה"ח שכתב וכבר ביארנו שאין חצר חבירו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו ותמה הר"א ז"ל שדבריו סותרין למ"ש כאן, ולמאי דפרישית דברי רבינו ז"ל מדוקדקים מזוקקים שבעתים דדוקא כשיעברו בתוכו היינו שלא הכניסן ע"ד לאכול שם ולפי הבנת הרב כ"מ ז"ל מאי האי דקאמר שאין ביתו של חבירו קובע שיעברו בקיצור הו"ל שאין חצר קובע אלא הוא הדבר אשר בארנו, ולכאורה יש ראי' ברורה לדעת רבינו ז"ל מהא דאמרינן [בב"מ פ"ח] הכא בתאנה הנוטה לחצר ולמ"ד ובית לבית ולמה יקבע חצירו של בעה"ב או ביתו לפועל ולדעת רבינו ז"ל ניחא דהתם כיון דגדל האילן בבית א"צ שיכניס דרך שער לכן חצרו של בעה"ב קובע לו. ולדעת הראב"ד ז"ל צ"ל דהתם איירי שיש לפועלים לינה או שום שותפות בבית, עוד יש להוכיח כדברי רבינו מהא דאמרינן בירושלמי ופסקו רבינו לעיל ה"ד דצריפין ובורגנים אינם טובלין אבל לבעלים טובלין ולדעת הר"א ז"ל מאי קולא דצריפין ובורגנין הא אפי' בית ממש של חבירו אינו טובל אבל לדעת רבינו ז"ל דחצר חבירו טובל כשהכניס שם ע"ד לאכול ניחא היטב ולדעת הר"א ז"ל אפ"ל בדוחק דביתו טובל לכל אדם אפי' לר"א ז"ל כשהפירות שלו אבל צריפין ובורגנים אינם טובלים אע"פ שהפירות שלו אלא לבעל החצר, ועדיין אני חוכך בדברי רבינו ז"ל כיון דחזינן חילוק בין חצירו לביתו, לחצר חבירו דבחצר חבירו אינו טובל אלא כשהכניסו לאכול שם א"כ אפשר דגם לרבינו ז"ל אינו טובל מדאורייתא וכן בבית לינה דטביל לכ"ע אפשר דאינו אלא מדרבנן ודעת הר"ש והרע"ב בפ"ב דמעשרות מ"ב נראה ג"כ דס"ל כהר"א ז"ל דאפי' אם נטלן לאכלן בשער ובחנות שאינו שלהם פטורין, ועיין ברא"ש פ"ק דמעשרות דנראה מדבריו דאף במעביר דרך חצירו לא נקבע למעשר, וצ"ע דבירושלמי נראה דהלכה כרבי וכל שעבר דרך חצירו אע"פ שלא הי' רק דרך העברה חייב אפי' בחזר והוציאן והא דרוכלין וכן במעלה פירותיו משום דאינו שלו וכן נראה מהא דאמרינן בביצה דף ל"ה בהי' אוכל באשכול ונכנס מגנה לחצר ר"א יגמור ואמרינן דלר"נ האי יגמור היינו בגינה מכלל דלר"י אסור [אף דהי' דרך העברה] מיהו לזה י"ל דהתם נכנס ע"ד לאכול בחצר מיהו מהא מתניתין דלקצות נראה דחצירו אע"פ שהעבירו חייב כמבואר בירושלמי, ובדוחק י"ל דעת הרא"ש דהתם לאכול בחצירו איירי, אבל אם העביר באמת פטור, אך בירושלמי נראה דלרבי חייב והלכה כרבי מחבירו, והנה מה שהקשה הר"י קורקס בהא דשוכח הא לעיל מיני' אפי' בהכניסן לתוך ביתו בשוכח פטור אפ"ל דהכי איירי בחשב להכניסן לראש גגו דרך חצר החייב והכניסן לתוך חצר חבירו דבזה קובע אבל ברישא לא רצה להכניסן כלל ודוחק

פ"ה ה"ב הלוקח במחובר לקרקע, בירושלמי [רפ"ה דמעשרות] דייק אהא מתניתין דלוקח במחובר דאתיא כר"מ דמקח קובע אפי' שלא נגמר מלאכתו דאל"כ למה נקט מחובר הא אף בתלוש אינו קובע ורבינו ז"ל שהעתיק להך מתניתין אף דכתב לעיל פ"ג ה"ג דאין המקח קובע בדבר שלא נגמ"ל נלפע"ד דיש הפרש גדול בין לוקח במחובר אז אף אחר שתלשן ונגמ"ל ביד הלוקח הו"ל כבעה"ב דמותר לאכול ארעי כשדעתו להוליכן לבית כמש"כ רבינו בפ"ג ה"ב, אבל הלוקח בעוד שלא נגמ"ל, נהי דקודם שנגמ"ל מותר אבל אחר שנגמ"ל ביד לוקח אסור, [אפי' אכילת ארעי] אע"ג דבשבת קיי"ל דשבת אינו קובע [בדבר שנגמ"ל] ואם עבר עליהן שבת בעוד שלא נגמ"ל רשאי לאכול אחר שבת ואפי' אם גמרן חצר (מקח] חמיר טפי וכנ"ל מהא דאם צירף בלוקח חייב משמע להדיא אף שתלש תחילה א' א' אם צרפן אח"כ חייב אף דהקנין הי' קודם גמר מלאכה דגמר מלאכה הוא בעת צירוף אלא ודאי כדאמרינן, ולפ"ז יש להסתפק בתרומה דקובעת ואינה קובעת קודם שנגמ"ל אם תרם ואח"כ גמרם אם נדמנו למקח או לשבת לפי הטעם דמדרבנן א"כ גם תרומה דרבנן **(לא הבנתי והרי מקח ג"כ הוי רק מדרבנן כמ"ש רבינו לעיל בפ"ד ה"ב וצ"ע המגיה.)** אבל עוד י"ל דשאני מקח דעדיין שם מקח קיים עליהם א"כ ה"נ בתרומה וצ"ע ומ"ש רבינו דבלוקח לשלוח לחבירו, עיין בתויו"ט, ונראה פשוט דדוקא בלוקח ממעותיו אבל בלקח ממעות המשלח שלוחו של אדם כמותו [וחייב] ועיין בש"ך סי' קפ"ג דלפי דבריו אפשר לומר דבהודיע למוכר חייב לעולם וצ"ע ומכל מקום במעות המשלח ודאי חייב

ה"ג ואם קצץ את התאנים, עיין בהשגת הר"א ותמיהני אי אפועלים קאי בניכש בבצלים כיון דקיי"ל כשמואל בב"מ פ' הפועלים שעושה במחובר לקרקע אינו אוכל כלל [ע"ש בתוס' צ"ג ד"ה ל"ש] ואפשר שדעת הר"א ז"ל לפסוק כרב וצ"ע שלא השיג עליו בפי"ב מהל' שכירות, וגרסינן בירושלמי כאן אם קצץ כ"ש קנה ולדעת רבינו י"ל אע"פ שלא נתן מעות דהו"ל כעין אכילת פירות, אבל לסוברים [דאכילת פירות לא מקרי] חזקה דוקא שנתן מעות אבל בלא"ה אם חתך כ"ש לא קנה ואסור לאכול אח"כ מאבטיח זה אלא מעט מעט

ה"ד המחליף עם חבירו בתויו"ט [ספ"ב דמעשרות] כתב דהקונה לקצות אינו רשאי לאכול אלא אחת אחת, והא ליתא וכבר השגתי לעיל בפ"ג ב"ה: