ישועות מלכו על הרמב"ם סג

ובאמת רבינו לא הזכיר כלל דיתחייב קרבן ומלקות ולפע"ד דלא מיבעי' בחלב אם התרו בו למלקות כיון דקיי"ל דלוקה נפטרו מידי כרת תו ליכא חיוב קרבן וה"ה בחומש דהוי במקום קרבן כדאמרינן בשבת, ועיקר נראה דסמיך אאיבעי' דשבועות ל"ז: וכ"כ רבינו להדיא בפ"ז ה"ח מהל' שבועות דאינו לוקה וס"ל דה"ה בכל קרבן דאינו לוקה בהתרו אף ששגג בכרת וכן משמע מפ"ג ה' שבועות גבי שבועת ביטוי לשעבר א"ח אלא קרבן מ"מ כ"ז באותו הלאו אבל אם אכל נבילה ביוה"כ והתרו בו י"ל דחייב מלקות [וקרבן] ומ"מ י"ל דדמי לחובל ביוה"כ דאמרינן דגלי קרא וצ"ע

עיין במ"ל שהביא פלוגתא דרבי וראב"ש אי הפרשתו או נתינתו, ולכאורה נראה דהלכה כרבי יע"ש בירושלמי (פ"ו דתרומות] דמבואר דתיכף נעשה קודש אלא שאין חייב חומש עד שיתן לכהן, והנה התוס' בפ' א"נ ה"ר מהא דתנן בפ' נושאין דס' כהן שאכל אינו משלם קרן וחומש וע"כ דצריך רק להפריש, ולע"ד הא מבואר בירושלמי [בפ"ה ה"ב דפאה] דכל היכי דמספקא לי' עשאו שאינו זוכה כזוכה וצ"ע ע"ד, ושם בירושלמי [בפ"ו דתרומות] מדמה לספק פטר חמור דמפריש והוא שלו

ה"ב תרומה טמאה, הנה דעת רבינו בסוף פירקין ה' כ"ו לפסוק לפי דמים משלם ולפ"ז באוכל תרומה טמאה משלם לפי ערך ששוה תרומה טמאה למכור ואמת שכן מבואר ג"כ בדברי תוס' יבמות פ' הא"ר דף צ' דלמ"ד לפי דמים משלם האוכל תרומה טמאה משלם רק כמו ששוה, אבל לפע"ד לא נראה כן מדברי רבינו אלא דבין האוכל תרומה טהורה או אוכל תרומה טמאה משלם (כפי מה שנהנה] וטעמא דהך מלתא דהא בהדיא מבואר בכתובות פא"נ דהתוחב בבית הבליעה חייב וע"ש בתוס' [ד"ה ל"צ] כיון שהפסידו מעט צריך לשלם הכל כמו בזה נהנה וזה לא חסר דאם חסרו אפי' מעט צריך לשלם הכל, וצריך להבין דא"כ הגוזל דבר איסור יתחייב לשלם לפי מה שנהנה דעכ"פ הפסידו מעט] אמנם הדבר נכון דהא קיי"ל בגוזל קרקע צריך לשלם השימוש ובמטלטלין א"צ לשלם דכיון דמטלטלין נגזלין א"צ לשלם אבל בקרקע דא"נ צריך לשלם, לכן שם בתחב לו בבית הבליעה דהקנין והנאה באין כא' צריך לשלם אבל בגוזל דבר איסור כיון דקני' א"צ לשלם כלל מה שנהנה **(עיין ב"מ מ"ג דתברה או שתי' משלם כמה ששוה אז א"כ אינו ראי' משימוש לאכלה דנעשה אז גזלן מחדש וצ"ע. המגיה.)** ולפ"ז נראה ברור דבתרומה דקיי"ל דאוכל אפי' תרומה שלו צריך לשלם לשבט כדגרסינן בירושלמי פ"ו דתרומות א"כ לא תליא בקנין רק בהנאה א"כ ממילא אם אכל תרומה טמאה צריך לשלם הכל לפי מה שנהנה דלגבי הנאה אין חילוק בין טמאה לטהורה ול"ד לתרומת חמץ דכבר חילקו התוס' בכתובות שם בין היכי דליכא פסידא כלל וזה ברור מאד לפע"ד, ולפ"ז לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה האוכל תרומת חמץ צריך לשלם כאילו היתה תרומה טהורה וכמש"כ, ובהכי ניחא הא דאמרינן בפסחים בפ' כל שעה הא מני רנבה"ק דכרת פוטר ועיין רמב"ן כתובות דוקא כרת פוטר ולא מיתה בי"ש א"כ תיקשי קושית רש"י [בפסחים ל"ב] לאיזה צורך נקט תרומות חמץ [ולא חולין] ולמש"כ נכון היטב דוקא בתרומה משלם הכל דבתרומה משלם על הנאה אבל בחולין פטור אף במקום דלא שייך קלב"מ, ואין לומר כיון דע"כ צ"ל בשתחב לו בבית הבליעה א"כ הדר משלם הכל וכמש"כ התוס' די"ל דדוקא במזיד בתרומה אבל קסבר חולין והוא שלו ודאי אין חייב רק על הבליעה דלפ"ז הדק"ל, מיהו באמת דין זה של התוס' היכי דגזילה והנאה באין כאחת אינו מוכרח. ואפ"ל דדוקא התם, דלא שייך גזילה דהו"ל פחות משו"פ אבל בלא"ה ודאי פטור אבל בתרומה ודאי חייב והא דהתם פרק א"נ דתחב לו בבית הבליעה חייב י"ל דס"ל כמושפ"י הריצב"א, עכ"פ נראה דאוכל תרומה טמאה חייב כפי מה שנהנה, מיהו בתוספתא פ"ז דתרומות אכל תרומה טמאה משלם דמי עצים ואפשר דבמזיד איירי (וכ"ה גירסת הגר"א שם]

ועיין מל"מ שנסתפק באוכל תרומה בשוגג אם משלם כמו ששוה התרומה או כמו שהי' חולין ולדידי דין זה תלוי בפלוגתא דלרבינו משלם כמו שהי' חולין ולתוס' לפי ערך

ה"ג אם יש מתחילת שתי' כדי שיעור רביעית, עיין במש"כ בחי' ליו"ד סי' ס"ה דאפשר יותר מכדי רביעית מודה [דהשיעור כא"פ] דדמי לשתוי' יין שנכנסו למקדש דקיי"ל [בכריתות י"ד:] בהפסק מעט פטור [ומ"מ ביותר מרביעית חייב] ובהכי ניחא דהא דכותח הבבלי ושכר המדי דנקט רבינו בהלכות חמץ ומצה כדי אכילת פרס (דאיירי ביתר מרביעית וצ"ע

ה"ו גמע את החמץ, מ"ש רבינו דהגומע חומץ משלם קרן וחומש קשה טובא דבהדיא אמרינן ביומא דהשותה חומץ ביוה"כ פטור, והנה הר"א ז"ל כתב דהכוסס את החטה פטור מקרן וחומש ואע"ג דלענין ברכה מברכין עלי' וקשה טובא דהא בר"פ כיצד מברכין קפריך על שמן זית דתנן השותה שמן של תרומה א"ח הרי דמדמה ברכה לחומש וכן הקשה בצל"ח ולק"מ דדוקא לענין ברכת בפה"ע דבעינן אישתני לעלויא אבל לענין בפה"א שפיר יש לחלק

הי"א ונזיר ששגג ושתה יין, דעת רבינו דנזיר ששתה יין של תרומה אינו משלם חומש, וקשה לי מאותו ירושלמי שזכרנו בשגג בתרומה ומזיד בנזיר דלר"ל פטור ולר"י חייב וע"כ בקרן וחומש דאי בקרן לבד ת"ל דאפי' לאו בנזיר פטור משום תרומה וע"כ בקרן וחומש ולזה הי' נ"ל דרבינו ז"ל לא פטר אלא בשוגג גם על הנזירות אבל במזיד בנזיר שגג בתרומה חייב דאחשבי' וא"ל מהא דאוכל תרומת הקדש **(וא"ל דהכא שאני דגנב עיין במשנה ונפשו אינו חותה מאכילת איסור דהא מבואר ביו"ד סי' א' דהחשוד על גניבה אין חשוד על אכילת איסור ומ"מ י"ל דהקדש האיסור מצד ממון גבוה וכיון דנחשד על גנבה הוי לדידי' אכילה ואולי זהו כוונת זקני ז"ל דאין האיסור על הגוף. המגיה)** לקמן הכ"ד] די"ל שאני הכא דאין האיסור על הגוף [דיהי' שייך לומר כמו בנזיר דלא מקרי שתי' דאדרבה הדבר אסור מצד מעלתו] מיהו אינו מיושב כל הצורך כיון דע"כ הוא שוגג גם על ההקדש, והנה זה ימים רבים שהי' קשה לי מהאוכל תרומת חמץ ויוה"כ וראיתי שעמדו בזה גדולי הדורות ולמש"כ הי' אפ"ל [דאיירי] במזיד בחמץ ומכל מקום ברישא חייב אלא דכבר כתבתי דמדברי רבינו בפירוש המשניות נראה דלא ס"ל משום כפרה א"כ למאי דמוקי כרנבה"ק ע"כ ברישא דלא שגג **(נראה דצ"ל דשגג ולא בהזיד בחמץ. המגיה.)** לכן המחוור מה שתירץ הרדב"ז לחלק בין הני שחייבה תורה שוגג קרבן על אכילתו כמו ביוה"כ וחמץ והקדש דחייב קרבן מעילה מ"מ צ"ל כמש"כ דהא בנזיר ששתה יין בשוגג א"ח כלל,