ישועות מלכו על הרמב"ם ס

אוכלין והיינו כדקאמרינן בר"פ אלמנה דפומי' כאיב לי' א"כ צ"ע

ה"ו אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים, מש"כ הרב בכ"מ דלפמש"כ רבינו בפ"ה מה' אה"ט דפולטת ביום שלישי טהורה לאו דוקא נקיט שלשה ימים, דבריו תמוהים כי דברי רבינו מדוקדקים דשלשה ימים אסורה כיון דאין עונה ששמשה מצטרפת ובעינן שלשה מבלעדה א"כ ביום השלישי בעית למטבל והו"ל טבול יום ואסורה לאכול וזה פשוט

הי"ח וכן עבדי כהן שקנו עבדים, עיין ברשב"א ר"פ אלמנה לכה"ג שהביא בשם ירושלמי דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו לא מצי אכיל בתרומה והרשב"א ז"ל תמה דודאי אע"פ שאין לבעל פירות מ"מ אוכל מידי דהוי אישראלית אלמנת כהן דעבדי' אוכלים בתרומה אע"פ שאין ליורשין אכילת פירות ולפע"ד ליישב לפ"ד הסוברים דל"מ ע"מ שאין לרבך רשות בו וצריך דוקא לפרוט עיין קידושין כ"ג] א"כ כיון שאין קנין הגוף לעבד אינו אוכל וזה עיקר הטעם כיון שאינו נקנה לעבד משא"כ באלמנה כהנת [די"ל קנין בעבדי'] והנה הרא"ה ז"ל בס' החינוך [מצוה ר"פ] כתב דעבדים שקנו עבדים אוכלין אבל קנין שלישי אינו אוכל ולא משמע הכי בירושלמי ובתוספתא דקתני עבדיו שקנו עבדים והרי הכא איכא קנין שלישי האשה ועבדי' ועבדי עבדי', לכאורה הי' אפ"ל דברי הרא"ה ז"ל דדוקא בארוסה אמרינן דאוכלים מטעם קנין אבל נשואה י"ל דקרא מפורש ואכלתם אתם וביתכם לכן עבדי אשה אינם אוכלים משום קנין רק משום ביתכם לכן עבדים שקנו עבדים אוכלים משא"כ בקנין עבדים ולפ"ז הי' ניחא ג"כ קושית הרשב"א לעיל דהא דאלמנת כהן אוכלת לאו משום קנין ומ"מ דברי הרא"ה הן תמוהים בעיני ולא ידעתי סמך ולפע"ד אין הפרש בין עבדים שניים ובין קנין מאה וצ"ע

והנה יש להסתפק בבהמת שותפין של כהן וישראל אי מותרין לאכול בתרומה דאע"ג דעבד של שותפין כמבואר בדברי רבינו הי"ז] אסור מ"מ בהמה כיון דהנאת תרומה מותרת אלא דהנאה של כלי' אסור א"כ כיון דמתהני הכהן בהדי ישראל שרי כדאיתא לקמן פי"א הט"ז בשמן שריפה דמותר להדליק לצורך ישראל וכהן אם הי' שותף דאלמא הנאה של כלי' שאינה לצורך ישראל לבד מותר ואולי יש לחלק כיון דקיי"ל קול מראה וריח אין בהן משום מעילה מותר אע"פ שאסור לכתחילה מ"מ כיון שמדליקין לצורך כהן אע"ג דבתר הכי מתהני גופו לית לן בה משא"כ בבהמה, וע"פ סברא זו י"ל ג"כ בסוגיא דכבתה זקוק לה וצ"ע אמנם בירושלמי פי"א דתרומות ה"ה מבואר שאף בהמת שותפין אסור וא"נ דבהמת שותפין מותרת בתרומה הי' אפשר ליישב בזה קושית התוס' בע"ז פ"ק דף ט"ו ד"ה ישראל גבי הא דשכירות קניא [ע"ש דלא גרע משותפין אלא דמדברי הירושלמי הנ"ל לא משמע הכי ואע"ג דלא קיי"ל כירושלמי שם בהא דאחד זה ואחד זה לא תאכיל היינו משום דשומא קנין גמור הוא אבל מ"מ [בבהמת שותפים] י"ל דאסורה לאכול מיהו טעמא לא ידענא וצ"ע

ה"כ נשאו שניי' וכ', עיין בכ"מ, והרבה יש לתמוה על פה קדוש מה ראה לומר כן דודאי שניי' כשרה וברייתא מפורשת היא ביבמות פ"ה] דהיא כשרה ולדה כשר והיינו לכהונה דלקהל פשיטא דכשר ואפי' בח"ל אמנם דברי רבינו תמוהים דלמה לא יאכלו עבדי מלוג והרי בר"פ אלמנה לכה"ג אמרינן אפי' בח"ל אמאי לא אכלה ומשני דקנין אוכל מאכיל וזה לא שייך כאן דהרי היא בעצמה אוכלת והרבה יש לתמוה על נושאי כליו שלא הרגישו בזה, והנה מצאתי קצת סיוע מירושלמי פרק יש מותרות ה"ד דבעי התם שניי' מהו שיאכלו עבדי' בתרומה ומשני היא אוכלת ועבדי' אינם אוכלים ועיין במפרשיו שפרשו בלשון בתמי' דכיון דהיא אוכלת כש"כ שעבדי' אוכלין וזה שלא כדברי רבינו ז"ל, אמנם אפשר דרבינו מפרש כפשוטו בניחותא אלא דמ"מ קשה כיון דרבינו פוסק בהא אוקימתא דקנין אוכל כמבואר בה' י"ח א"כ שניי' למה לא יאכלו עבדי' בתרומה, גם יש לעיין קצת למה לא פסק רבינו כרבינא ור' אשי דבתראי נינהו דמדאורייתא מיכל אכלי [רק מגזירה לא אכלי], ומדברי רבינו נראה דמדאורייתא אסורין

פ"ח ה"ג מקולקלת למפרע, עי' רש"י ס"פ אלמנה לכה"ג דמפרש לה לענין שאם אכלה חייבת חומש ותמוה לי טובא דהא כהנת שנישאת לזר נהי' דאסורה מדאורייתא למיכל בתרומה וחייבת מלקות מ"מ מיתה אינה חייבת ולא חומש כדתנן בהדיא בפ"ז דתרומות ואפי' נשאת לפסולין ואפי' ר"מ לא פליג אלא בנישאת לפסולין אבל נישאת לכשרים לא א"כ אפי' כשמצאה מעוברת מזר א"ח חומש, **(ועיין בפר"ד בדרך מצותיך שעמד כבר על זה ועיין בס' אבני נזר ח"ד סי' תל"ט מה שתירץ וכדבריו מבואר בתוס' יבמות ר"פ הערל דבכה"ג מקרי זר מעיקרא. המגיה.)** ואין לומר דדוקא בנשואין אבל כשמעוברת אף שמת בעלה גרע טפי הא ליתא דהא מעוברת נפקא לן מושבה אל בית אביה כנעורי' פרט למעוברת ומהאי קרא נמי נלמד כשהיא נשואה לזר אפי' שומרת יבם לזר לא אכלה בתרומה גם אין סברא לחלק בין היכי דנשואה כיון דאפשר לבעלה לגרשה בין היכי דיש לה זרע דהא ליתא כלל, ותו דהא עיקר הטעם דפטורה ממיתה דלא מקרי זרה ואע"ג דחייבת מלקות היינו מקרא דכל זר דמרבינן אפי' אשת זר רק דבנשאת לפסולין כיון דנפסלה ס"ל לר"מ דמקרי זרה כדאמרינן בבכורות מ"ז דכהנת שנבעלה לנכרי בנה חייב ה' סלעים כיון דנפסלה מכהונה תו לא מקרי זרעו דאהרן ולוי' שזנתה בנה פטור דמ"מ מקרי לוי' דרבנן דפטרי מחומש ומיתה אפי' נבעלה לפסולין משום דבעינן זר מעיקרא אבל מ"מ מודים כ"ע בלא נבעלה לפסולין אף שיש לה זרע מזר מכ"ש מעוברת לא מקרי זרה ובנה פטור מחמש סלעים ונותנים לה מתנות כהונה כדאמרינן בחולין קל"ב דר"כ אכל בשביל אשתו שהיתה כהנת ומשמע ודאי אע"פ שיש לה זרע מזר אלא דאסורה לאכול בתרומה משום כל זר אפי' אשת זר אבל ברור דלא גרע מנשואה ממש לזר וא"ח חומש אפי' לר"מ לכן דברי רש"י ז"ל צע"ג, בפרט לרבנן דקיי"ל כוותי' פשיטא דאין כאן חומש כלל ולפ"ז הא דמקולקלת היינו דעבדה איסורא וצריכה לשלם הקרן בלבד אבל לא החומש כמבואר לקמן פ"י הי"ב

ה"ד בת ישראל שנשאת, הנה בש"ס יבמות דס"ז איפלגי ר"י ורבנן בבת ישראל שנשאת לכהן והניחה מעוברת והמתבאר שם בש"ס דר"י ס"ל דעובר אית לי' זכי' ועובר במעי זרה זר הוא לכן בהניח הכהן בנים אחרים ממנה עבדי מלוג אוכלים כמו שהיא אוכלת ושאר עבדים אסורים דהו"ל כזר וכהן שותפין בעבד **(דעת מוז"ל דזה הוי כמו שותפין וכ"כ הפנ"י לגטין מ"ב דמזה מקור לדברי רבינו לעיל פ"ז הי"ז אבל דברי רבינו שם קשים שכתב שהי' אחד מהם כהן אינו מאכיל הר"ז העבד אסור לאכול לכאורה מיותר הרי כבר)** דאסור לאכול תרומה, ולרב יוסף לפי פרש"י אפי' במעי כהנת דיליד מאכיל ושאינו יליד אינו מאכיל ואסורין העבדים לאכול