ישועות מלכו על הרמב"ם מד

מבטל ואע"ג דכתב רבינו בה' סנהדרין כמ"ד קיימו ולא. קיימו א"כ בנאבד ונשרף מאליו דפטור ל"ש, מ"מ קשה דהא בפ' אלו הן הלוקין גם אליבא דמ"ד בטלה [פריך והא איכא פאה] וצ"ל דפאה כיון דא"ל שיעור ומה"ת יכול ליתן אפי' כ"ש א"כ ל"ש קלב"מ כמו בהכאה שאין בה שוה פרוטה (כמבואר בדברי רבינו בפ"ה מה' חובל ומזיק], אך בלקט ל"ש כן דלכאורה בלקט שאין בו שו"פ לא מחייב מלקות כמו כל ח"ש וכן בשכחה ופרט ועוללות הדק"ל, מזה נראה דבדקדק נקט הש"ס פאה וראיתי להחינוך פ' כי תצא שגם הוא עמד על זה בהא דקאמר אנו אין לנו אלא פאה הא איכא לקט ותירץ דל"ד ולפענ"ד כמש"כ דרבינו **(הכונה דרבינו דכתב כאן דלקי על לקט היינו בנאבד ונשרף כמו שדקדק בלשונו לשי' דס"ל קיימו ולא קיימו א"כ לקי שפיר בנשרף דאינו חייב בתשלומין משא"כ לש"ס במכות דפריך גם למאן דס"ל בטלו ולא בטלו לא מצי להקשות והרי לקט. המגיה.)** לשי' דס"ל דא"צ שיבטל בידים, וליישב קצת דעת החינוך למש"כ רבינו [בפ"ג מה' מלוה ולוה] בחובל משכון דלא מקיים העשה בתשלומין ה"נ דכוותה ועכ"פ לדעת רש"י ותוס' דחולקין על רבינו] נהי דבפאה מחייב מלקות בלקט שכחה פרט ועוללות אף שאבדן בידים פטור וכמש"כ

הי"ד כל מתנות עניים, מבואר מדברי רבינו דפאה אינה נוהגת מד"ת רק בארץ, ויש להסתפק בזה"ז בא"י אי נוהג פאה מדאורייתא אי רק מדרבנן כמו בחו"ל כי בתו"מ דעת רבינו דאינו נוהג האידנא אפי' בארץ רק מדרבנן וכ"ד התוס' אלא שחולקין בטעמם כי לפ"ד התוס' קדושת עזרא לא היתה רק בזמן הבית עיין בדבריהם יבמות פ"א, ולפ"ז גם כלאים אינו נוהג מד"ת האידנא בארץ ולפ"מ שיתבאר בפ"ק דערלה דערלת חו"ל נהי דאסור מהלמ"מ מ"מ י"ל דאין לוקין ונ"מ לענין פסול עדות א"כ גם בערלת א"י נמי אינו לוקה נהי דאסור מדאורייתא אבל דעת הראב"ד דקדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא וחיוב תרומה בזה"ז מדאורייתא, ודעת רבינו דחיוב תרומה בזה"ז מדרבנן גם בא"י אבל כלאי זרעים וערלה קדשה לעת"ל והכי קיי"ל בש"ע יו"ד סי' ר"צ, והנה הטעם דלענין תרומה א"ח עתה אלא מדרבנן ולענין כלאי זרעים וערלה חייב מדאורייתא נראה מדברי רש"י כתובות כ"ה דהטעם לפי שמעשרות תלוי בחשבון שמיטה דשני' מע"ש ושלישית מ"ע וכיון דיובלות ושמיטות בטלו כ"ז שאין כל יושבי' עלי' אין כאן חיוב מעשרות וגם תרומה הוקשה למעשרות לכן דוקא תו"מ דרבנן אבל לא כלאים, ורבינו בפ"א מה' תו"מ כתב שגם בזמן בית שני לא נתחייבו בתרומה מדאורייתא לפי שלא עלו ישראל רק מעט, וכבר האריך בזה הרב מהרי"ט בראשונות דאע"ג דלא דרשינן בפ"ב דכתובות מהא דכי תבואו דדוקא בזמן דכולהו סלקי אלא גבי חלה מ"מ ילפינן תרומה מחלה כשם דחלה בזה"ז דרבנן כיון דלא סלקי כולהו כמו"כ תרומה משא"כ בכלאים וערלה, והנה לשני הטעמים הללו לא ידעתי הפרש בין פאה לערלה וכלאים דלטעמא דרש"י הא פאה אינו תלוי בחשבון שמיטה ויובל כמו כלאים גם לטעמי' של רבינו דאתקיש תרומה לחלה ל"ש כן גבי פאה וצ"ע

ודע דבחינוך פ' קדושים מבואר דאינו נוהג אלא בא"י ובזמן שכל יושבי' עלי' וצ"ע: הלכות תרומות

פ"א ה"ב אבל יחיד מישראל, כתב הרב כ"מ שלמד רבינו מהא דסופ"ק דע"ז גבי סוריא ומפרש כיבוש יחיד שלא הי' מדעת כל ישראל, וצ"ע שהרי רבינו בעצמו בה"ג כתב שאע"פ שכבשו מדעת כל ישראל לא נתקדשה סורי' לפי שהי' קודם שנכבשה כל ארץ ישראל וכפי' התוס' [לכ"נ שאעפ"י שרבינו מפרש כפי' התוס'] מ"מ ס"ל דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש [אף לאחר כיבוש כל ארץ ישראל] **(ויש להשוות הדעות דהרי רבינו לא כתב דכיבוש סורי' הי' מדעת רוב העם רק מכיון שהי' מדעת ב"ד הגדול)** והנה ארץ סיחון ועוג משמע להדיא מדברי רבינו שדינו כא"י לכ"ד [שהרי רקם שהוא גבול המזרחי כמבואר בה"ז הוא מעבר הירדן המזרחי] וכן בכיבוש עזרא מקומות מעבר הנהר שכבשו ישראל בימי עזרא הר"ז כשאר א"י, וכן נמי מוכח בש"ס בכמה דוכתי. ובס' פרשת דרכים הרבה לתמוה [האיך כבש משה ארץ סיחון ועוג] דבכמה מקומות מצינו שא"ל הקב"ה שלא יכנוס לארץ, גם תמה על דברי הרמב"ן שכ' דבמלחמת מדין נצטוו על הגעלת כלים לפי שלא היו מז' עממים אבל במלחמת סיחון ועוג דהוא מז' עממים הותר להם אפי' קדלי דחזירי אלמא דגם זה בכלל ז' עממים שנתנו לישראל ולדידי לק"מ, דנהי דארץ סיחון ועוג אינו בכלל ארץ כנעני מ"מ כ"כ רבינו שגם מקומות בח"ל שנכבשו דין א"י להם, ואע"ג דסורי' אין דינה כא"י התם נכבשה שלא כדין קודם שנכבשה א"י [אבל הכא] לא היו רשאים לכבוש א"י מקודם] שנגזר עליהם להיות ארבעים שנה במדבר לכן דינו כא"י, אמנם זה דוקא אחר שנכנסו לארץ אז נתקדש ג"כ ארץ סיחון ועוג אע"ג דסוריא לא נתקדשה גם אחר שנכבשה כל א"י בימי שלמה, שאני התם דתחילת הכיבוש הי' שלא כדין משא"כ כאן שע"פ הדיבור הי', גם שהיו צריכים לכנוס דרך שם לארץ, לכן אחר שנכנסו לארץ נתקדש ג"כ ארץ סו"ע אע"פ שנכבשה קודם שנכנסו לארץ ומ"מ קודם שנכנסו לארץ לא נתקדשה כלל רק אחר ביאתן נתקדש גם ארץ סו"ע, והכי אמרינן בפ"ב דמכות גבי ערי מקלט דעיירות שהפריש משה לא קלטו רק אחר שהפריש אותם יהושיע בארץ ישראל, גם מה שהביא מדברי הרמב"ן לא ידענא מה קאמר דנהי דסיחון ועוג מז' עממים הם מ"מ הארץ של עבר הירדן אינה בכלל אר"י שהראהו למשה רק שכבשו האמוריים אחר ברכת אברהם מעבר הירדן ולהלאה, והרי אמרו גרגשי פנה לאפריקי וכי בשביל זה יהי' ארצם ארץ ישראל, הא ודאי ליתא, מ"מ אף שארץ סו"ע אינו בכלל א"י שניתן למשה אפ"ה מלחמתם הי' מצוה. לפי שהם בכלל לא תחי' כל נשמה דמצוה דלא תחי' אינו תלוי באם דרו בא"י, וז' אומות הדרים בח"ל ג"כ בכלל ז' אומות, ועי' סוטה דף ל"ה לכן הותר במלחמתם מאכלי איסור וזה פשוט וברור ואפי' למ"ד דקני וקניזי הם עמון ומואב שנטהרו בסיחון] מ"מ לא נתקדשה קודם ביאתן לארץ כיון שאינם מאומות שנאמר למשה בפ' שמות עי' ב"ב נ"ו] וזה פשוט וברור, ועיין מש"כ בסוף הלכות שמיטה ויובל

ה"י נכרי שקנה קרקע דעת רבינו דאין קנין לנכרי בא"י שתפקע קדושתה אלא דמירוח עכו"ם פוטר, לכן מדאורייתא אין הפרש בין שדה עכו"ם שקנה מישראל לשדה ישראל, דאם מירח ישראל והן שלו שקנאו, לעולם חייב מד"ת ואם מירח עכו"ם פוטר לעולם, אלא דמדרבנן יש הפרש, שאם השדה של עכו"ם וגדל אצלו שליש ומירחן העכו"ם פטור לגמרי, וישראל הקונה ממנו א"צ להפריש, ואם הקרקע של ישראל וגדל אצלו שליש כיון שכבר נתחייב במעשר בעודו ביד ישראל אף שבשעת