ישועות מלכו על הרמב"ם לג

בזה בחי' לה' שבת סי' רמ"ג סק"א, ומש"כ דמותר לזרוע ולמוכרו קודם השרשה כ"כ מזה לעיל דמזה ראי' דא"ח בכלאים קודם להשרשה וא"ל דעיקר כוונתו לענין מקיים כלאים וכיון דלא השריש והוא טמון בקרקע ל"ש מ"ע דא"כ גם אחר שנשרש כ"ז שלא עלה עוד עשבים הניכרים שהם כלאים לישתרי א"ו כדאמרן

ולענין מנכש כ"כ הכ"מ בפ"ח מה' שבת דב' מיני ניכוש יש ע"ש

ה"ד אלא הראוים למאכל אדם, הקשה הרב בכ"מ מהא דאמרינן בירושלמי פ"ק. דכלאים דזונין וחיטים אי לאו דזונין מיני דחיטי נינהו הי' אסורין משום כלאים שכן מקיימין ליונים וכן קוצים בכרם הוי כלאים לר"א שכן מקיימין לגמלים אלמא דאפי' למאכל בהמה נמי הוי כלאים וע"כ דלא אתי רבינו למעט אלא לרפואה אבל הראוי למאכל בהמה הוי כלאים ולא נתברר אצלי מ"ש לרפואה מלמאכל בהמה דהא תנן בפ"ב דכלאים תבואה שעלו איסטיס ואיסטיס הוא ממיני צבעים ואע"פ כן נוהג בו כלאים **(עיין שבת ס"ח תוד"ה ספיחי. המגיה.)** ומ"ל לרפואה או לצביעה וגם פשט דברי רבינו אינו סובל חילוק זה דהרי כתב בפשיטות דא"נ אלא בדבר הראוי למאכל אדם משמע אבל לא למאכל בהמה ובתשו' רדב"ז ראיתי שכתב דהזורע דבר הראוי לריח אין בו משום כלאים לפי שא"ר למאכל אדם וזה ודאי קשה דמ"ל דבר שעומד לריח או דבר שעומד לצביעה והנה בין רפואה למאכל בהמה הי' אפשר לחלק דמצינו כן בשביעית דאין עושין מלוגמא מפירות שביעית ומאכילין לחי' ולבהמה אבל לחלק בין צביעה לריח קשה מאד לכן הי' נלפענ"ד דהא חזינן בהרכבת אילן דאינו נוהג באילני סרק. או מטעם שכתב הר"ש והרא"ש בפ"ק דכלאים דכל אילן שא"ר למאכל אדם לא מקרי חלוק במינו לאסור משום כלאים או דהא עיקר איסור הרכבת אילן ילפינן מחוקותי תשמורו ודרשינן חוקותי שחקקתי כבר בעת בריאת עולם דכתיב בי' למינו ולמינהו ושם כתיב עץ פרי וכ"כ הר"מ ז"ל בפיה"מ בלולב הגזול דהאסור באכילה לא מקרי פרי ואפי' לתוס' וש"פ שחלקו ע"ז היינו מטעם דהתם מינו ראוי לאכילה אלא דאיסור ד"א גרם לו דא"ר לאכילה אבל בא"ר מצד עצמו לאכילה כ"ע מודים דל"מ פרי וה"נ אמרינן בכלאי זרעים אע"ג דבי' לא כתוב פרי מ"מ ק"ו אם בהרכבת אילן דחמור דאף ב"נ מצווים עליו מ"מ א"נ באילן סרק ק"ו בכלאי זרעים אבל לכל הטעמים המרכיב אילן מאכל באילן סרק לוקה דלפי הטעם שאינו חלוק במינו כל היכי שא"ר לאכילה אבל המרכיב הראוי לאכילה בשאינו ראוי לאכילה שפיר הוי ב' מינים בין לטעם של חוקותי תשמורו והתם הקפידה התורה על עץ מאכל למנהו שלא יתערב בו מין אחר וכיון שמערב בו אילן סרק הוי שפיר כלאים באילן מאכל א"כ ה"ה בכלאי זרעים דפטור רק היכא דב' מינים הוי א"ר לאכילה אבל במערב ראוי לאכילה בשאינו ראוי שפיר לוקה לדעת התוס' והרא"ש כמו בהרכבת אילן והכי מסתברא דהרי מבואר בירושלמי דהמרכיב אילנות וזורע זרעים לוקה אחת משמע דבכלל לאו אחד נינהו אלא דכלאי זרעים לא מיתסרו בחו"ל דגלי קרא וכן ב"נ אינו מוזהר עליו אבל לשאר דברים שווין א"כ כמו דבהרכבת אילן דא"נ באילן סרק מ"מ במרכיב הראוי בשאינו ראוי לוקה כמו כן בכלאי זרעים והכי משמע לי מדברי תוס' חולין נ"ט והרא"ש בה' כלאים שהקשו בהא דבעי רבינא הרכיב ב' מיני דשאים זע"ז מהו והרי ת"ל משום כלאי זרעים ואי ס"ד דיש הפרש בין כלאי אילנות לכלאי זרעים דבהו בעינן שני מינים ראוין לאכילה ובאילנות סגי מין אחד ראוי לאכילה א"כ בפשיטות ניחא דבעי אם בהרכבת דשאים יש איסור הרכבה ונ"מ כשרק מין אחד ראוי לאכילה דא"נ דנוהג הרכבה בדשאים אסור וא"נ מטעם כלאי זרעים מותר אלא ע"כ דשווין הם ובשניהם סגי אם מין אחד ראוי לאכילה, איברא דקשה לבנות יסוד על ראי' זו אלא בל"ז מסתבר כמוש"כ דאין לנו להפריש בין הרכבה לכלאי זרעים אלא במאי דמיעט קרא משדך למעוטי חו"ל, והשתא א"ש הא דלר"א דהמקיים קוצים בכרם לוקה לפי שכמוהו מקיימין כיון דר"א לא ס"ל הא דר' יאשי' דא"ח עד שיהי' כלאים מלבד הכרם וודאי אסור כיון שהכרם ראוי לאכילה הרי נזרע בכלאים מיהו אי לאו דהי' דבר שמקיימין כיון דלא ניחא לי' כלל הו"ל כעלו בו עשבים בתלתן דא"צ לעקור כיון דמסתמא לא ניחא לי' אלא כיון דמקיימין קוצים למאכל גמלים ס"ל לר"א דקדיש וכן הא דזרע חיטים וזונים דהוא זרע חיטים שנתקלקלו פריך בירושלמי רפ"ק דכלאים כיון דל"ח למידי וודאי ל"ה כלאים ומשני הואיל וחזי ליונים וכיון דחיטים הי' ראוין לאכילה שפיר אי לאו דמין אחד הן היו אסורין משום כלאים וכדפרישית ולפ"ז לא שרינן לרפואה אלא כששניהן המה לרפואה ולא כשמין אחד בלבד ואע"ג דרבינו לא הביא בהרכבת אילן דאם הרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק דלוקה מ"מ נראה דמודה רבינו דאסור כדמוכח הא דאין מרכיבין פיגם ע"ג קידה לבינה כמבואר בפ"ק דכלאים אע"ג דקידה לאו לאכילה קאי וכמו כן בכלאי זרעים ולשאר פוסקים דס"ל דהמרכיב אילן מאכל באילן סרק דלוקה ה"ה בכלאי זרעים וקרוב הדבר דגם לשיטת רש"י דס"ל דלא מיתסר כ"ז רק בה' מיני תבואה עי' לעיל ה"א] אפשר דא"צ שיהי' ב' מינים מה' מיני תבואה וסגי אם מין אחד הוא מה' מיני תבואה אסור מה"ת, שוב נדפס ספר פני משה וראיתי שגם הוא הרגיש בדברי הכ"מ שכמו שכתבנו דלשון רבינו מורה דבעי דווקא ראוי לאכילת אדם אמנם מש"כ לחלק בין כלאי כרם לכלאי זרעים דבכלאי כרם אסור בראוי למאכל בהמה או לרפואה אבל בכלאי זרעים דלא מיתסר בהנאה רק בזריעה בזה אינו אסור רק בראוי למאכל אדם והא דקאמר בירושלמי דחיטים וזונין אי הוי שני מינים הוי כלאים זה בזה מטעם דחזי ליונים היינו לר"א דס"ל דמקיים קוצים בכרם קידש דגזר מקומות שאין מקיימין אטו מקומות שמקיימין ה"נ גזר מאכל בהמה אטו מאכל, אדם והרואה בדברי ירושלמי יראה עד כמה דברים הללו רחוקים מאד ואין לנו לתלות דברים כאלו ברבינו והנכון כמו"ש

וכאשר כתבתי קצת מזה להגאון מוהר"מ אוירבאך נ"י השיב ע"ז כמבואר בספרו אמרי בינה ח"א וכ"ד אין בהם כדי תשובה כאשר יראה הרואה ועיקר דבריו הוא מדברי הלבוש דהטעם דכתיב שדך מה שדרך בנ"א לזרוע שדה שלימה, והנה כ"כ דהר"ש והרא"ש כתבו טעמא אחרינא ועיין בירושלמי דפאה פ"ג ה"ו בהא דאיפלגי תנאי בשיעור שדה המחויב בפאה דר"א ס"ל בית רובע ואנן קיי"ל כר"ע דשדה כל שהו חייב בפאה וקאמר בירושלמי דר"א יליף מכלאים דבחיטים שיעור הרחקה בית רובע ואנן קיי"ל כרע"ק אלמא דאפי' שדה כ"ש מקרי שדה ועוד דגם בכלאים לא קיי"ל כמ"ד דא"ח עד שיזרע במפולת יד או כשיעור ו' טפחים כדבעינן למימר לקמן ואפי' אם נחזיק בטעמו של הלבוש דלא אסרה תורה אלא מה שדרך לזרוע שדה שלימה לכן למאכל בהמה אסור מ"מ לי' מאן מפיס דלריח אין דרך בנ"א לזרוע שדה שלימה ולצביעה דרכן לזרוע ועיקר כמוש"כ ואפי' לטעמו