ישועות מלכו על הרמב"ם יח

ועשו המלאכה בשותפות מתחילה ועד סוף חייבין משמע בזה עוקר וזה מניח בכה"ג פטורין]

פ"ב ה"א דחוי' היא שבת אצל חולי מבואר הוא בפרק בתרא דיומא מיהו אין מחללין למי שמומר לחלל שבת או מומר להכעיס אבל במומר לתיאבן לעבירה אחת נראה וודאי שמחללין עליו את השבת וכדדרשינן בע"ז דף כ"ה א"ל ר"י אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המומר דמחויב להחזיר אבדתו דהוא בכלל אחיך והוא בכלל וחי אחיך עמך וכן אסור להלותו ברבית כמבואר ביו"ד סימן קנ"ט סעיף ב'

וראיתי להטור והב"י יו"ד סי' רנ"א שכתבו בשם הר"א ממיץ דעבריין שעבר במזיד על אחת ממצות ל"ת שבתורה אפי' לתיאבון שאינו בגדר אחוה להיות בכלל וחי אחיך עמך ואינו נכלל בקרא דמאחד אחיו דכתיב בפ' ראה ואינו מצווה לפדותו והא דאמרינן בגיטין דף מ"ז דא"ל רבנן לרב אמי דביקש לפדות האי דזבן נפשי' ללודאי ופרש"י שם אומה דאוכלין בשר אדם חי דהא אוכל נבילות וא"ל ר"א דאימא אוכל נבילות לתיאבון וא"ל דאף בשעתא דהו"ל היתר קאכל נבילות ולא פריק לי' אלמא דאי הוי אוכל נבילות לתאיבון הי' מצוה לפדותו התם מידת חסידות הוי עבד ר"א אבל מצד הדין כל שאוכל נבילות אפי' לתיאבון כל שהוא מועד לכך יצא מכלל אחוה ואינו מצווה להחיותו אלא כשאוכל להכעיס אסור להחיותו והב"י כתב בסי' הנזכר שכן דעת הר"מ ז"ל וראיתי בספר חוות דעת ביו"ד סי' קנ"ט שהקשה כיון דאינו מחויב לפדותו דלאו בכלל אחיו הוא אמאי אסור להלותו ברבית כל שאינו עובר להכעיס ולק"מ שהרי כתב הסמ"ג עשין סי' קס"ב דהא דדרשינן בע"ז כ"ה ע"ב דמומר לתיאבן הוא בכלל לכל אבידת אחיך אינו אלא שמצווה על ממונו של המומר אבל אין הישראל מחויב לתת ממונו חנם דלהא אינו בכלל אחוה לכן אסור להלותו ברבית דהיא בכלל ל"ת אחיך נשך כסף שהרי זה כנושך אותו ונוטל ממונו אבל אינו מחויב לתת לו מתנת חנם ונ"ל הטעם דהא במצות צדקה דכתיב בפ' ראה כתיב כי יהי' בך אביון מאחד אחיך ודרשינן מאחד המיוחדין שבאחיך כדדרשינן במגילה דכ"ח וביומא דל"ד מכבש אחד מהמיוחד והמובחר לכן מימעט המומר שאין אנו מצווין לפתוח לו יד ולסעדו אמנם מלכל אבידת אחיך דרשינן לרבות דכל קאי נמי אאחיך שכל שהוא אפי' מקצת אחיך שאינו ממובחרים שבהם מוזהר על אבידתו ומיני' ילפינן נמי רבית דאסור להלוותו וכיון דהאי וחי אחיך עמך לנתק הל"ת קאתי ולתקן הל"ת ממילא מצווה נמי להשיב לו וזה ברור. אמנם קשה קצת כיון דנראה מדברי הסמ"ג דמומר לתיאבון אינו מצווה להחיותו אפי' בדאיכא ס"נ ממש והסכנה מזומנת שהרי הקשה מהא דגיטין מ"ז בהאי דזבין נפשי' ללודאי שהם אוכלי בשר אדם ולמה מותר לחלל שבת בשבילו ואפי' את"ל שדווקא על ממון של ישראל מעליא חס רחמנא אבל בגופי' אטרחי' לחוס אפי' על נפשו של מומר לתיאבון שלא ימות מ"מ אנה מצינו על מצוה שפטרו רחמנא שלא יתחייב להשתדל בממונו כלל שהמצוה הזאת תדחה שבת שהיא איסור חמור כרת וסקילה מיהו לכאורה מצינו כיו"ב בסופ"ק דכתובות בהא דתנן עיר שיש בה ישראל ונכרים רובו של ישראל ישראל רובו נכרים נכרי ואמרינן דלפקח עליו את הגל גם ברובו נכרים מפקחין ואין מצווין להחיותו כשרובו נכרים אמנם ראיתי להרמב"ן והר"א והריטב"א שפירשו דהא דאין מצווין להחיותו כשרובו נכרים היינו לפרנסו כדרך שמפרנסים עניי ישראל וברובו נכרים אין ב"ד מצווין לכך והיינו כשאין הסכנה מזומנת שאפשר לו לחיות בחיי צער אבל כשהסכנה מזומנת ה"ז כעין מפקחין את הגל ויש ללמוד מדבריהם דאפי' ע"י ממונם מחויבים [ועיין ברא"ש פ"ק דב"ק דף ט' בהא דאמרינן הידור מצוה עד שליש במצוה] ולפ"ד נראה דהא דמומר לתיאבון אין ב"ד מצווין להחיותו היינו ג"כ כעין שפירשו הרמב"ן וסייעתו דלאו ממש להחיותו אלא בדאפשר לו לחיות חיי צער אבל בדאיכא סכנה בדבר מצווין להחיותו ואעפ"י שמדברי הסמ"ג עשין סי' הנזכר לא נראה כן שהרי הקשה מהאי דזבן נפשי' ללודאי והתם הסכנה מזומנת הי' י"ל דהוא ז"ל מפרש האי דלהחיותו כפשוטו אבל לפמש"כ בשם הרמב"ן וסייעתו גם בממונם מחויבים מצד הדין להצילו ומש"כ הב"י ביו"ד סי' רנ"א שהרמב"ם ז"ל הסכים לסברת הסמ"ק לא כתב כן אלא שמותר לתת צדקה גם למומר לתיאבון ודווקא במומר להכעיס אסור להצילו לחיים שכן מורה לשון רבינו ז"ל אבל י"ל דמודה רבינו ז"ל לסברת הרמב"ן דלהצילו ממיתה מחויבין הב"ד וכמש"כ ומלשון הש"ע בסי' רנ"א אין הכרע דלישנא דש"ס בפ"ק דכתובות נקיט

והנה נחלקו הפוסקים אם מחללין השבת עבור סכנת עובר דאיכא מ"ד דכל דלא יצא לאויר העולם אין מחללין עליו את השבת ואיכא מ"ד דמחללין עיין ברא"ש ור"ן ביומא פרק בתרא והם ז"ל כתבו דאין נ"מ דליכא סכנת עובר בלא סכנת אמו וממילא מחללין בשביל סכנת האם ולא הבינותי דהא נ"מ היכא דהאם היא מאותן שאין מחללין עליהם את השבת שהיא מהנך דמורידין ולא מעלין דפשיטא דאין מחללין עליו את השבת ובשביל סכנת העובר בשת"ל דמחללין עליו את השבת נראה וודאי דמחללין ועיין סנהדרין דף ע"ז בוולד הנוגחת ונראה פשוט דלדעת הסוברין דמחללין על העובר גם כשהאם א"ר לחלל עלי' את השבת מחללין על הוולד מיהו מסתברא דעד מ' יום לא מקרי עובר לחלל את השבת עליו

גרסינן בסנהדרין דף ע"ב אין לו דמים אפי' בשבת יש לו דמים אפי' בשבת ופרש"י דאם יש לו דמים בבא במחתרת שברור לו שלא בא על עסקי נפשות וכשהחתיר במחתרת נפל עליו הגל מפקחין ומחללין את השבת אבל כשאין לו דמים דרשאי להורגו בשנפל עליו הגל כיון דניתן להורגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה ויש לתמוה שהרי לא ניתן להורגו אלא משום דרודף הוא ואינו ניתן להורגו אלא בשעה שיש לחוש שבא על. עסקי נפשות ויבוא הדבר לידי שפיכת דמים אבל בשעה שנסתלק הסכנה אסור להורגו א"כ אחר שנפל הגל עליו למה אין מפקחין עבורו שהרי כשבאין אנשים לפקח הגל כבר נסתלק הסכנה ומה זה שכתב רש"י דגברא קטילא הוא שהרי אז אין גברא קטילא ושמעתי מהגאון מוהר"א זצ"ל אבד"ק טשעכינאווי שהקשה כן וראיתי להפמ"ג בסי' שכ"ח ס"ק ד' שכתב דכיון דהי' אז בר קטלא, ולא ידענא מ"ק שהרי בשעת הצלה אינו בר קטלא ואולי י"ל כיון דאמרינן שם בסנהדרין דמחתרתו זו היא התראתו ובהתראה א"צ ג"פ כמש"כ לעיל בפ"א ה"א נהי דלא מקרי התראה ממש שהרי חוץ למחתרת לא ניתן להמיתו מ"מ לגבי האי דלא ניתן להצילו ע"י חילול שבת מקרי התראה ולא עדיף מרועי בהמה דקה שכל שהוחזקו בכך ע"י שעשו פעמים רבות אמרינן דלא מורידין ולא מעלין כמבואר בע"ז דף כ"ה ופשיטא דהנך דלא מורידין ולא מעלין כיון דאסור להצילן ממות אסור לחלל השבת עבור וכ"כ בחי' דדוקא בהפקירו עצמן לאבד ממון של ישראל אע"פ שעושין להנאתן כיון שהם מזיקים אסור להצילן כשהוחזקו לכך אבל בשאר עבירות גם כשהחזיקו מ"מ מחויב להצילם ממות וכמש"כ לעיל ולגבי הא מקרי מחתרתו התראתו גם בפ"א, ודע שראיתי להרב בעל