ישועות מלכו על הרמב"ם יז

דסתמא כשר דאין זה מחשב עקירה והו"ל כסתם אבל בסבור שהיא חולין ושחטו לשם חולין כיון דלא נתעסק כלל בקדש סתמן לאו לשמן קאי ופסול כמו עודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קני אע"ג דהו"ל בטעות דאי הוי ידע שהוא של הפקר וודאי הי' נתכוין לקנות אלא דמ"מ כוונה לקנות לא הוי ועיין ר"ה דף ל"ג ע"ב דאמרינן דהאי תנא אפשר תוקע לשיר נמי מתעסק קרי לי' וא"ל דאם כן האיך פשיט בחולין דף ל"ג דמתעסק בחולין כשר מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול מכלל דבחולין כשר ולמ"ש דבמתכוין לחפץ זה שקסבר שהוא חולין ל"מ מתעסק גמור א"כ י"ל דבכה"ג כשר בחולין אבל לא מתעסק גמור והמעיין שם בסוגי' היטב יראה דלק"מ והנה כ"כ שדעת הגאון מוהרע"א ז"ל דמתעסק בשאר איסורין היינו במתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר בשאר איסורין אסור אמנם נראה דבשבת וודאי שאין מקום לאסור דבהדי' אמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לכן מתעסק פטור משמע דכל שאינו מלאכת מחשבת לא נאסר כלל ואפי' את"ל במתכוין ללקוט שחורות וליקט לבנות דמ"מ נתכוין למלאכה לא מיפטר אלא מקרבן אבל איסור מיהא איכא דעכ' מתכוין לעשות מלאכה בנתכוין לחתוך תלוש והוא מחובר דלא נתכוין למלאכה וודאי דלית בי' שום איסור ד"ת ואפי' את"ל דמדרבנן מחויב מיהו אחר היודע מחויב לאפרושי מאיסורא וכמו שנראה מדברי הכ"מ בה"ג וכבר כתבתי מזה בריש דברינו, והנה בנתכוין לעשות מלאכה אלא שסבור הי' שמותר כגון שנתכוין למול וסבור הי' שהגיע זמנו למול אין זה בכלל נתכוין לתלוש ונמצא שהוא מחובר ל"מ במילה דאינו אלא דחוי' אלא דאפי' בעבודת המקדש דקיי"ל ביומא דף מ"ז דהותרה במקדש מ"מ כיון שנתכוין למלאכה אעפ"י שלדעתו הותרה מ"מ לא מקרי מתעסק וזה נתבאר בדברי תוס' הובא בש"מ כריתות דף י"ט בהא דמותיב התם לשמואל דס"ל מתעסק בשבת פטור והיינו מתעסק בענבים אלו ועשה מלאכה בענבים אחרות מהא דהיו לו שני תינוקת למול א' בשבת וא' לאחר השבת דר"א מחייב ור' יהושיע פוטר וע"כ לא פטר ר"י אלא משום טעה בדבר מצוה והקשו התוס' דהא גם לרבא קשה דהר"ז כנתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר שהרי סבר הוא שהוא מותר ותירצו דדוקא בנתכוין לתלוש דלא נתכוין למלאכה כלל אבל כשנתכוין למלאכה אעפ"י שנ"ל שהיא דחוי' מ"מ לא מקרי מתעסק לרבא וממילא מוכח דגם בעבודת המקדש אע"פ דהיא הותרה ל"מ מתעסק כדמוכח מהא דפ' אלו דברים בשחטו ונמצא בע"מ דחייב חטאות ולא מקרי מתעסק אמנם יש לדקדק מהא דשלהי פרק הקומץ דאמרינן התם דרבינא אזל בתר מר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסקא לי' קרנא דחוטי ולא א"ל כד מטי לביתי' א"ל מהתם איפסק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתי' והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה תרגומה רב בר שבא קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור דדוקא באיסור דרבנן דוחה כבוד הבריות וא"ד מהתם א"ל וא"ל מאי דעתך למשדי' והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה והא תרגומה רב"ש קמי' דרב כהנא בלאו דלא תסור ה"נ בכרמלית דרבנן, ומשמע להדי' דברה"ר הי' מחויב להפשיט בגדיו ונהי דללישנא בתרא כיון דא"ל רבינא וידע בר"א שנפסק הי' צריך להפשיט בגדיו כדי שלא יעשה מלאכה דאורייתא מ"מ ללישנא קמא דלא א"ל משמע דאם היא מד"ת צריך להגיד לו והכי כיון דאינו אלא מתעסק שהרי הי' סבור שהוא מלבוש ואין כאן משא כלל דמי לסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר או לסבור שהוא רשות היחיד ונמצא רה"ר דלית בזה איסור כלל ול"ד לנתכוין למול בן שמנת ימים ונמצא שהוא בן ז' דל"מ מתעסק דהתם נתכוין למלאכה אלא דלצורך שרי משא"כ קסבור שהוא מלבוש דאין כאן שום סרך מלאכה וודאי דמקרי מתעסק א"כ גם ברה"ר אין צריך להגיד לו, וראיתי להגאון ש"א בדיני שבת סי' נ"ח שכתב דאם ראה א' שנפסק לחבירו ציצית ברה"ר כיון דקיי"ל דאין כבוד הבריות דוחה לל"ת שבתורה וכיון דהיוצא בטלית שאינו מצויצת חייב חטאת תלי' בפלוגתא דהרא"ש והפוסקים בכלאים ד"ת אם א' א"י שהוא לבוש כלאים וחבירו יודע אם מחויב להגיד לו דבשוא"ת אף איסור דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות ולדעת הרא"ש כיון דזה א"י אע"ג דחבירו יודע לדידי' הוא שוא"ת מה שאינו מגיד לו וחבירו הוא שוגג ולשאר פוסקים כיון שלחבירו הלובש הוא בקום ועשה אף על גב דלדידי' הוא שוא"ת מ"מ כיון שהלובש הוא קום ועשה מחויב להגיד לו וה"נ בציצית שנפסקו בשבת ברה"ר וא"י וחבירו יודע שנפסקו לדעת הרא"ש כיון שהלה א"י אע"ג דאיהו יודע מקרי לדידי' שאינו מגיד לו שוא"ת ואינו מחויב להגיד לו ולדעת שאר פוסקים מה שחבירו עושה מעשה אע"פ שהוא א"י מקרי לדידי' נמי קום ועשה, ולדידי גם לדעת שאר פוסקים אפשר דאינו מחויב להגיד לו ול"ד להמוציא כלאים בבגד חבירו דמחויב להגיד לו לדעת רוב הפוסקים דהתם בין לדעת הסוברין דמתעסק אסור מיהו מה"ת בין לדעת הסוברין דמתעסק ל"מ עושה מעשה בכלאים גם בלי מעשה אסור אבל בשבת דכל שאינו מלאכת מחשבת ליכא איסור כלל וכמו שנראה ג"כ מדברי תוס' שבת ר"פ במה אשה א"כ כל שא"י וסבור שהוא לבוש בהן והרי זה דומה לסבור שהוא רה"י ונמצא רה"ר דליכא בי' דררא דאיסור דאורייתא ואפי' את"ל שהיא איסור דרבנן הא בדרבנן אתי כבוד הבריות ודחי לל"ת ומהא דשלהי הקומץ ל"ק בין לל"ק בין לל"ב דלל"ק י"ל כמש"כ הגאון ש"א וקיימתי' מסברא דנפשאי די"ל דמר בר רב אשי בנחותא א"ל שטוב עשה שלא הגיד לפי שאם א"ל מהתם והי' יודע בדבר הי' צריך להפשיט מעליו שהרי אלו ידע לא הי' כמתעסק ולל"ב הא ע"כ רבינא ל"ח לכבוד הבריות שהרי גם בכרמלית הי' דעתו שצריך להפשיט וע"כ דס"ל דזה לא מקרי כבוד הבריות דאפשר לילך פחות פחות מד' אמות וכמבואר בר"פ מי שהחשיך לכן צ"ע בדין זה ובה' שגגות נאריך עוד בד"ז אם יגמור ד' עלי

ה' ט"ו מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשו שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זה והניח השני ברשות אחר בין שעשו שניהם מתחילה ועד סוף כגון שאחזו בקולמוס וכתבו או שאחזו בככר והוציאו מרשות לרשות הרי אלו פטורין זה מבואר בש"ס בפ' המצניע וראיתי בתשו' הגאון ח"צ שצידד בסי' פ"ב דשנים שעשו נהי דפטור מקרבן מ"מ אסור מד"ת מידי דהוי אח"ש ול"נ כן מדברי רבינו שהרי דימה זה לזה עוקר וזה מניח ובזה עוקר וזה מניח וודאי דלא מיתסר מד"ת כדמוכח בר"פ מי שהחשיך וכן בעירובין בפ' המוציא תפילין גבי נותנו לחבירו גם מה שצידד דדוקא בשבת פטור ואינו חייב עליו לא כן בשאר איסורין עיין בחי' ליו"ד סימן פ"ז ומ"מ אע"פ שרבינו דימה שנים שעשו לזה עוקר וזה מניח מ"מ אינם דומים לגבי הא דשנים שעשו כגון שהגבי' קורה כבידה בזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב כמבואר בש"ס ובדברי רבינו אבל בזה עשה חצי מלאכה שזה הגבי' החפץ וזה הניח החפץ גם בזה א"י וזה א"י פטור וזה מבואר בלשון רבינו בהט"ז [שכתב