ילקוט דוד - באוהל דוד רטו

מיד וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' וכמה נטורי תרעין תמן דאתקריאו אזני ה' וכו' ע"ש ז' רפ"ה ע"ב תאנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון באמן עליה נאמר ובוזי יקלו (הנה משמע מד' הזוהר הגם דענה אמן אם לא נתכוון בה אלא זרקה מפיו) כד"א לכם הכהנים בוזי שמי מאי עונשיה כמה דלא פתח ברכאן לעילא כך לא פתחין ליה ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא מכרזי קמיה ואמרי טרוקו גלו קמיה דפלניא ולא ליעול ולא תקבלון ליה ווי ליה ווי לנשמתיה תנא חייבי דגהנם כלהו סלקי במדורין ידיען וכמה פתחין אית לגיהנם וכלהו פתחין לקבל פתחין דגן עדן ובשעתא דאפקי לאינון חייביא דקבילו עונשייהו אינון פתחי פתיחין ושויין לון לבר וכלהו פתחין בשמהן אקרון לקבליהון דפתחין דגן עדן וכל פתחא ופתחא אקרי שמא לקבלי ההוא פתחא דגיהנם ואשתמודען לקבליהון פתחין אינון פתחין דגן עדן בגיהנם אית מדורא בתראה תתאה דכלהו וההוא מדורא הוי מדורא על מדורא ואקרי ארץ עיפתה מאי עיפתא כלומר רבוע יהיה כפול ומתרגמינן מרובע יהיה עיף וכו' וההוא אקרי שאול תחתית שאול הוא מדורא חד תחתית הוא מדורא תתאה ובג"כ אקרי ארץ עיפתא תחתית ואקרי אבדון וע"ד כתיב שאול ואבדון כלהו מדורן אכפלו וכלהו לא עייפין בר מהאי ותאנא מאן דנחית לאבדון דאקרי תחתית לא סליק לעלמין וההוא אקרי גבר דאשתצי ואתאביד מכלהו עלמין ותאנא לההוא אתר נחתין להנהו גברי דמבזי לאתבא אמן ועל אמן סגיאין דאתאבידו מניה דלא חשיב להו דיינין ליה בגיהנם ונחתין ליה לההוא מדורא תתאה דלית בה פתחא ואתאביד ולא סליק מניה לעלמין וע"ד כתיב כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ולא? והא כתיב מבטן שאול שועתי שמעת קולי וכתיב מוריד שאול ויעל אלא הכא שאול. התם תחתית. ואוקימנא הא דהדר ביה הא דלא הדר ביה עכ"ל ע"ש (ילקוט דוד) באהל דוד) משכיל על דבר הנה כל הרואה דברי הזוהר הנ"ז יבכה ויתאונן על רוע מעללו אשר עשה לנפשו נפש לא מטוהרה שהורידה עד לרגליו עד לאבדון על דבר נקל שאין בו טרחא ויגיעא ולא חסרון כיס אלא עקירות שפתים עקירות לבו יוציא הבל בשפתיו הבל של קטורת הבל קדוש העולה לרצון ולריח ניחח לפני השם ואין לך דבר שעומד לפניו פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים לכן צריך שישים לבו רוחו ונשמתו אליו יאסיף ויהיה ממתין עליו אימתי יבא אליו וימלא פיו תהלה ויענה בכל כחו ובכל כוונתו כי זה עיקר גדול כנזכר בזוהר הנז' וכדאיתא בש"ס ועי' מה שכתבתי באות ד' דפרשה זו. ד' ימים לתשרי אור נצח נצחים כאן שנה טובה ברצ"ת ה' דרכי אמן:

פ' האזינו א' בסוף האדרא קדישא דף רצ"ו ע"ב ור' אלעזר נפיל תלת זמנין ולא יכיל למפתח פומיה לבתר פתח ואמר אבא אבא תלת הוו חד אתחזרו השתא תנוד חיותא צפראן טאפין משתקען בנוקבא דימא רבא וכו' ע"ש נ"ל לפרש האי דקאמר תלת הוו חד אתחזרו ע"פ מה שראיתי כתוב כי יש באדם נר"ן הנפש מתלבש בה בעולם הזה וכאשר ישן האדם מתלבשת הנשמה ברוח והולכת לגן עדן התחתון וכאשר רוצה לשוט ולעלות הנשמה לגן עדן עליון אז נפשטת מהרוח והנפש תמיד נשארת בעולם הזה והרוח נשארת בגן עדן התחתון והנשמה היא העולה למעלה למעלה וכשיפטר האדם מהעולם הזה אם הוא צדיק עושה במעשיו הטובים הזדככות לנפשו ולרוחו שיתרבה הארתם כל כך עד שיוכללו בנשמה וקונים מעלתה ועולים למעלה כאחד זהו מה שראיתי כתוב והנה לפי הקדמה הנז' יבואו דברי הזוהר על נכון שר' אלעזר הוא היה אומר אבא אבא תלת הוו ר"ל כשהיה רשב"י חי וקיים תלת הוו ליה ועתה שזכה ועלתה נשמתו לפני כסא כבוד חד אתחזרו דכלהו קנו מעלת הנשמה ונכללו בחד שהיא הנשמה ודו"ק ועי' לעיל בהקדמת בראשית דף ל"ב ע"ב מה שכתבתי שם אות ז' בילקוט דוד דף ב' ועי' בזוהר תרומה דף קמ"ב ע"א ותראה דהכי הוא ע"ש קמ"א ע"ב קמ"ב ע"א ותתענג בדשן נפשך. ב' לעיל דף רצ"ד ע"א אודנין למשמע טב וביש ותרוויהו סלקין לחד דכתיב הטה ה' אזנך ושמע אודנא לגו בגו דיליה תליא ברשימין עקימין בגין דיתעכב קלא לאעלא במוחא ויבחין ביה מוחא ולא בבהילו דכל מלה דהוי בבהילו לא הוה בחכמתא שלימתא וכו' ע"ש ילקוט דוד] באהל דור משכיל על דבר הנה מפעולות ה' שעשה באזנים חדרים עקומים להודיע לבני האדם כי לא יאמר דבר עד שיתבונן עליו ולא תכף למחשבתו שעלתה מחשבה במוחו יעשה אותה מחשבה ויוציאה לפו' דהיינו שיוציא דבר מפיו מיד וכ"ש שלא יעשה במעשה מיד עד שיתבונן במחשבת הדק הטיב ואז יוציאנה לחוץ לדבר שאם ידבר תכף לא תהיה בשלימות לכן צריך שישים רסן לפיו עדיו לבלום בל ידבר קרוב למחשבה עד שיפסיק שיעור שיתבונן על הדבר ואז יצא לחוץ לפיו לדבר ההוא ולא יאכלנה פגה וימתין עליה עד שתתבשל ותצטמק ויפה לה וסימנא אתנ"ח אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב על כן אמרו רז"ל מתון מתון ארבע מאה זוזי שויין ואז יהיו מימיו נאמנים ונ"ל דעל זה נאמר ונאמן רוח מכסה דבר ר"ל מכסה דבר ולא יוציאינו לחוץ עד שיתבונן בו: