יהל אור על ספר הזהר ג:נד

שותה כו' ואוכלת כו'. ובזה נתבאר ד' אשים הנ"ל אוכלת או שותה או שניהן. ואינו אוכל ולא שותה הן הפסולין שאינה מקבלת קרבן. וז"ש דוחה הפסולין מעל גבי המזבח:

(הגהת הרמ"ש. והנה " ואש המזבח" הוא בו', "אשר תאכל האש " הוא בה', " והאש על המזבח" הוא בו' ה', " אש תמיד תוקד" הוא בלא ו' ובלא ה'. והסוד הוא כי אכילה בנוקבא ושתיה בזכר כמו שאמרו רז"ל אחרי אכלה ואחרי שתו. ואני שמעתי מהרב המחבר בהיפוך ששתיה בנוקבא שזהו סוד שתיה בכלל אכילה, שבמקום דכורא אין הנוקבא עולם בשם. והנה ו' דכורא, ה' נוקבא. ובזה יובן איזה אוכלת כו'. ע"כ):

והאי איהו סקילה כו'. והן הקרבנין שמוסרין עצמם למיתה כו'. ומסטרא דל"ת יבש ונהר יחרב ויבש:

ולקבל ה' כו'. שיום הכפורים בבינה תקינו כל אלו נגד השם שבבינה נגד העין שבאלו הימים השם מציץ מן החרכים:

תשובה ו' לקבל אור. כצ"ל. ור"ל ו' שבשם לקבל אור שמדליקין ביום הכפורים כמ"ש באורים כבדו ה' ביום הכפורים והוא כנגד אור של העין הנ"ל. ועשרת ימי תשובה נגד בת עין שמשם הדמעות ששעריהן אינן ננעלין. וכן עשרת ימי תשובה השערים פתוחים כמ"ש דרשו ה' בהמצאו כו' (ראש השנה יח, א) שבאלו הימים אל תדום בת עיניך. ונגד בינה תפלה כמ"ש ממעמקים קראתיך עומקא עילאה כידוע. ונגד ה' אחרונה ה' עינויין כמ"ש ועניתם את נפשותיכם, שמשם הנפש כידוע, ואור הוא שמש ת"ת:

(שם) פקודא לעשות החטאת כו' מאילין קליפין כו'. כי 'הלכה' היא מלכות, וכל קושיא היא קליפה והוא מסטרא דערב רב שנתערבו בישראל. וכן למעלה הקליפה. וכן נתערב הקושיא בהלכה. והתירוץ הוא תיקון הקליפה ההיא, וקושיא דלית ליה תירוץ אלו הן הקליפות דלית להו תיקון כלל. וכן הרשעים בישראל שאמרו עליהם גהינם כלה והם אינם כלים:

מעוות. הוא הקושיא שהלכה נתעוות על ידו:

לתקון. הוא התירוץ כמש"ו:

וחסרון כו'. הן החסורי מחסרא שבגמרא שע"י נתקנה הקושיות כמש"ו, אבל כאן לא יוכל להמנות בכלל החסורי מחסרא:

וכל תיקו כו'. שכל ענין האסורים הוא לה להפרישה מהקליפה ולכך הוא לחומרא:

נו"ן כו'. נו"ן שערים:

דתיקו דעלמא כו'. ר"ל שכל תיקון הוא מצד בינה שמשם אין שטן כו' אבל באלו הקושיין כד מגיעין לבינה אומרים שתוק כך עלה במחשבה בינה בג' ראשונות, עולם המחשבה, שהוא עולם הנעלם שאי אפשר להשיג למטה התירוץ:

ואית קושיין כו'. הן שיש להם תירוץ כנ"ל:

משבצות. כמ"ש לקמן דפסקין מכמה חתיכות כמו משבצות:

כל כבודה בת מלך כו'. הלכה דבגאו:

תמימה בכל אברין כו'. ר"ל הלכה ברתא דמלכא:

דאורח אומנא כו'. שנותנין לו בגד בחתיכה אחת והוא חותך מכאן ונותן לכאן ואם נותנין לאדם שאינו בקי דומה לו שהוא חסר. וז"ש ותלמיד דלאו כו':

תלמיד בקי כו'. ר"ל כמ"ש (חולין ז, א) מקום הניחו לו להתגדר בו. ורומז על אליהו שהוא יתרץ כל הקושיות והאומן משה רבינו ע"ה כמש"ו וכן כל הת"ח תלמידיו:

בן אהרן כו'. ר"ל שנאמר פנחס הוא אליהו בן אלעזר בן כו' ב' פעמים "בן", שהוא גם כן בן אהרן מסטרא דנדב ואביהו כידוע. ור"ל כאן בן אהרן, ברא כרעא דאבוה. כמ"ש אצל אהרן שהוא יהיה לו לפה שמשה רבינו ע"ה היה כבד פה, ור"ל שהיה אומר ההלכה בסתימות ואהרן מפרשה כן יהיה לעתיד לבא שאליהו יפרש דעכשיו משה רבינו ע"ה כבד פה בגלות ור"ל שאין עכשיו הלכה ברורה במקום א' כמ"ש בגמרא (שבת קל"ח קל"ט) ומשה רבינו ע"ה בתוך הת"ח כמש"ל: