יהל אור על ספר הזהר ג:שטז

אסתכל. ברוח הקדש:

נהירו דסיהרא. ר"ל דנהירו דילה הוא משמשא, וז"ש והוא אנהיר כו'. והענין כי ג' יה"ו הוא בשמשא כידוע, ובזה מאיר ונהיר בזה גם כן לסיהרא. וז"ש (סוטה לד, ב) י"ה יושיעך וצלותיה עצמו וא"ו. והנה מוחין דסיהרא חו"ב ודעתה קלה עד דאנהיר לה בעלה שהוא בזיווגא מ"ד הדעת וידע, וז"ש דשדר כו' והוא כו':

מה עבד כלב כו'. גם כן לאתנהרא מאבהן ג':

אר"י ארח כו'. ר"ל ז"ש ויבא עד כו':

אבל מאן. שבצרתו אינו יודע שום דבר כך איהו לא ידע מנהון, וז"ש מדי ול"ק למדי ולכן לא התפלל גם כן להנצל מהענקים שלא ידע מהם:

ויקרא כו' ר' יצחק כו'. סיים מאמרו כאן לא שקרא לו שם אלא התפלל עליו ויקרא לה' בתפלה. ומ"ש להושע ודאי שגם הושע היה נקרא כמ"ש למטה "אפרים כו' הוא והושע כו'", אבל גם יהושע היה נקרא מקדם כנ"ל:

ר' אבא כו'. ר"ל שם ממש:

כיון דשדריה כו'. ר"ל לזכות לארץ וכמ"ש למעלה שאלו היו צריכין לאמשכא לשכינה תמן חולקיה דארץ:

דעד ההוא כו'. ד י' ד יהושע , י' דשרי שכינתא כמ"ש בפרק ג' דספרא דצניעותא:

אמר משה לא אצטריך דא כו'. שאפרים הוא חולקא דידה כמש"ל קי"ט ב' (ח"ג קיט, ב) ונסע כו' והוא כל דגל דרחל והוא במערב, שכינה במערב וכמש"ש. ואינון ב' כלב ויהושע הן סוד אני והו ראש ו' קצוות דידיה ודידה, והכל בשכינה כפולים, ששה וששה, ואלין נמלטו והן הכוללים הכל ודידה הוא אפרים ועיין מש"ש. וז"ש והכי אתחזי יו"ד זה הוא חכמת שלמה שנער משמש לה:

ר' חייא אמר וכי כו'. וסיום המאמר של ר' חייא הוא למעלה קנ"ז א' (ח"ג קנז, א) אלא שחזר כאן לסיים דברי ר"י ור' שמעון:

יש בה עץ ולא כו'. כמו היש ה' בקרבנו, שכאן הוא ההשגה והוא היפוך מדברי ר' חייא הנ"ל קנ"ז א':

ואי תחמון כו'. דשם הוא למעלה מהנהגת העולם ע"פ הטבע בז' תחתונות:

ובדא תנדעון היש כו'. ר"ל בזה דמ"ש היש כו' לא קאי על הראיה אלא על הידיעה דבדא כו':

והימים ימי כו'. דימים הן ו' קצוות, כי ששת כו', והוו מתחברין — ימים ימי, ולכן אשתלחו ו' דכלב ו' דיהושע כנ"ל י"ב, ובכורים הן עטרא דחסד, בכור לכהן, וזהו בכורי ענבים. והיה עת התקון דנטלא מדכורא ואמר ענבים דארץ ישראל הוא גופא כמ"ש בז"ח ריש ש"ה ת"ת דילה מתחבר בת"ת דיליה דכלילין ו"ו:

בסיועא נהירו דמשה. כנ"ל:

מאן דהוה רשים. ר"ל דכתיב ויבא ול"ק מאן אלא המיוחד מכולן ראש לכולן וכולל כולן וז"ש דביה כו':

ותא חזי מאן כו'. ר"ל דמסתמא הוא כלב דביה שכינתא הפעם אודה רגלא רביעאה לכרסייא. וז"ש "אלא שכינתא":