יהל אור על ספר הזהר ב:תקט

כתיב ושבחתי אני את כו' וכי שלמה מלכא משבח דא אלא כו'. ר"ל כמ"ש (שבת לב, א) כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זו עושה, וז"ש וכי שלמה מלכא כו' ואמרו לא קשיא כאן בשמחה של מצוה כו'. וכן אמר כאן אלא ושבחתי אני את השמחה דא חדוותא דמלכא קדישא בזמנא דאיהי שלטא בשבתא וביו"ט כו' שאז הוא שמחה של מצוה:

ולאחזאה חדוותא בההוא סטרא כו'. דמסטרא דקדושה הוא שמחה ולכן בזמנא דאיהי שלטא צריך לשמוח עמה ולאחזאה חדוותא כמ"ש ביום טובה היה בטוב ופירש כאן מהו הטוב ואמר אשר אין טוב כו' כי לאכול ולשתות ולשמוח כו', ולהיפך ביום רעה וכמ"ש ברעיא מהימנא פרשת עקב דף רע"ב ע"ב (ח"ג רעב, ב), "וצריכין לאתערא שירה וחדוא לפתורא לגבה כו' ובהאי חדו' ותיקונא גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכי' בהספד כו' ואלין דאתמר עלייהו למזבחים ולמקטרים למלכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי הוא פולחנא דשפחה בישא דשלטא בע"ש וערבי לילי רביעיות, מה הוו אלין עבדין? הוו נטלין לבושין אוכמין וחשכין נהורין ועבדין הספדא בלילי שבתות כדי לאשתתפא בהדה כמה דאיהי שריא כו' בתר דחאבו ישראל ואתחרב בי' מקדשא אתמר בשכינתא אימא קדישא איכה ישבה בדד כו' ומכבין בלילי ט"ב נהורין ושרגין ועבדין הספד ויתבין כאבלים לאשתתפא בשכינתא בדוחקא כו'". וזהו ימי הרעה שצריך להיות בצערא עמה. וזהו סוד עשרה הרוגי מלכות כמ"ש למטה:

בגין דיהא ליה חולקא לעלמא דאתי. שממנה השמחה והיא מתגלה בשבתות וביו"ט:

ד"א והוא ילונו מאן הוא כו'. שלשון הראשון פי' ילונו לשון לויה, ובלשון ב' פירש לשון הלואה, ואמר ימי חייו שהן אלו הימים של הקדושה ימי הטוב, וז"ש גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה:

ובג"כ דא שמחה ודא עציבו דא חיים ודא כו'. וזהו ימי חיי' ימי חייו כנ"ל. וכמ"ש ברעיא מהימנא הנ"ל כי גם זה לעומת זה עשה האלהים כו' עי"ש, וכמ"ש (חגיגה טו, א) מאי את זה לעומת זה כו' א"ל ברא גן עדן ברא גיהנם כו' וז"ש וכלא דא בהפוכא דדא :

וע"ד גופא דלהון בעציבו ונשמתא בחדוה. ר"ל שגופם היה בלבוש דסט"א כנ"ל, ולכן היו בעציבו ונשמתם בחדוה כנ"ל, והיו בימי רעה בחורבן בהמ"ק שאז שלט האדם באדם לרע כו' וכמו שיש עת בשנה דשלטא קדושה ועת להיפך כן יש בעולם כמ"ש בזוהר על הפסוק ואל יבא בכל עת אל הקדש בפרשת אחרי מות דף נ"ח (ח"ג נח, א) עי"ש. ואמר בפרשת וישב דף ק"פ ע"ב (ח"א קפ, ב) וקפ"א ע"א "אשכחנא בספרי קדמאי כו' אית זמנין דסיהרא איהי בפגימו ושריא בדינא ושמשא לא אשתכח גבה ובכל זמנא ובכל שעתא אית לה לאפקא נשמתין בב"נ כמה דלקטא בקדמיתא ואפיקת לון השתא בזמנא דאיהי קיימא בדינא האי מאן דנקיט לה בההוא זמנא ליהוי תדיר בגריעותא כו' ת"ח בההוא שעתא כו' וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא כדין כל אינון נשמתין דנפקין אע"ג דכלהו דכיין וכולהו קדישין הואיל ונפקי בפגימו כו' כלהו אתברו ואתפגימו בכמה צערין בכמה כאבין ואלין אינון נשמתין דאתרעי בהו קב"ה לבתר דאתברו ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא, גופא אתפגים ונשמתא לגו כו'", ר"ל גופא דשכינתא דאתלבש בסט"א וכורסייא אתפגים, כן אלו הגופים, ועי"ש. וזהו סוד אלו העשרה הרוגי מלכות כנ"ל:

וז"ש וכך הוו אלין עשרה דאקרון הרוגי מלכות סוד מלכות הרשעה, חיה הרביעית כנ"ל, הרוגים הוו מסט"א כו' כדקא יאות :

בהיכלא דא קיימין כו' ותמניא עמהון. ר"ל י"ב נהורין הנ"ל. ד' נהורין עלאין ארגמ"ן הנ"ל חיות גדולות. ותמניא עמהון חיות קטנות כמ"ש בפרשת בראשית. וד' עלאין הן ד' יסודות, ארמ"ע, ותמניא הן ד' רוחות העולם וארבע מתכאן [ וסוד הענין כמ"ש במ"א כי י"ב הוא בג' הויו"ת בט"ס ומלכות רביעאה לכל תלת. והנה כח"ב הן אמ"ש כידוע, ושם הוא מלכות בסוד שאמרו הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה ת"ת, וכן אדה"ר מעפר דבהמ"ק חג"ת סטרי עלמא כידוע. נה"י הן מתכן. ולכן היה מזבח החיצון של נחשת וכן עשה משה רבינו ע"ה נחש נחשת וראה אותו וחי בסוד חי ] כמ"ש בפרשת וארא דף כ"ד ע"א (ח"ב כד, א) "תא חזי אש רוח מים ועפר אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא כו'... הא אינון תריסר וכלהו חד כו'", עי"ש. ואע"ג דשם דבר למעלה כן הוא גם כן כאן, והעליונים משתמשים ויחודם באש ומים כמש"ל. וזהו סוד "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" כמ"ש שחציין אש וחציין מים ואינן מכבין זה את זה. והתחתונים ברוח ועפר והוא כמ"ש וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כו'. וכן ברוחין שמושבו של העה"ז (אינם יכולים להיות בדרום מחמת רוב החמימות ובצפון מחמת רוב הקרירות). אבל של העולם הבא בדרום וצפון גן עדן וגיהנם, וכמש"ל בחיות שבעה"ז יום ולילה כו' כנ"ל. וכן בעה"ב במים ואש בג"ע במים ונהר יוצא מעדן ושם תענוג הצדיקים כמ"ש בפרשת ויקהל, וגיהנם באש. ובעה"ז כל חיותו ברוח שאפילו רגע א' אי אפשר בלעדה ויסודו מעפר וסופו כו' ועמידתו עליה אבל עיקרו הוא מרוח רק שנכלל כל הד' יסודות לכן צריך אל כולן,ועיקר המיתה הוא עפר, ועיקר הגיהנם הוא אש, ועיקר הגן עדן הוא מים, והאדם צריך לעבור בכולן אפילו צדיק גמור. וכן הוא ברוחות ובכל דבר. ובחטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע שגרם פירוד בין תו"מ גרם מיתה לו, פירוד בין רוח ועפר שזהו סוד שני העצים עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. ולעתיד לבא וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך אז בלע המות לנצח:

בגין דכל חד נטיל עימיה תרין. ר"ל כל אחד מחיות גדולות נטיל תרין מחיות קטנות כמ"ש לעיל:

כמה דאיהו סדורא דתריסר דגלים. שכל דגל הוא נגד החיה הגדולה וב' שבטים שעמו נגד ב' חיות קטנות שעמו, כל אחד ברוח שלו כמש"ל:

וכן בסדורא דלתתא עד אין סוף כל דרגין. ר"ל שכל אחד מאלו השלשה מתחלק עוד לשלשה דנטיל עמיה תרין וכן מאלו השלשה מתחלק לג' עד אין סוף, והכל בג' שרשי השרשים ג' אותיות יה"ו, ג' אבהן, שלכן גם כן החיות שרשן ג' ואדם כלל כלא כמ"ש בתיקונין וכמ"ש לעיל דף רכ"ח (ח"ב רכח, א) "סדרא קדמאה דלסטר מזרח תלת סדרין אינון ואינון תשעה סדרין בגין דכל סדרא מאינון תלת אית ליה תלת סדרין כו' סדר תניינא כו' וכלא נפקא מסדרא דאבהן דלעילא כסדרא דאתתקנא אתוון דשמא קדישא יה"ו כמה דאתמר הני סדרין מתנהגין באלין אתוון ונטלי בהו וכמה חילין ורברבן כלהו לתתא דנטלי ואתנהגי בסדרא דא כו'":

מהיכלא דא נפקין כל אינון צלותין וכל אינון רעוין דרעו דאתעבידו ברחימו. ר"ל כל רעותא ברחימותא ואתדבקותא שיבא לאדם בא מהיכל הזה שאף שתלוי הכל באדם, מכל מקום צריך לקבל מלמעלה. ההכנה תלוי באדם אבל הרעותא וכן כ"ד הכל בא מלמעלה כידוע, וכמ"ש כפי שפעו שמקבל כן עבודתו. וכן העליונים. ואפילו בספירות כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת עקב בסוד הברכה שמקודם צריכין אבהן לקבל שפע מאימא ואח"כ עולין אליה בסוד ולא יראו פני ריקם. וכן באדם, אחר שקבל השפע דרעותא אז מתדבק אח"כ בהיכל הזה:

וז"ש וכד עאלין בהאי היכלא כו' ר"ל הרעוא דצלותין וכל רעו כנ"ל, מתדבקין בקב"ה שהוא שמים דמתחבר בהיכל הזה כנ"ל:

ובכל יומא ובכל זמנא דנשיקין אתחברו. ר"ל אלו ב' היכלות דדו"נ, רוחא ברוחא:

כדין איהו זמנא דקב"ה אשתעשע בנשמתין דצדיקייא. זהו סוד מיין נוקבין שהן נשמות הצדיקים כידוע. וכאן ברעוא דלהון ולמטה בהיכלא דיוסף בנשמתין, וכמ"ש בפרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) "כד נקודה תתאה מתקשטא ואינון מקראיה דהאי נקודה לאתקשטא כיון דסלקין אלין נשמתין כו' סלקין בההוא פתחא עד דסלקין לגו עגולא דסחרא בההוא נקודה כדין חמאן מה דחמאן ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן סלקין ונחתין קרבין ורחיקין ואיהי תאיבא לגבייהו ומתקשטא בנהירו כדין אלביש קנאה מנהורא דחד צדיק עלאה ואסתכל בשפירו דהאי נקודה ובתקונהא ואחיד בה וסליק בה לגבי' ונהיר נהורא דנהורא והוו חד, וכל חילא דשמיא פתחי בההוא שעתא ואמרי זכאין אתון צדיקייא נטרי אורייתא, זכאין אינון דמשתדלין באורייתא דהא חדוותא דמאריכון הוה בכו דהא עטרא דמאריכון אתעטר בכון, כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין לבתר אינון גוונין נחתן ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתין דצדיקייא ומתקנין לון לעטרא לעיל' כו'", עי"ש. וכל זה הענין כן הוא כאן ברעוא דצלותין. וז"ש ומהו השעשוע דמקרבין כו' :

ואינון אקדימו לההוא ענוגא. שנוטל הברכות משם קודם לכל כמש"ל דף רס"ב (ח"ב רסב, א) דהא קדמאה איהו לנטלא עטרה דמשיכו דברכאן דנגדי מיחודא דמארי':

ועל דא כתיב אז תתענג על ה' ואוקימנא. שהנשיקין יורדין מלמעלה מעתיקא קדישא מרעוא דכל רעוין, ומגיע לז"א ומשם לחקל תפוחין קדישין כאן בהיכל הרצון, וע"ש נקראו כלא "רעוא דכל רעוין". וז"ש "על ה'" שהוא דנחית מעתיקא קדישא. [ ובאדרא רבא דף קל"ו ע"ב (ח"ג קלו, ב) "בשעתא דמתער קב"ה לאשתעשעא עם צדיקייא נהירין אנפוהי דעתיק יומין באנפוי דז"א ומתגלי מצחי' ונהיר להאי מצחא וכדין אתקרי עת רצון כו'" ]. וכמ"ש בפרשת יתרו דף פ"ג ע"א (ח"ב פג, א) "ר' שמעון אמר זכאה חולקי' דההוא זכאה דזכי להאי דכתיב אז תתענג על ה'. עם ה' לא נאמר, אלא על ה' אתר דעלאין ותתאין אתמשכן מניה ותאבין לההוא אתר דכתיב מאין יבא עזרי וכתיב ועד עתיק יומין מטא וקדמוהי הקריבוהי ותיאובתי' וענוגא לאסתכלא לההוא זיווא דזיוא נפקא כו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כמה דכתיב ויתן לך מטל השמים וגו' והיינו נחלת יעקב וברכתא דבריך יצחק ליעקב על האי שמים קאמר כו' מטל השמים דבי' זמינין מתיא לאחיא לזמנא דאתי דנפיק מעתיקא לז"א ושריא בהאי שמים". ובדף פ"ח (ח"ב פח, א) אמר "על ה' על ה' ודאי, דההוא שעתא אתגליא עתיקא קדישא כו'". וזהו שכתב "ואוקימנא":

היכלא דא כללא ר"ל כלל הכל כמש"ו דכל אינון היכלין תתאין כלהו כלילין בהאי היכלא. ר"ל דבהיכל הזה בו ששה היכלין כמש"ו והן שורש של ששה היכלין תתאין ספיר,ונגה,וזהר,וזכות, ואהבה. וכן בת"ת דדכורא כולל ו' קצוות שבו ו' ספירות והוא שרש לכל הו' קצוות כידוע:

[היכל ראשון של היכל הששי] היכלא קדמאה. והוא נגד היכל שלמטה הראשון ממטה למעלה, לבנת הספיר:

דתמן קיימא ההוא רוחא דקאמרן וכל אינון חיוון. ר"ל הרוח של כלל היכל הזה שנקרא רזיאל והי"ב חיוון כלם עומדים בהיכל הזה הראשון, וכן כל הנשיקין שהן ברוחא כנ"ל. והוא כמ"ש לעיל שכל חיבור וזיווג בין בנשיקין או חיבוק כולם הוא ביסוד של אותו דבר. וכן כאן בהיכל הראשון שהוא נגד לבנת הספיר יסוד:

אסתמיך בתרין סמכין כו' וקיימי לבר. הן שמנה יתדות המשכן ועומדין חוץ להיכל:

כד מלכא עלאה אתי נטלי כו' דקא אמרן. שזהו הליכות ונשיאת החיות כאשר בא מלכא עלאה והוא נסיעת המשכן שכאן הוא סוד המשכן כמ"ש לעיל, ובנסיעת המשכן היו עוקרין היתדות והמיתרים ממקומן והן סמכין דמשכנא כמ"ש "את יתדות המשכן ואת יתדות החצר ואת מיתריהם וכל יתדות המשכן כו'". וכלן סלקין למלכא עלאה כמ"ש פרשת ויקהל דף קצ"ח (ח"ב קצח, א) "ובגין דארימו לה לעילא וסלקין לה אקרי תרומת ה' ועל דא כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין לא חמא מהו דסלקין בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה כו'":

ההוא רוחא קדמאה כו' ברוחא אחרא דבי'. ר"ל שבששה היכלות אלו ששה רוחין, רוחא בכל א' וא', ונכללין אחד בחבירו כמו בהיכלות תתאין שנכלל רוח של היכל הראשון ברוח של היכל השני, ושני בשלישי, וכן כולם כן הוא גם כן כאן, של היכל ראשון בשני כו':

אינון תרין סמכין כו' וכלהו יתדות כדקאמרן. ר"ל ב' יתידות של צד מזרח, אחד לימין אותו צד ונקרא קרעיאל , והשני לשמאל אותו צד ונקרא שמעיאל . וכל אחד ממונה על י"ב אלף ממונים, וכולם נקראין יתידות, וכולם עומדים מבחוץ להיכל כמו יתדות שבמשכן. וכן הוא לכל רוח ב' יתדות, אחד מימינו וא' משמאלו. וכל אחד ממונה על י"ב אלף ממונים, יתדות מבחוץ. והם כולם ח' כל אחד על י"ב אלף ממונין. וכן הוא בהיכל השני והיכל השלישי שבהיכל זה כמ"ש למטה:

אינון ממנן אחרנין כו' משלטניהון לעלמין. שסטר דדרום הוא סטרא דקיומא שעומדין תמיד כמ"ש לעיל:

אלין כלהו ממנן על קיומא בעלמא. ר"ל לקיום הדבר בברית כמש"ו:

אלין אינון דקיימין בקיומא דאינון דאתנסיבו כו'. ר"ל שעומדין בברית איש ואשה שנשאו זה אל זה ולא הפרו בריתם. שבצד מערב ממונין על אותן שהפרו ברית של אשה כמ"ש למטה וכאן עומדים על קיום, וכמ"ש ואשת בריתך ותרגם יונתן "ואתת קיומך". וזהו סוד "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו כו'", שכאן הוא סוד הקיום בברית בין איש ואשה שהוא סוד לבנת הספיר שהוא יסוד ומלכות, והוא איש ואשה כידוע. והוא ברגלין סוף הרגל כמ"ש לעיל, והוא סוד הנעל מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ולכן על הגאולה כו' שלף כו', וכמ"ש בפשת חקת דף ק"פ ע"א (ח"ג קפ, א) "קם ר"א ואמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים וגו' האי קרא אית לאסתכלא כו'...בגין לאתכסאה מלין דאינון ברזא עלאה והא אוקמוה ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגלך וגו' וכי אמאי נעל הכי, אלא אתמר דפקיד ליה על אתתא לאתפרשא מנה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא עלאה ואיהו שכינתא, וההוא נעל אוקים לי' באתר אחרא ואיהו שכינתא" [ר"ל לחלוץ נעל דהאי עלמא ולנעול נעל דשכינתא וכמש"ו] "אעבר ליה מהאי עלמא ואוקים ליה בעלמא אחרא. ועל דא כל מה דיהיב מיתא לב"נ בחלמא טבא, איהו נטל מנא מן ביתא ביש, כגון סנדלי', מאי טעמא? בגין דאעבר רגליה מהאי עלמא וכניש לון וסליקי לעלמא אחרא אתר דמותא שארי ביה דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ורזא דמלה בין חבריא איהו" [ורומז אל מ"ש לעיל שהפעמים בנעלים הוא מקום האשה. וז"ש (חגיגה יא, סוכה מט:) בת נדיב בת של אברהם אבינו דנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב? אלא אלהי אברהם שהיה תחלה לגרים. שהיכל לבנת הספיר מקום הנעלים הוא היכל הגרים, גירי צדק ולא יתיר כידוע, ולכן אומר כאן בת נדיב כנ"ל. ואמר שם] "ודא כד מיתא נטיל לון, אבל בזמנא דחייא שליף מסאניה ויהיב לב"נ אחרא בגין לקיימא קיים קא עביד בגזרה דלעילא נעל דחליצה כגוונא דלעילא נעל אחרא וכלא אתר חד".

וסוד הענין שנקרא בת נדיב, ברתיה דאברהם חסידא, כי מדריגת האבות בתחלה: אברהם במלכות לבנה חוורא, יצחק ביסוד, יעקב בת"ת. ואח"כ נתהפכו כידוע. ולכן מלכות נקרא 'בת של אברהם'. והטעם כי גר צדק מדרגתו במלכות. ואחר כך במעלתו הגדולה הגדיל מעשיו ועלה. וזהו 'בת נדיב' שהתנדב בתחלה כו'. ואמר שם (ח"ג קפ, א) "תא חזי ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין האי בת נדיב לא כניש לההוא בר נש לגבה ואזיל לאתטרדא בעלמא דלא אשכח אתר וקוב"ה חייס עליה לאתבא ולתקנא בעפרא אחר' כמה דכתיב ואדם על עפר ישוב ואוקמוה"

[שג' גיגולים הם מצד נפש רוח נשמה בג' חיוון אריה שור נשר. ועל גלגול הרביעי אדם לא אשיבנו כידוע. וכאן נעקר מעלמא דדכורא לפי שלא רצה לאסגאה האי נהר נעקר מעלמא דדכורא שהן ג' חיון, ג' אבהן בבת אחת, ואי זכי לפירוקא אתהדר בעלמא דנוקבא כמ"ש בסבא פרשת משפטים דף ק"א ע"א (ח"ב קא, א) "אוף הכי האי מאנא בקדמיתא איהו בדרגא דיוסף בעל אילנא תתאה הות ברשותי' ושליט עליה דהא כל נוקבא בדיוקנא דנוקבא אילנא תתאה קיימא, כיון דאיהו לא בעא לקיימא בההוא דרגא דיוסף ולא אתקיים לשמשא בי' ולאפשא בעלמא ולמעבד תולדין כדין נחית לתתא כו' בקדמיתא הוה מעלמא דדכורא והא אתעקר מתמן והשתא איהו מעלמא דנוקבא ומה דהוה איהו שליט עלה שלטא איהי עליה ואתהדר למיהוי בעלמא דנוקבא, ועל דא ל"ל בת זוג כלל ולא מכרזי עליה על נוקב' דהא מעלמא דנוקבא אתהדר איהו כו'... ושבה אל בית אביה מאן בית אביה? דא עלמא דנוקבא דההוא עלמא 'בית אביה' אקרי" ( כנ"ל בת אברהם אבינו )... "אי זכאת לאתתקנא הואיל ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל, תתענג מההוא ענוגא דעלמא דנוקבא דאכלא מנהמא דאבירים דנחית מלעילא, אבל לאסתכלא ולאתהני במה דאתהנון שאר צדיקייא לא יכלא, בגין דהוה זר לתמן ועל דא לא אכיל קדש אבל אכיל תרומה דאיהו יהיב לעלמא דנוקבא" ( ר"ל כמו תרומה שניתן לאכול אפילו לנשים, מה שאין כן בקדש ) "ומגו דאיהי מעלמא דנוקבא כו' ואי לא זכה ההוא רוחא לאתתקנא כדקא יאות, כיון דאהדר בגלגולא אפילו בההוא תרומה לא אכיל, וזר אקרי, אפילו לעלמא תתאה, ולא אכיל בה". ולכן אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, שצריך להחזיר כל השלשה גלגולים של נר"ן והוא לגלגול אדם שהוא עפר בסוד ואדם על עפר ישוב, והוא לעלמא דנוקבא כמש"ל. וז"ש "ולאתתקנא בעפרא כו' ואוקמוה"].

(ח"ג קפ, א) "ואי ההוא פרוקא לא בעא לקיימא לאחוהי בהאי עלמא בעי למקטר חד נעל ברגלי' וההוא אתתא דתשרי ליה ומקבלא לההוא נעל לגבה כו' -לאחזאה דההיא אתתא עטרת בעלה נטלא לי' ומקבלא לי' לגבה כו'", עי"ש:

ואמר שם "תא חזי ע"ד מאן דבעי לקיימא קיים נטל נעליה ויהיב לחברי' לקיימא עליה קיימא דבת נדיב, הדא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה, מאי 'וזאת'? קיים שלים בכלא. 'לפנים בישראל' כד הוו צנועין קדישין לקיים כל דבר ממש דא הוא קיומא וכדין וזאת התעודה בישראל ודאי, דלא תימא דהסכמה אחרא היא, אלא קיומא עלאה למהוי עובדיהון בקיומא דלעילא. [וזהו שאמר כאן "דממנן על קיומא בעלמא כו'"]. "כיון דאסגיאו חייבין בעלמא כסיאו מלה בגוונא אחרא בכנפא דמלבושא והאי הוא מלבושא לתקונא, ורזא דמלה ולא יגלה כנף אביו כתיב". והענין הוא כמו "ופרשת כנפיך על אמת". וסוד הענין הוא כמ"ש בזהר חדש בסתרי אותיות דף ז' ע"ג (זהר חדש ו, א) "כד איהי סלקא לאתעטרא לעילא ולאתאחדא ברזא דימינא ושמאלא, כל הני רתיכין דאינון כינוין, כלהו סחרין לה וחפיין עלה סחרנהא כבעלה לאתתא דפריש גדפא עלהא, הכי אינון פרישין גדפין דבעלה עלהא וחפיין לה בכל סטרא, ואיהי משמא בבעלה. וסימנא דא ואפרוש כנפי עליך כו'". וסוד הענין של חליצה הוא ברזא דמט"ט ששם כל גלגולין כידוע, והוא נעל דשכינתא וביה אתהדר בסוד בני אתה כמ"ש בסבא שם. וזהו סוד חליצת נעל דמשה מגופא דמט"ט ומאתתא דשם. וזהו סוד הקיומא כנ"ל. ואלו נעל ובגד הם בסוד "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם", ועיי"ש בסתרי אותיות שם:

דאינון דאתנסיבו דשקלי במתקלא דו"נ דא עם דא. שהזיווג הוא במשקל כמ"ש בספרא דצניעותא "דעד דלא הוי מתקלא". וענין המשקל הוא כמ"ש בספר יצירה אמ"ש כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתיים. והענין כי הזיווג הוא למזוג גבורות בחסדים, שהזכר הוא חסד דכליל ה' חסדים, והנקבה היא גבורה דכליל ה' גבורות, והזיווג הוא לאתבסמא יחד כמ"ש באדרא רבא דף קמ"ב ע"א (ח"ג קמב, א) "בגין לאתבסמא גבורה דא דכליל חמש גבוראן והאי חסד כליל בחמש חסד, חסד ימינא, גבורה שמאלא, אתבסם דא בדא ואקרי אדם, כליל מתרין סטרוי כו", עי"ש. וזהו כל התיקון שיהיו ממוזגין בשוה. וז"ש "כף כו'" כמ"ש שם בפרק א' "עשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש נגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע במילת הלשון ובמילת המעור". ר"ל ששני פעמים הם עשר, חמש נגד חמש באצבעות הידים ובאצבעות הרגלים, שהן זו"נ דאבא ואמא ודזעיר ונוקביה, ואבא ואמא הן בב' ידים כידוע וכמ"ש בתיקונים "חכמה נחית בימינא ואמא נחית בשמאלא", וזו"נ ברגלין איהו בנצח ואיהי בהוד. שזהו סוד ד' דגלים שהן ד' אותיות השם אבא ואמא זעיר ונוקביה, בב' דרועין וב' רגלין כמ"ש לעיל. ובדכורא הן ה' חסדים ובנוקבא הן ה' גבורות כנ"ל. וזהו סוד ה' אצבעות ד' פעמים בימינא ושמאלא. ובין אבא ואמא מכריע ברית הלשון סוד הדעת, ובין זעיר ונוקבא ברית המעור:

ואלו הן שני מיני זיווג הנשיקין בפה בלשון, וזיווג דגופא במעור. וכנגד שניהן אמר "כף זכות כו'" בין בכף היד, בין בכף הרגל, שהן חמש נגד חמש. והן מים בימינא, אש בשמאלא. וחק לשון מכריע בינתים בין כפות הידים הלשון כו' וכן בין כפות הרגלים המעור שנקרא גם כן 'לשון' כידוע. וכמ"ש ברעיא מהימנא פרשת ויקרא "ויסוד איהו לשון הקדש כו'". והוא הלשון התלוי בין ב' כפות מאזנים. וזהו סוד שאמר בהקדמת תיקונים "מאזני צדק נצח והוד", ובזוהר אמר מאזני צדק בחסד בגבורה כו' והוא בשניהם. וזהו המאזנים לעלות שניהן בשוה להיות ממוזגין במזג השוה:

וזהו סוד "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש", כי כל קו ימינא היד ורגל אחד הוא ברזא דאש, וכל קו שמאלא היד ורגל אחד סוד האבות. וכמ"ש בספרא דצניעותא שכלל כל האצילות הן אבהן יה"ו, כל ימינא אבא וז"א נעשין אחד בשעת הזיווג, וכן שמאלא אמא וברתא. ואבא וז"א הן יו"ד שבשם, ואמא וברתא ה"א ראשונה. ואריך אנפין הוא יחיד נעלם דמייחד לון, הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. זהו סוד חמשה בריחים שנים משנים שנים, ואחד מן הקצה אל הקצה. והוא שותף שלישי משלשה שותפין שבאדם:

ולכן כל האצילות נקרא 'מתקלא' שכולם הם בסוד משקל אחד לבד, ושני הזיווגין הן אחד דאבא ואמא שהן הנשיקין לצורך מלאכים, והתחתון לצורך בני אדם כמ"ש לקמן דף רנ"ט ע"ב (ח"ב קנט, ב) "תרין זמנין אינון יעקב איהו לעילא יוסף לתתא", והן ב' זיווגין הנ"ל. "תרין תיאובתין אינון, חד היכלא שתיתאה וחד האי היכלא שביטאה‏ תיאובתא לעילא באינון נשיקין דנטיל יעקב תיאובתא לתתא בהאי שמושא דנטיל יוסף מתרין סטרין אלין נטיל האי ארון הברית, רוחא דחיי כו' אלין תרין סטרין מתפרשין לתרין סטרין, סטרא דיעקב אתפשט ויהיב תוקפא לנבעא באינון שדים דאתמליין מההוא רוחא דחיי ויניק בהו לאינון מלאכין קדישין דאינון חיין וקיימין, וקיימין בקיומא בי'. סטרא דיוסף עייל בתיאובתא ויהיב תוקפא לגו ועביד נשמתין ורוחין לנחתא לתתא ולאתזנא בהו בני עלמא. וע"ד קיימין תרין סטרין אלין, דא לעילא ודא לתתא, דא לאתזנא לעילא ודא לאתזנא לתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה, ועל דא כלא איהו חד, וחד רזא איהו, ועם כל דא יוסף זן לכל גופא כו' כלא בכללא חדא למהוי כלא חד כדקא חזי":

וזהו סוד דבתלתא אתכליל כלא ובאבהן אתכליל כלא. וזהו סוד עשרה עשרה הכף שכף ימינא ה' אצבעות הידים ורגלים הן עשרה, וכן בשמאלא עשרה, ושניהם הם בשקל הקדש המשקל הנ"ל. וזהו סוד "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'". שזו"נ הם שקל שלם, והיא מחצית השקל, פלג גופא, תרומה לה', שהיא נקראת תרומה לה' כמ"ש בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל כמה פעמים, עי"ש. ואריך אנפין הוא הברית יחיד באמצע שנקרא 'יחיד' כמ"ש על הפסוק אני אני הוא ואין אלהים עמדי, דלית נוקבא בעתיקא קדישא, ונשמתא דשם נקראת 'יחידה'. וזהו סוד הנשיקין שהן על ה' מעתיקא קדישא כנ"ל, וכמ"ש בפרשת תרומה דף קמ"ו ע"ב (ח"ב קמו, ב) "מאן ישקני? ההוא דסתים גו סתימו עלאה, ואי תימא סתימא דכלא ביה תליא נשיקין ונשיק לתתא, תא חזי סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק סתים דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק דאתפשט מגויה ואיהו נהירו דנהיר לכלא". ר"ל אבא, ושביל דקיק הוא סוד הפלא שבו הנשיקין. וז"ש שם "ודא אתערו דכל רזין עלאין ואיהו סתים לזמנין סתים לזמנין אתגליא, ואע"ג דלא אתגלי כלל ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין ומגו דאיהו סתים כו' ישקני ההוא דסתים לעילא, ובמה? בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה והאי איהו יעקב כו'", עי"ש:

וזהו סוד (סוטה מז, א) איש ואשה י"ה ביניהם, באיש יו"ד ובאשה ה"א, וההוא דמזווג לון בסוד וא"ו כנ"ל. ואע"ג דבין באיש ובין באשה הם עשרים אצבעות, חמש נגד חמש הוא בסוד התכללותם זה בזה שכל אחד כלול מזו"נ וכמ"ש בפרשת במדבר דף קי"ז ע"א (ח"ג קיז, א) "כיון דאמר בצלמו? מאי בצלם אלהים ברא אותו? אלא ודאי תרין דרגין דכלילין דו"נ, חד לדכר וחד לנוקבא כו'", עי"ש. והוא סוד התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא שצד שמאל שבאיש הגבורות כלילן בנוקבא, וכן צד ימין שבאשה כלילן בדכורא, וכידוע בסוד התכללות חסד בגבורה וגבורה בחסד, ולכן כל אחד לבד נקרא 'פלג גופא', כי הוא אין לו אלא צד ימין והיא צד שמאל לבד, והתעוררות הזיווג הוא בשמאל שלהם. וזהו אש ואש שבאיש ואשה, אלא שלו הן ממותקין שלכן הן נפרדין ושלה מחוברין איש אשה . וזהו סוד "רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה כו'":

ואלין אקרון מאזנים. ר"ל אלו היתידות הממונים על הזיווג. והן ברית יחיד זיווג הנעלם שביניהם, ולכן הם בדרום בסוד ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא. והן בהיכל הזה סוד הנשיקין כנ"ל. ובהיכל הראשון סוד לבנת הספיר שם איש ואשה, יסוד ומלכות כנ"ל, ושם זיווג התחתונים פעמייך בנעלים:

על דא כתיב במאזנים לעלות ולא אינון דכתיב בהו מאזני צדק כדקאמרן. ר"ל מאזני צדק שהן בהיכל הד' לשקול זכויות וחובות איזה ששוקל יותר להכריע על אותו צד ולא להתחבר שניהם יחד וכמש"ל דף רנ"ב ע"א (ח"ב רנב, א) "בהיכל הרביעי פתחא רביעאה בהאי פתחא.. דכתיב מאזני צדק כו'". ואמר שם למעלה מאן דנצח מנייהו הכי אית לה ממנן כו' ושם הוא להכריע לאיזה צד אבל כאן הוא להתחבר שניהם יחד ולזווג, וזהו במאזנים לעלות, וכמו שמפרש והולך:

כל אינון דשקילין דא עם דא ולא שקיל דא יתיר מן דא סלקין ואתחברן כחדא ואינון חבורא דדו"נ כחדא, ועל דא במאזנים לעלות. . ר"ל ששני המשקלים היו שקולין יחד בשוה וזהו הזיווג להיותם ממוזגין בשוה, וזהו המשקל. והענין שחסדים שלו יהיו בשוה עם הגבורות שלה, ומעשיהן ומדריגתם בשוה, וכמ"ש (ריש סוטה) אין מזווגין את האדם אלא לפי מעשיו, ואע"ג שהקשו "והא אמר ר"י ארבעים יום קודם ליצירת הולד בת קול יוצא ואומר בת פלוני לפלוני", ואמרו "לא קשיא, כאן בזיווג ראשון, כאן בזיווג שני" בזיווג ראשון גם כן לפי מדריגתם רק שאינן לפי המעשים שעדיין לא נולדו. וזהו קשה הזיווג כקריעת ים סוף, שאין שכיח שיהיה זו"נ אח"ח עד הזיווג שקולין במעשיהם, וכמ"ש "מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות בכי ושרות", שהן דכר ונקבא. דכר "ושרות", שהן גבורות שבימינא, "בכי" בנוקבא, גבורות שבשמאלא, שהן דין גמור. והן אש ואש הנ"ל. וזיווג לאתבסמא יחד. ופעמים שאינן שוין אם הנוקבא גוברת אז בכי, ואם דכורא גובר אז שרות. וז"ש "מאן דהוא בכי, מאן דהוא שרות":