יהל אור על ספר הזהר ב:רל

דאינון חמשין כו'. ר"ל נ' תרעין דבינה כמש"ו:

ודא ק"ש כו'. ר"ל בק"ש ותפלה מרומז שני דרגין הנ"ל, ר"ל דבק"ש הוא עבד נרצע שאין לו גאולה על ידי אחר שאין מוציא אותו אחר י"ח אלא הוא בעצמו צריך לקרא. אבל בתפלה מי שאינו בקי הש"ץ מוציאו ידי חובתו. וק"ש הוא בדרגא דיובל נ' תרעין ואותו שעובד לעולם אין לו גאולה אבל בתפלה שהוא בדרגא דשש לפיכך יהיה לו גאולה על ידי אחר. ובשניהן הוא עבד בק"ש בעול תפילין וז"ש דאיהו עבד כו' וכן בתפלה עבד כמ"ש לקמן ואין עבודה כו' אלא שהן ב' מדרגות כנ"ל:

ואזן דיליה כו'. ר"ל שהוא נרצע והוא עובד לעולם כנ"ל:

פתיחא כו'. שצריך שישמיע לאזניו משא"כ בתפלה‏. לפיכך בתפלה אינו נרצע אלא בשש:

דשמע בכל לשון כו'. ר"ל של"ת דשמע כתיב משמע אפילו על ידי אחר לכך אמר שאדרבה דקאי שצ"ל בעצמו:

ל"ל פדיון כו'. כנ"ל:

הכא לא אתמר כו'. ר"ל דגבי נרצע לא כתיב או דודו דל"ל פדיון על ידי אחר כנ"ל:

ג' ראשונות וג' כו'. דבאמצעות אינן רק צרכי עוה"ז שמבקש פרס:

דצדיק כו'. ר"ל דתפלה היא בדרגא דצדיק ח"י עלמין כידוע שלכך בה י"ח ברכות והיא ו' זעירא שכנגד זה ג"ר וג' אחרונות וק"ש בעמודא דאמצעיתא, וזהו שמע ישראל ישראל סבא, ובו שית תיבות ו' דעמודא דאמצעיתא, ועמודא דאמצעיתא סליק לבינה כמ"ש לקמן לפיכך נאמר שמע ששמיעה הוא בבינה, וז"ש לעיל בכל לשון ש כ"ל הוא בינה נ' תרעין:

על שמיה בועז כו'. ר"ל דבעז בדרגא דצדיק כידוע ופלוני אלמוני בדרגא דעמודא דאמצעיתא דסליק לבינה. וזהו פלוני שהוא אינו נגלה כל כך כצדיק, אלמוני דסליק לבינה. ופלוני לא רצה לגאול ובעז גאל:

קרוב. כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו שבתפלה שהוא בדרגא דצדיק ה' קרוב לאדם נמצא בדרגא דצדיק ה' קרוב אל האדם:

וז"ש וטב ליה כו'. ר"ל כמו בעז אע"ג דפלוני היה יותר קרוב אעפ"כ טוב בעז לרות יותר מפלוני כנ"ל. וכן בתפלה מלכות טוב לה יותר צדיק שהוא שכן לה וקרוב אצלה יסוד למלכות, מאח שהוא עמודא דאמצעיתא שהוא אחי' ורחוק שנתעלם בבינה בעת הגלות דאשתאר חד כרוב כידוע ויסוד סמיך לה לעולם. וכן על ידי צדיק יש לו לאדם גאולה בעוה"ז בשש כנ"ל והוא קרוב ועל ידי עד"א בעוה"ב וזהו שנתעלם בבינה. וכן בק"ש ותפלה. דבתפלה אית ליה פדיון על ידי אחר כמש"ו:

שית שנין יעבוד כו'. בראשונות ובאחרונות והענק תעניק לו באמצעיות שממלאין לו משאלותיו. וזהו הענק תעניק כפל עבודתו שהוא שש כנ"ל ומעניקין לו י"ב ברכות האמצעיות. וזהו שפתח לעיל פקודא לפדות כו' לדון כו' הענק כו'. ומ"ש לפדות אמה לייעד כו' לפרוק בתפלה השכינה ולייחדא שבעו"ה ושפחה כי תירש כו' כמ"ש ברות "ופרשת כנפיך כו'":

אם אין כו'. ר"ל אם איני גואל את עצמי, "מי לי" ביובל אצא לחירות:

פה אל פה כו'. ר"ל בשניהם מליל עמך:

בק"ש כו'. ר"ל שמלולך בק"ש בשניהם כמש"ו:

דאתמר ביה כו'. כמ"ש בגמרא (ברכות ה, א) דהאי קרא אק"ש קאי:

דאסחר כו'. ר"ל חוט השני המקיף בעיגול ב' השפתים והוא גולמא כמו יו"ד כידוע:

ה' ה' בתרין כו'. כצ"ל. ר"ל שחרב הוא שם הוי"ה י' ראש החרב, והחרב עצמו ו', ה' ה' שני פיפיות. וכן בפה יו"ד המקיף וכן חכמה מקיף הכל כמ"ש בספר ברית מנוחה. ה' ה' שפתים, כי שפ"ה גימ' שכינה , שפה עילאה שכינה עילאה, שפה תתאה שכינה תתאה. ולשון ו', בין השפתים, בין ב' ההי"ן. והן כל הספירות מחכמה ולמטה. וכ"ע הוא המילוי דשם מ"ה כמש"ו במחשבה לפי שכ"ע מחשבה סתימאה. וז"ש "ודאי שמא כו'" ר"ל שם הפשוט ושם מ"ה במחשבה:

אליהו כו'. ר"ל בגלות ובפרט דוחק של ת"ח שמשה רבינו ע"ה מתעלם בתוכן. וז"ש בגין דעניותא כו' כמ"ש אגרא דכלה דוחקא:

משיח אמרו דייתי כו'. ר"ל שגם משיח עני כמש"ו:

נעביד ליה כו'. ר"ל להתיר בג' השבועה של הגלות:

בת יחידה. ר"ל בת של שבועת:

שבועה דאשתתפת כו'. ר"ל שבעת הוא אותיות שבת חגת"ם, ועוד ע והוא כורסייא בע' אנפין כמש"ל ברעיא מהימנא פרשת יתרו (ח"ב צב, ב). ור"ל עד שיתירו לה חג"ת:

ודאי כו'. מביא ראיה ששבועה בשכינה:

בעלמא דיליה. ר"ל באצילות:

ולא בעלמא כו'. ר"ל ביצירה ועשייה: