יד המלך (לנדא) - ד. פד

ומשום דשויהו רבנן כהלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה מ"מ שלוחו של המקבל מהני שיעמוד במקום המקבל דשלוחו של אדם כמותו יע"ש בהסברא שחילק בה בין הנותן להמקבל אבל עכ"פ ס"ל להרא"ש דבמעמד שלשתן אמרינן בשלוחו של המקבל ששא"כ ואיזה מעשה עשה השליח בקנין זה הלא הוא עומד מחריש כאלם לא יפתח פיו ואינו מקבל שום קנין משום אדם זולת את אשר שומע מהנותן שציוה להנפקד אשר הפקדון בידו ליתנו להמקבל ומה לי שמיעת האפטרופוס הבא לו ממילא בלי שום עשיה בזה ששומע נדר האשה או שלוחו של המקבל. שאינו עושה ג"כ שום מעשה רק מה ששומע ממילא דברי הנותן אשר ציוה להנפקד ליתן הפקדון להמקבל ולמה מהני שליחות בזה ואולם באמת כונתו של הרא"ש בהא דחילק דבמידי דממילא לא שייך שליחות אין דעתו דבמידי דממילא ואין עשיה בהשליחות לא שייך בו דין שליחות דהרי כבר ביארתי בשליחות דמעמד שלשתן וגם בחצירו של שליח לקבלה דגט דבשתי אלה אין השליח עושה שום מעשה ואמרינן בהם דשלוחו של אדם כמותו. רק דכונת הרא"ש הוא דלא שייך ענין שליחות רק כשיש להמשלח איזה ענין פרטי בדבר זה אשר שלח לשלוחו לעשות עבורו וכמו בשליחות דקידושין וגירושין והפרשת תרומה ומכירה ומתנה וכדומה דהמשלח בעצמו הוא לבדו הבעל דבר ואך לו לבדו יש הכח בכל ענינים האלה ולכן שפיר שייך לומר בהם דה דהיכולת בידו למסור הכח הזה אשר לו לבדו גם לשלוחו הבא מחמתו שהוא כמותו וגם בשחיטת פסח שמוטל על המשלח חוב קיום העשה וכמו כן בשליחות לדבר עבירה דהאזהרה מוטל על כל איש ישראלי בפ"ע ובכגון אלה שפיר שייך ענין שליחות לקיים חוב עשה זו המוטל עליו ע"י שלוחו וגם בדבר עבירה אי לאו דאשלד"ע היה מקום לשליחות לעבור על איזה אזהרה אשר מוטל עליו מאזהרת התורה ע"י שלוחו משא"כ שמיעת נדרי אשתו דאין לבעל שום יתרון לשמוע נדרי אשתו יותר משאר כל אדם והיתרון אשר לבעל בנדרי אשתו הוא רק בכח ההפרה דאך הבעל לבדו יכול להפר אבל לשמוע הנדר יכולין כל שארי בני אדם לשמוע כמו הבעל ובענין שמיעת הנדר אין בו לא זכות ולא כח ולא שום חיוב אשר נאמר בו שהוא מוסר הכח זה או קיום חיוב זה לשלוחו כי הוא מידי דאתי ממילא. ואם האפטרופוס שומע נדר האשה אינו שומע מחמת שליחותו של זה. כי גם אם לא עשאו שליח היה יכול לשמוע ג"כ כמו שהוא שומע עכשיו והוי כמו אם אדם שולח לחבירו שילך לשמוע איזה דבר אשר הוא רוצה לדעת או שציוה לחבירו לאכול ולשתות ולשמוע בקול שירים ושירות האם נאמר דיהיה בזה ענין שליחות ואף דזה עשה כל אלה ברצון ובפקודת משלחו בכל זאת כיון שהיה יכול לעשות זה גם בלא ציויו של המשלח אין זה בגדר שליחות וזה הוא כונת הגמרא והא לא שמיע ליה בעל ועל השמיעה דהוא ממילא אין בו מקום לשליחות וכמו כן כל מידי דאתי ממילא לא שייך בו ענין שליחות זה הוא תוכן כונת הרא"ש ז"ל:

אמנם את הנראה לדעתי לישב קושית התוס' רי"ד, ולחלק בענין זה דודאי כל עשיות הנאמרים במצות וחוקי תורתינו עיקר ושרשן וראשית הציוי שלהם. לכל איש ישראלי אליו בעצמו נאמרו ועליו לקיימו בעצמו, רק דחק התורה הוא דשלוחו של אדם כמותו. לכן אם עשאו שליח והשליח עשה הדבר בשליחות המשלח חל ענין העשיה על המשלח משום דהוי כמו אם עשאו המשלח בעצמו אמנם כמו דבעינן בכל שליחות שיהיה המשלח עצמו ראוי לעשות אותו דבר השליחות ובפירוש אמרו דכל מה דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמו כן בעינן דהמשלח יהיה ראוי ומוכשר לכל הפעולות האלה אשר בעשיות השליחות הזאת באופן כל כך עד אשר אם לא היה חק השליחות בתורה היה בידו של המשלח לעשות הוא בעצמו כל הפעולות ההם שעשאן השליח בעשיה זו כמו בכל שליחות של תרומה ושחיטת פסח ושליחות גיטין וקידושין הן להולכה והן לקבלה בכל אלה יכולים המשלחים לעשות העשיות בעצמם כמו שעשאם השליח בעבורם וכמו כן בכל שליחות לדבר עבירה אי לאו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה בהם דין שליחות משום דבכל עשיות איזה עבירה בעת שעשאה השליח היה הכח גם להמשלח לעשות אותה פעולת עבירה עצמה שעושה השליח וכיון דאותה עשיה עצמה שעושה השליח היה יכול לעשותה אז באותו הזמן המשלח בעצמו על כן אי לאו דאין שליח לדבר עבירה היה שייך בו דין שליחות. משא"כ בשליחות קיום מצות סוכה ותפילין כשהשליח מניח תפילין על קדקד וזרוע עצמו ואם היינו אומרים בזה דשלוחו של אדם כמותו והמשלח יהיה יוצא בזה ידי חובת הנחת תפילין אשר הוא מחויב להניח על זרועו וקלקלו הרי ע"כ היינו מוכרחים לומר שני דברים בשליחות הזה דשלוחו כמותו האחד מצד מעשה ההנחה דמעשה הנחתו של השליח יהיה כאלו הניחם המשלח ושוב שנית דהזרוע אף קדקוד של השליח יהיה כזרוע וקלקול של המשלח והנה בצל פעולה הראשונה של ההנחה שפיר יש מקום לשליחות ומשום דאיהו גופא מצי למיעבד וגם מבלעדי שליחות ואף אם לא היה חוקי שליחות בתורתינו כלל היה המשלת יכול לעשות פעולת הנחה זו בידו ובעצמו וממילא כיון שיש בידו לעשות פעולה זו בעצמו יכול לעשות מצד חק התורה פעולה זאת גם ע"י שליח. משא"כ צד פעולה השנית דע"י חק השליחות יהיה זרוע וקלקל של השליח כמו זרוע וקלקול של המשלח דלפעולה זו צריכין אנו בהכרח לבוא אל חק השליחות דהאי לא יצויר בשום אופן לקלקול וזרוע של השליח יהיה קדקד וזרוע של המשלח ואי לאו כח חק שליחות לא יצויר כלל שהמשלח יהיה עושה פעולה זו בעצמה ולצאת בה מחמת עשיות עצמו דאף אם היה עושה פעולה זו ממש והיה מניח התפילין על יד וראש השליח אי לאו חק השליחות אין שום דרך שיהיה יוצא בזה כלל לא המשלח ולא השליח דהשליח אינו יוצא משום דאין הוא המניח והמשלח אינו יוצא לפי שאין התפילין מונחים על ידו וראשו וכל פעולות כאלה אשר מוכרחים דוקא להיות רק ע"י חוקי השליחות ואין בהם מקום ואינו בחק האפשר כלל שהמשלח יהיה יוצא בפעולות אלה כהויתן ממש בכח עשיות עצמו אזי בכל פעולות כמו אלה לא מצי משמי שליח ולפיכך בכל ענינים כאלה כמו הנחת תפילין וישיבת סוכה וכדומה דאם יהיה בהם ענין שליחות אזי אנו צריכין לומר דהחק השליחות עצום כחו כל כך עד שהוא פועל דהגופות המה מחולפים והגוף של השליח הוא כמו גוף של המשלח והתפילין המונחים על ראש השליח יהיה כמו דמונחים על ראש המשלח ובענין זה אף דכח השליחות היה באמת עצום כל כך לפעול גם לענין זה בכל זאת כל עיקר ראשית כח השליחות אין מקומו בענין כזה כלל דכיון דכל ענינים כאלה כל עיקר כחם לא יצויר כלל רק ע"י כח השליחות ובלתי כח השליחות אין שום מקום לראשית כחם כלל והמשלח בעצמו אינו בגדר האפשר כלל וכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי להשות שליח על כן אין בכל אלה שום מקום אל כלל זה של שלוחו של אדם כמותו. פרק ד' הלכה ב' האומנין שנשתתפו באומנות אעפ"י שקנו מידם אינן כלום כו' שאין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ:

והנה הראב"ד כתב על זה וזה לשונו. ורבותי הורו שאדם יכול להקנות א"ע לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדישו ידי לעושיהן וכתב מרן הכ"מ על הראב"ד דלא דמי לעבדים דבעבד משתעבד גופו בהדי' אבל שותפים אין שניהם משתעבדים זה לזה כו' דשלב"ל דלא קנו ומה שרצה להשוות ליקדשו ידי לעושיהן אין הנדון דומה לראי' דהתם מתורת קיום הנדרים נגעו בה וכמו שכתב רבינו בפכ"ב מהלכות מכירה ובפ״ו מהלכות עירוכין ונוראות נפלאתי על מרן הכ"מ ז״ל דדבריו המה נגד ש"ס ערוכה פרק האשה רבה (דף צ"ג) דרצה הש״ס שם להוכיח אליבא דר' עקיבא דסובר דאדם מקנה, דבר שלא בא לעולם מהא דקונם שאני עושה לפיך. דר"ע אמר יפר ודחה הגמר' באומר' יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם הרי לך בפירוש דבקונם שאני עושה לפיך הטעם הוא משום קנין ולא נגעו בי' משום נדר כלל ומלבד זאת לא ידעתי דאיך נוכל לומר כלל דהטעם ביקדשו ידי לעושיהן הוא משום נדר הא הש״ס בפרק אעפ"י מקשה בהדיא והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן. והרי בפרק השותפין (דף י"ז) בעי להו בגמר' אם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ולא איפשטו והר"ן כתב שם דנקטינן לקולא ואם נוקמא טעמא דמתניתן דיקדשו ידי לעושיהן הוא משום נדר והרי התם במתניתן בפרק אעפ"י. מיירי דהאשה רוצות לאסור עודף מעשה ידיה על בעלה והעודף אינו עדיין בעולם וכי אוסרת העודף מ״י על בעלה הוי דשלב"ל על חבירו וא"כ תפשוט לה ממתניתן דאף על חבירו יכול אדם לאסור בקונם דשלב"ל אלא ודאי דקים להו להש"ס דטעמא דמתניתן דשאני עושה לפיך לאו משום נזר הוא רק דהטעם הוא משום איסור הקדש וכיון דאין אדם מקדיש דשלב"ל לזאת הוכרח הגמר' לאוקמא למתניתן באומרת יקדשו ידי לעושיהן והידים איתנהו בעולם וחל עליהם איסור הקדש