יד המלך (לנדא) - ד. פג

ג"כ בכלל שבועתו. עדיין יש לספק אם גם בזה שייך סברת דאין שלד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואף דאין חלות השבועה על השליח רק על המשלח הלא אנן קיי"ל כרבינא דאף דהיכי דהשליח לאו בר חיובא רק אי בעי עביד אי בעי לא עביד אמרינן דאין שלד"ע או אפשר דשאני איסור הכתובה בתורה דהחיוב עכ"פ על כל ישראל ואף על מי שהוא בעצמו אינו נכלל בהאיסור מ"מ הוא בכלל ישראל משא"כ שבועה דבגוף עצם העשיה אין איסור רק שהמשלח בדה מלבו לאסור איסור על נפשו ומה לו להשליח בזה:

והנה ראיתי במתניתן נדרים (דף מ"ג) באומר לחבירו השאילני פרתך והשיב דאינה פנויה ואמר הלז קונם פרתך שאני חורש בה. אם דרכו לחרוש בעצמו הוא אסור ואחרים מותרים בשבילו ואם אין דרכו לחרוש בעצמו הוא ואחרים אסורים. ופירש הר"ן הטעם דכיון דבלאו הנדר ג"כ אין דרכו לחרוש בעצמו הרי בודאי היתה כונתו בהנדר על הנאות החרישה. אבל לא על מעשה החרישה הלכך גם אחרים אסורים להנאותו בחרישת פרה זו משא"כ בדרכו לחרוש בעצמו אמרינן דכונת הנודר היתה לאסור על עצמו גוף פעולת המחרישה דהיינו לחרוש בעצמו בפרה זו אבל לא הנאות החרישה של הפרה הלכך אחרים מותרים לחרוש עבורו והנה קשה דאמאי מותר לאחרים לחרוש בשבילו בדרכו לחרוש בעצמו נהי דלא היתה כונתו על ההנאות החרישה מ"מ הא עכ"פ פעולת החרישה אסר על עצמו בכל אופן א"כ יהיה אסור פעולה זו גם ע"י אחרים בשבילו ומשום דשלוחו של אדם כמותו ודוחק לפרש כונת המשנה דאחרים מותרים לחרוש בשבילו היינו בלי ידיעות וצואות הנודר באופן דלא שייך ביה לתא דשליחות רק הנאות חרישה לבד דאין לשון המשנה סובל כונה זו אלא ודאי דבפעולה הנאסר על האדם בשבועה אין בהפעולה ע"י שליח עבירה על המשלח מכח דשלוחו של אדם כמותו אחר זה שבתי וראיתי דאין ממשנה זו ראיה כללית על כל מעשה שליח בשבועה. דבמשנה זו בלא"ה לא שייך ענין שליחות דכל ענין שליחות אשר בכל הש"ס לא מצינו רק בפעולה אשר יש עליה מצד עצמה אזהרת איסור התורה או איזה פעולות קנין וכמו קידושין וגירושין ועניני ממון והפרשת תרומה ושחיטת הפסח ומעילה וטביחה וכל עשיות האלה וכדומה אשר יש בהם איזה פעולה בעצם אם עשאן השליח שפיר שייך לדון עליהם אם כח זה אשר יוצא מפעולת השליח הוא כמו כח אשר יוצא מפעולת המשלח משא"כ בעשייה אשר בהפעולה בעצמה אין בה לא איסור ולא היתר. לא חיוב ולא פטור.. לא מקנה ולא קנין רק אך עשיה לבד וכמו אם אחד ציוה לחבירו לאכול או לשתות אכילה ושתיה של היתר או לחרוש ולזרוע חרישה של היתר ודאי לא שייך בזה ענין שליחות כלל דנאמר דשלוחו של אדם כמותו דמה לי אם השליח היה עושה דברים האלה לדעת עצמו או לדעת משלחו ולפיכך באסר על עצמו באיסור קונמות פרה לחרוש בה דהחרישה בעצמה אי לאו איסור קונמות אשר בדה הנודר מדעתו אין בעצם הפעולה שום כח איסור לא חיוב ולא פטור ועל עצם פעולת החרישה לא שייך כלל ענין שליחות הרי ממילא לא שייך בזה שלוחו של אדם כמותו ואף דעל ידי הנדר זה של הנודר חל על החרישה האיסור קונמות אין האיסור קונמות זה חל רק על המשלח עצמו.. דכיון דדרכו של הנודר לחרוש בעצמו אמרינן דכונתו היה רק לאסור עליו חרישת עצמו אבל על חרישת אחרים בשבילו לא היתה כונתו כלל וכיון דמצד גוף הנדר אין על אחרים שום איסור חרישה בפרה זו ממילא גם מצד שליחות אינו חל על אחרים דאיזה ענין שליחות שייך בחרישה ואף אם הנודר ציוה להם לחרוש והמה חרשו בשבילו בכל זאת כיון דאין בציוי זו ענין שליחות הוי כמו אם חרשו מדעת עצמם ועל עצמם אין שום איסור והלכך אם דרכו של זה הנודר לחרוש בעצמו מותרים אחרים לחרוש בשבילו אם לא שבהנדר והשבועה נכלל בכונת הנשבע והנודר לאסור העשיה זו גם על ידי שליח. והנה זה לא שייך רק בדינא דמתניתן בשבועה דלא אחרוש אבל באם נשבע שלא למכור דבר לחבירו אסור למכרו ע"י שליח דכיון דכל ענין המכירה ע"י שליח אי אפשר בלתי דין שליחות לגמור כלל וכיון. דאנו מוכרחין בעשיה זו שעשה השליח להשות את השליח כמו אם היה הוא המשלח בעצמו אזי ממילא גם לענין איסור שבועה הוי שלוחו והרי הוא כמו אם המשלח בעצמו היה עובר על שבועתו וצ"ע לדינא:

שם באותה הלכה הרי זה מוכר ולוקח וכל מעשיו קיימים ע"כ:

הנה בתוס' רי"ד פרק שני דקדושין כתב וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל שליחות ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבוריו הנח תפילין עבורי ולאו מלתא הוא שהמצוה שחייבה המקום לעשות בגופו האיך יפטור על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום והא דבקדושין וגירושין מהני שליחות משום דעכ"פ המשלח הוא המגרש והמקדש דכתיב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן האשה להמשלח היא מקודשת וכן בתרומה מפירותיו של המשלח הופרשה התרומה וכן בפסח אף שהשליח שחטו בכל זה המשלח אכלו ועל שמו נשחט ונזרק הדם וכמו כן בסוכה יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והמשלח יושב בה אבל אם ישב בה השליח לא קיים המשלח כלום ע"כ אמנם עדיין לא הונח בחילוקו של התוס' רי"ד דהא בכל שליח לדבר עבירה אי לאו סברא דדברי הרב ודברי התלמיד היה בו דין שליחות והיה המשלח עובר על עשיות השליח ואף דהמשלח אינו עושה מאומה וכמו באמר לשליח צא ואקפי לי קטן או צא והרוג נפש והשליח הרגו דאי לאו דאין שלד"ע היה המשלח נהרג על רציחותו של השליח ואף דהמשלח לא ראה ולא ידע מעולם את הנרצח וכבר התעורר בזה הרב בעל קצה"ח בספרו על ש"ע ח"מ ריש סימן קפ"ב והעלה בידו לחדש בחילוק ענין שליחות דלא אמרינן דשלוחו של אדם כמותו רק במידי דעשיה דאמרינן דהמעשה שעשה השליח בציויו של המשלח הוי כאלו עשאה המשלח בעצמו אבל כל מידי דממילא בלתי עשיות איזה מעשה אין שום מקום לשליחות כלל ליתן נפש תחת נפש ולומר כיון דעשה המשלח את זה לשליח הוי גופו של השליח כמו של המשלח ולפיכך כיון דקיום מצות סוכה ותפילין וכדומה אין עצם קיום המצוה בשעת עשיתה רק לאחר מיכן אלא דמבלעדי העשיה אי אפשר לקיום המצוה וכמו סוכה ותפילין וציצית דהן אמת דאי אפשר לקיים את אלה בלתי אם הולך ויושב א"ע בהסוכה או מניח תפילין ולובש בגד הציצית אבל בכל זאת אין עיקר מצות ציצית אלא אחר הלבישה שהוא לבוש בהבגד של ציצית וכן בתפילין עיקר מצוותן כשהן כבר קשורין בזרוע ובקדקוד ובסוכה עיקר המצוה בעת ישיבתו בסוכה וכן כל כדומה בזה עיקר קיום מצות האלה המה מצד הגוף ובלי שום מעשה כלל והמעשה אינה רק סיבה וגרם לקיומם ואיך יהיה שייך בזה שלוחו של אדם כמותו. ואם אחד מניח תפילין על ראשו בשליחתו של חבירו מה מהני דשלוחו של אדם כמותו והוי כאלו המשלח היה עושה מעשה ההנחה הלא בכל זאת אין התפילין מונחים על ראשו של המשלח רק על ראשו של השליח והגופות בעצמם שיהיה הגוף של השליח במקום הגוף של המשלח זה הוא מידי דממילא ולא שייך בו שליחות כלל. זה הוא תורף סברת הרב בעל קצה"ח בתוספות ביאור והסברת הדברים יותר מאת אשר אמור שם:

ואולם אם אמנם כי הרב בעל קצה"ח דבר חכמה דיבר והלך בדרכיו ויושר תהלוכותיו הרגיל בו בכל ספרו בכל זאת אין חילוק זה עולה יפה לישב בו כל עניני שליחות ומה יענה בשליחות לקבלה דגבי גט דאף בבא הגט לרשותו של השליח שלא בפניו כלל היא מגורשת ומשום דהשליח הוי כמו האשה בעצמה. והוי כמו אם הגיע הגט לרשות האשה הרי דאף מבלעדי שום עשיות השליח אמרינן ששא"כ והוי השליח כמו המשלח ובפרט דהרב בעל קצה"ח דחה סברת התוספת רי"ד לחלק בין שליחות גט לשאר שליחות משום דשם האשה מפורש בגט ולסברתו אין יתרון בזה לשליחות גט מכל שאר שליחות תפילין וישיבת סוכה והעיקר תלוי היכי שיש איזה עשיה מצד השליח והשליח לקבלה היכי שלא היה מגיע הגט ליד השליח רק לרשותו באופן זה. אינו עושה השליח מאומה ובכל זאת האשה היא מגורשת:

והראיה שהביא הרב בעל קצה"ח מדברי הרא"ש בנדרים (דף ע"ב) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמיע לי' בעל כו' וכתב הרא"ש ע"ז ושמיעת האפטרופס לא מהני דלהוי כשמיעת הבעל. דבמידי דממילא לא שייך בו שליחות כלל ועלה במחשבה לפני הרב הזה להבין בכונת הרא"ש דבכל מידי הבאה לאדם ממילא ולא נעשה בו איזה עשיה לא שייך בו שליחות אבל אי אפשר לומר כן דלפ"ז יהיה הרא"ש סותר דעת עצמו שהביא הטור בח"מ סימן קכ"ו בשם אביו הרא"ש ז"ל דבמעמד שלשתן אף דבעינן מעמד הנותן בעצמו ולא שלוחו