יד המלך (לנדא) - ד. פא

הלכות שלוחין ושותפין פרק ראשון הלכה א' האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים. באמירה לבד בינו לבין חבירו ואין צריכין עדים לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות:

ע"כ:

נסתפקתי אם יכול אדם למנות שליח לישבע עבורו ואם עבר המשלח על לאו של שבועות שקר אם. לא נתקיים שבועתו של השליח והנה ראיתי למרן זקני במהד"ק נודע ביהודא חיו"ד סימן ס"ג שרצה להוכיח דשבועה חלה ע"י שליח דהא חל תנאי בשבועה וכל דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח אינו מיתפס בתנאי יע"ש. ואני תמה על מרן ז"ל דמאי ראיה הוא זו ומה ענין משפטי תנאי אצל שבועה. והלא שאני שבועה בזה מכל ענינים דעלמא דבכל ענינים דעלמא אין הולכים בהם אחר כונת הלב וכלל גמור הוא בידינו דדברים שבלב אינם דברים משא"כ בשבועה דבעינן פיו ולבו שוין לכן אם התנה איזה תנאי בלא משפטי התנאים אף דלא מהני מדין תנאי מהני עכ"פ מכח כונה שבלב דאין לך גילוי דעת גדול דהיה כן בלבו דהא חזינן דהוציא כן גם בשפתיו רק דלא שמר משפטי התנאי ועיין מה שכתבתי מזה בפרק ו' מהלכות אישות ולדעת מרן זקני ז"ל לא ידעתי איך יפרש כל תנאים האמורים בש"ס וכגון תנאי שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה וכדומה דבכל תנאים אלו לא הוזכר תנאי כפול ותנאי קודם למעשה ובכל זאת חל התנאי הן אמת שגם התוס' בפ"ק דנזיר (דף י"א) הקשה שם אהא דהריני נזיר ע"מ שאהיה. שותה יין ושאהיה מטמא למתים דאף ר"ש מודה דה"ז נזיר וקאמר שם בגמרא הטעם משום דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה והקשו בתוס' שם דתיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח ובתנאי בעינן שתהיה המעשה יכולה להתקיים ע"י שליח וכחלוקת הארץ ע"י יהושיע (ומדברי התוס' אלו יש הוכחה גמורה דאינו יכול להדיר בנזיר ע"י שליח. ודלא כדעת זקני ז"ל). אכן גם על דעת התוס' קשה דלדבריהם דגם בתנאי דשבועה בעינן משפטי התנאים א"כ איך יפרשו כל עניני תנאי שבועות ונזירות האמורים בש"ס ולא זו בלבד דאין המעשה יכולה להתקיים ע"י שליח רק גם כל שארי משפטי תנאים לא מצינו בכל עניני תנאים האמורים בש"ס גבי שבועה והנראה לי דהנה עינינו הרואות דבכל שארי תנאים וכמו אהיה נזיר אם יהיה לי או לך או לחבירו בן וכמו כן בכל שארי תנאים האמורים בש"ס גבי. נזירות לא הקשו התוס' קושיא זו דהא אי אפשר לקיימו ע"י שליח ולמה רק בתנאי זה דשאטמא למתים ושאשתה יין בחרו התוס' להקשות קושיתם והנה הנכון בזה דבאמת סברא זו שכתבתי נכונה הוא דבכל תנאי בקבלה בין בנדר או בשבועה או בנזירות אף דלא מהני מדין תנאי מהני עכ"פ משום דגלי אדעתיה שהיה כן בלבו ובשבועה ונדר סגיא בהכי. רק דבתנאי זה שאטמא ואשתה יין דתנאים אלו עוקרים. כל עיקר נזירות שהוציא בשפתיו ובודאי בכגון זה לא מהני מה שהיה בלבו ולא שייך בזה הא דפיו ולבו שוין דכלל זה גדול בידינו דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור ודוקא בכל תנאי דעלמא דהמחשבה של התנאי הוא פירוש להדיבור של השבועה. ויש מקום לתנאי ויש מקום לנזירות ובזה שפיר אמרינן אף דבכל מקום דברים שבלב לא הוין דברים בשבועה ונדר מהני אף כונה שבלב אמנם רק באופן היכי דאין הכונה סותר ועוקר את שהוציא בשפתיו רק דהכונה שבלב הוא פירוש המלות אבל היכי דהכונה עוקר הדיבור ודאי אין כח להכונה לעקור הדיבור ולפיכך בע"מ שאשתה יין שפיר הקשה התוס' דכיון דמכח כונה שבלב לא מהני דהא בתנאי זה עוקר כל גוף הנזירות וע"כ לא מהני רק מכח תנאי גמור ושפיר הקשו דתנאי גמור לא יהיה חל דהא אי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח אבל באמת גם התוס' סבירא להו דבכל שארי תנאי שבועה ונזירות. היכי שאין התנאי עוקר המעשה אין אנו צריכין לכל משפטי התנאים והלכך לא הקשו קושיתם זאת רק בע"מ שאשתה יין ואפשר שזו היתה כונת המשנה דבדוקא נקיט במתניתן ע"מ שאשתה יין וע"מ שאטמא למתים ולשון זו דע"מ לא מצינו בשום מקום לא בתנאי נדר ושבועה ולא בנזירות.. ויכול להיות דהן הן הדברים אשר דברתי דבכל תנאים דעלמא בשבועה אף דלא מהני מדין תנאי מ"מ מהני מכח כונת הלב הלכך סגיא אף לשון באם. דהא גם בלשון באם עכ"פ גלי אדעתיה דכך היה בלבו משא"כ בשאטמא למתים ואשתה יין דבזה לא מהני כונת הלב ומשום דסותר עיקר הנזירות וצריכין אנו לתנאי גמור כמשפטו וחוקתו לכן נקיט המשנה לשון דע"מ שלא להצריך כפילת התנאי ועוד שארי משפטי התנאי ואף דלא מהני מכח מה שהיה כן בלבו ומשום דסותר מה שאמר בפיו בכל זאת באמר על מנת מהני מדין תנאי דבתנאים דעל מנת אין קפידא במשפטי התנאים דוקא:

ולענין עיקר דינא אם חל שבועה ע"י שליח נראה לפע"ד דאינו חל לא מיבעי היכי שעשה לו שליח סתם לפקח על עסקיו והוא נשבע עבורו דבזה ודאי מצי אמר ליה מי שמך עלי להכניס אותי באיסור שבועה. ואף אם עשאו שליח בין לתיקון ובין לעוות לא היתה כונתו רק לענין ממון אבל לא להעמיס עליו מלתא דאיסורא רק אף אם עשאו בפירוש לשליח לישבע עבורו אין כח להשליח לאסור איסור על המשלח ומקרא מלא דיבר הכתוב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וגדולה מזה כתב המהרי״ט בתשובותיו ת"א סימן קכ"ז וז"ל באמצע דיבור ותו דדוקא לתרומה הוא דאתרבי שליחות מאתם גם אתם אבל להקדש אין בו דין שליחות שנראה לי הדברים שאם אמר אדם לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין שליחות דמילי נינהו, וקיי"ל דמילי לא מימסרי לשליח עכ"ל הרי לך דדעתו דאין כח להקדיש ע"י שליח ואף דהקדש הוי כעין מעשה דיצא החפץ מרשות חולין לרשות הקדש ומכ"ש שבועה דזה ודאי לא הוי זולתי קול דברים ואיך יכול למסור דברים אלו לשליח הן אמת דסברת מהרי"ט עדיין צריך ביאור דהוא סתם ונתן הטעם משום דענינים כאלו מילי נינהו ולא מימסרן לשליח ואנן לא מצינו. הא דמילי לא מימסרן לשליח רק בשליח שאינו יכול לעשות שליח שני אבל לא בבע"ד בעצמו. ואדרבה מצינו באומר לאפוטרופא. כל נדרים שתדור אשתו היפר לה דפליגי ר' יונתן ור' מיאשי' ור"י סבר דיכול להפר ואף ר' מיאשי' לא פליג רק משום דגלי קרא אישה יפירנו ולא שליח אבל אי לאו האי קרא בודאי היה יכול להפר ע"י שליח ואף דהפרת נדרים בודאי אינם רק מילי אכן הנראה לי להסביר בזה דהנה לפי דעתי והבנתי הא דכייל לן תלמודא דמילי לא מימסרן לשליח. היינו דאין יכולת למסור כח דברים מפה לפה וכמו דמצינו דבשטר בעינן כתיבה ומסירה ומסירה לחוד לא מהני משום דהשטר אינו רק מילי ואין כח להקונה להיות קנין נתפס אליו בהן ולכן הגם דבשליח א"צ קנין היינו משום דבשליחות הוי כח דברים לחודא כמו כח קנין בשארי ענינים אבל ודאי לא עדיף דברים בשליחות מקנין גמור בכל מקום והיכי דלא מהני קנין בכל שארי ענינים ודאי כל שכן הוא דבשליחות לא מהני דברים ולפי הנחה זו ממילא אין חילוק בין השליח לבעל דבר בעצמו דכיון דהמניעה הוא מצד הדברים בעצמם דמילי נינהו ואין כח בהם להיות נמסרים מפה לפה. מה לי מפה של הבע"ד או מפה של השליח וכמו כן הוא גם משמעות הגמרא דאף דלא הובא הא דלא מימסרי לשליח רק בשליח מ"מ משמעות דברי הגמרא הוא דמילי לא מימסרן לשליח והמוסר המילין יכול להיות הבע"ד בעצמו או שליח ממנו דעיקר המניעה הוא מצד הנמסר דאין יכול לקבל הכח במילין לבדם וממילא אין מקום להחילוק בין הבע"ד בעצמו או השליח ממנו דנהי דהמוסר המילין הוא הבע"ד בעצמו מ"מ יש מניעה מצד הנמסר והנמסר בכל ענין אינו בעל דבר רק שליח ואין כח בהמילין להיותן נמסרין אליו וזה הוא תוכן הענין והסברא של ענין זה המקובל בידינו דמילי לא מימסרן לשליח:

גם מצינו הוכחה גמורה לסברתי זאת דאין חילוק במסירת דברים בין בעל דבר לשליח דהא באחד שאמר לשלוחו שיצוה לכתוב וליתן גט לשם אשה אחת מנשותיו לאיזה מהן שירצה השליח וגם אחר הכתיבה לא היה מגלה לנו הבעל דעתו שהוא רוצה בגט אשה זו (דבזה אין שום מקום לענין ברירה כלל) האם נאמר בזה דשלוחו של אדם כמותו ויהיה נחשב כתיבה זו הנכתב עפ"י דעת השליח כתיבה לשמה אלא ודאי דעיקרן ושרשן של דברים הוא דודאי במילי גופא אין חילוק בין שליח לבע"ד דלעולם אינם נמסרים לשליח רק דהחילוק בין הבע"ד לשליח הוא דהבע"ד כיון להדיעה והבחירה בידו לעשות בשלו מה שירצה ועל פיו של הבע"ד נחתכים כל עסקים שלו להיימין או להשמאל הלכך הדיבור שלו הוי, כמעשה כיון דבדיבורו לבד יש בידו לעשות מעשה משא"כ בשליח, דמצד עצמו אין לו שום כח בעשיה זו וליבוריה לבד כלא נחשב הוא וכל כחו אינו רק מצד הדברים שנמסרו לו מאת הבע"ד ודברים אלה כיון דכשהיו בפיו של הבע"ד היו אז כמעשה לכן יש כח בהם למסור אותם אל השליח אבל למסרם להלאה משליח ראשון לשליח שני דגם השליח הראשון אין לו כח עצמיו אשר נאמר עליו דדבריו הוי כמעשה ואין לו רק כח דברים שנמסרו לו לכן כשמוסר אלה הדברים לשליח