יד המלך (לנדא) - ד. פ

בקיום הגט לאחר שתי שנים וכמו שביארתי לעיל בע"מ שתתני לו מאתים זוז להך לישנא דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה והלכך אם אמר אח"כ דאינו רוצה בהנקת בנו גם רשב"ג מודה דאינו גט דנהי דמצד עצם קיום התנאי מצד עצמו אינו עכבה ומשום דאין העכבה מצדה מ"מ מצד זה שהבעל אינו רוצה שיתקיים התנאי בטל הגט דהא בשעה שהתנה התנאי היה בידו להתנות ולהשאיר בידו כל מה שירצה והרי השאיר לעצמו באם ירצה אח"כ למנוע התנאי אזי יבוטל הגט ע"י כך והלכך אם אמר אח"כ דאינו רוצה בקיום התנאי אזי בטל הגט לד"ה ואף רשב"ג מודה בזה ומשום לכן היה כונת התנאי ולענין כונה זו לא שייך שום חילוק בין אם היה העכבה מצדה או לא. ולכן שפיר לא נקט המתניתן מניעה זו מצד שאינו רוצה רק בשימוש האב דמניעות הרצון של האב אינו תלוי בבחירת הבעל ואין בזה רק קפידת קיום התנאי לבד ובזה שפיר סבירא ליה לרשב"ג דעכבה שאינו מצדה לא שמיה עכבה:

הלכה ט' הנותן מתנה ע"מ להחזיר הרי זו מתנה בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להחזיר אחר זמן קצוב כו'. הרי זו מתנה בין במקרקע ובין במטלטלין ואוכל הפירות כל זמן המתנה ע"כ:

דין זה הוא מפרק יש נוחלין (דף קל"ז) אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו לצאת בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא וקמשמע לן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

ונסתפקתי בנתן מתנה ואמר ע"מ שתחזירהו לי ומת הנותן אם מהני הא דמחזיר ליורשיו והמתנה לשעתה קיימת למפרע או דלמא דע"מ שתחזירהו לי קאמר. אבל לא ליורשיו וכי מחזיר ליורשיו לא מיקיים תנאי בהכי וכל עיקר המתנה לשעתה בטלה למפרע והנה בגמרא פרק המגרש (דף ע"ד) פליגא רשב"ג ות"ק באומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת דרשב"ג סובר דתתן ליורשים דלי ואפילו ליורשי קאמר ות"ק סבר דלי ולא ליורשי קאמר וכיון דמת ואי אפשר לה לקיים התנאי בטל הגט וקיי"ל כת"ק וכן פסק רבינו בפרק ק' הלכות גירושין הלכה כ"א. גם בש"ע אה"ע סימן קמ"ג סעיף ג' הובא כן לפסק הלכה ואולם משם אין ראיה להספק שלנו דהתם כיון דלדעת הת"ק היה כונת המתנה. במה שהתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז שתהיה הנתינה לו דוקא אבל לא ליורשיו וממילא אין מצד התנאי שום חוב על האשה ליתן ליורשים כלום ואם תתן אין מועלת לה מאומה לענין קיום התנאי ומתנה בעלמא היא דיהבה להיורשים מדעתה וכיון דאין מקום להנתינה של המאתים זוז אזי ממילא בטלה המעשה של נתינת הגט ואינה מגורשת משא"כ באתרוג דבין אם המתנה לשעתה קיימת או בטלה בכל אופן גוף הדבר. הניתן חייב המקבל להחזיר בכל ענין ליורשים דבין כך ובין כך. עכ"פ בכל אופן לא הורע כח היורשים מאם היה חי הנותן בעצמו וכמו דבהיה הנותן בעודו בחיים היה צריך להחזירו אליו בכל ענין כמו כן אם מת הרי הוא מחויב להחזירו ליורשיו ואין החילוק רק בדיעה לבד וכיון דבחזרת החפץ גופא אין ספק כלל ואין הספק רק בדעת הנותן יש מקום לומר דכמו אם היה הנותן בחיים היה קיום המתנה לשעתה תלוי בדעת המקבל דאם החזירו אליו מדעתו ומרצונו היה המתנה לשעתה קיימת ויצא בהאתרוג ידי חובת המצוה ואם לא היה רוצה להחזירו מדעתו אף דמניעות רצונו להחזירו אינו מועיל לו מאומה דהא בכל ענין גוף האתרוג שייך להנותן והב"ד היו כופין אותו להחזירו כמו כל גזל אחרים. אשר ביד הרוצה לגזול בכל זאת כיון דאינו רוצה להחזירו מדעתו אינו יוצא בו כמו כן יוכל תנאי להתקיים גם בהחזרה להיורשים דגוף החזרה בכל אופן הוא מחויב להחזירו להם אך אם מחזיר להם מדעתו אזי נתקיים תנאו של הנותן והמתנה לשעתה קיימת ואם אינו רוצה להחזיר להם מדעתו אף דסופו להחזיר להם בע"כ בכל זה לא נתקיים תנאו של הנותן והמתנה בטלה:

והנה הדעת מכרעת דבכגון זה המתנה קיימת לשעתה דדוקא בתנאי דע"מ שתתני לי מאתים זוז. דיש בקיום התנאי ובכונת המתנה הבאות איזה דבר חדש לרשותו בזה שפיר מסתבר ליה להת"ק דכונתו זאת לא היה רק להביא דבר זה לרשותו שלו אבל לא לרשות יורשיו משא"כ בנותן מתנה ע"מ להחזיר דאין בתנאי שום כונה בהבאות דבר חדש לרשותו דדבר זה. אשר נותנו לו ומתנה עליו להחזירו כבר הוא שלו בשעת המתנה וגם לאחר כך יהיה תמיד נשאר ברשותו בין אם יתקיים התנאי או לא יתקיים בכל ענין גוף דבר הניתן חוזר מצד עצמו אל הנותן דהא רק על תנאי זה, נתנו לו וכיון דבתנאי זה, אין בדעת המתנה שום כונת ענין הוצאה והכנסת איזה רשות אין מקום לחלק בכונת החזרה בין רשות עצמו ובין אם חוזר לרשות יורשיו:

וראיתי להרמ"א בהגהות ש"ע ח"מ סימן רמ"א סעיף ו' שהביא בשם תשובות הרשב"א דהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי. מאתים זוז ומת המקבל מתנה בניו נותנים לו והמתנה קיימת אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי קיימינן ולא ליורשיו קאמר שאני הכא דלא היתה כונת הנותן רק שיתננו לו המאתים זוז והרי נתנו לו ע"כ ואם אמנם כי איני כדאי להגיד דעתי נגד דעת הרשב"א ובפרט דסברתו של הרשב"א כאשר הביאה הרמ"א נכונה מאד בטעמה. בכל זאת לא אכחד תחת לשוני כי בגמרא לא נראה כן דבר"פ המפקיד הובא בגמר' על דינא דמתניתן דשילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב דהכפל להנפקד ומשום דהוי כאומר לו המפקיד להנפקד בשעה שהפקיד אצלו דלכשתגנוב ותרצה ותשלימני יהיה הכפל קנויה לך מעכשיו ואיבעי להו בגמר' מת הנפקד ושלמו בנים מהו מי מצי המפקיד לומר להו כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי ניחה נפשאי אבל לדידכו לא או דלמא לא שנא. ולא איפשיטי וקיימינן לקולא לנתבע והכפל בחזקת המפקיד דהפקדון וכפלו ברשותו דהמפקיד קאי והנה גם כאן בדין זה שהביא הרמ"א בשם הרשב"א שייך הספק של האיבעי זו. ויש ביד הנותן מתנה שהוא המוחזק לחזור במתנתו מספק ולומר להיורשים אביכם עביד לי ניחה נפשאי נתתי לו המתנה זו ע"מ הנתינה של מאתים זוז ולכם ליורשיו לא ארצה ליתן דאיזה חילוק יש בין הא דהמפקיד מקנה הכפל להשומר על תנאי שישלם לו השומר דמי הפקדון לכשיגנוב או שאדם אחד מקנה להשני שדה על תנאי שיתן לו המקבל מאתים זוז ובשני הענינים דומים האלה יש מקום בשוה לאיבעי זו דבעי בגמרא גבי כפל וכיון דלא איפשיע האיבעי הרי ממילא גם בדין זה של הרמ"א אין בידינו להוציא ממון מספק מרשות הנותן:

הן אמת דמסוגיות הגמר' זו עצמה שהבאתי מוכח כסברת הרשב"א דאם הנותן חי ויורשי המקבל מתנה. רוצים לקיים התנאי בנתינתם הסך שהתנה הנותן דאין חילוק בזה בין אם המקבל בעצמו נותן מעות התנאי או שיורשיו נותנים עבורו כיון דבכל אופן עכ"פ הנותן המתנה. שהתנה התנאי זה הוא חי ומקבל מעות התנאי בעצמו לידו דהא אנו רואין דכל איבעי דגמרא בר"פ המפקיד בעצמו יורשים הוא משום דמצי המפקיד לומר להיורשים דלאבוכון דעביד לי ניחה נפשאי הקני הכפל ולכם לא הקנתי. אבל אי לאו האי סברא דעביד לי ניחה נפשאי לא היה שום איבעי בגמר' כלל והיה פשיט דמצד עצה התנאי. דע"מ שתתן לי. דאין חילוק בין הנפקד בעצמו ובין יורשיו ואם רצו יורשי הנפקד לשלם בעד גנבת הפקדון שייך הכפל להיורשים ולא אמרינן דלא היה דעתו של המפקיד להקנות הכפל רק לכשירצה הנפקד בעצמו לשלם לו. בעד הפקדון לכשיגנוב אבל לא אם ירצו היורשים בכך וזה הוא כסברת הרשב"א דכיון דעכ"פ המפקיד בעצמו מקבל דמי תשלומי גנבת הפקדון לידו מה לי אם המשלם הוא הנפקד בעצמו או יורשיו אמנם כפי מה שביארתי אין לגוף דינא דהרשב"א שום נפקא מיניה בכך אם סברתו נכונה או לא דנהי דהסברא נכונה מצד עצמה דבקיום, התנאי בנתינה אין מצד התנאי מקום לחלק בין אם האיש שהתנה עליו מקיים התנאי בעצמו או יורשיו מקיימים אותו בכל זאת מצד הקנין בעצמו יש מקום לחלק כפי האיבעי דגמרא דמצי הנותן לומר להיורשין דמצד קיום התנאי אין לכם מניעה דאתם מוכנים לקיים התנאי מ"מ אף לכשתקיימוהו אנכי מעיקרא לא רציתי להקנות לכם רק לאביכם ומשום דעביד לי ניחה נפשאי. אכן זאת נכון וברור בכל ענין דבמתנה ע"מ להחזיר ומת המקבל ויורשי המקבל החזירה להנותן בעצמו דאין ספק בזה דהמתנה קיימת למפרע לשעתה דכיון דבמתנה כזו לא שייך הסברא דאבוכון עביד לי ניחה נפשאי דהא המתנה אופן חוזר להנותן והנייח נפש מקיום המתנה. לשעתה אינו מגיע בכל אופן להיורשים רק להמקבל לבד ובגוף קיום התנאי של החזרה אין חילוק בין אם המקבל מתנה הוא בעצמו מחזירו או שיורשיו מחזירים דהרי בכל אופן עכ"פ הנותן בעצמו מקבל מתנתו בהחזרה כפי שהתנה עליו וכסברת הרשב"א שהביא הרמ"א וכמו שהוכחתי גם אנכי אמיתת סברא זו מבעיא דגמרא ריש פרק המפקיד שהבאתי: