יד המלך (לנדא) - ד. עב

שיאמר באונסו עכ"פ רוצה אני ואדרבה דהטור בח"מ סימן ר"ה כתב בפירוש דאפילו לא מנה המעות כלל רק קבלו. וזרקו לתוך הכיס באופן דנראה בעליל דהוא אונס בקבלת המעות האלה המכירה קיימת והיינו משום דבקנין מכר. דאין קפידא על הרצון רק דבסמיכת דעת המקנה לבד סגיא לכן באונס לחוד דעבורו גמר ומקנה סגיא ואין אנו צריכין כלל לכפיית אמירת רוצה אני:

ובדברינו אלה יש לנו דרך סלולה לפרש מימרא דר' הונא בפרק חזקת הבתים ( דף מ"ו) דמאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ופריך הגמ' ממ"נ אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא ומשני אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ור' הונא לטעמיה דאמר תלוה וזבין זביניה זבינא והנה הרשב"ם מפרש הא דאי לאו מודעא היינו דאפילו היה המכירה באונס בכל זאת אי לאו מודעא אין בכח האונס לחוד לבטל כח האשקלתא דתלוה וזבין זביניה זבינא אמנם מלבד דלפי פירש זה קשה דמה קמ"ל ר' הונא בזה דיכולים העדים לחתום על שטר הנעשה במכירת אונס הא כבר אמר חדא זימנא דתלוה וזבין זביניה זבינא וכיון דזביניה זבינא מהיכי תיתי לא יהיו העדים רשאים לחתום על כך גם לשון המימרא בעצמה אינו מדוקדק היטיב לפי פירוש זה דאם חתימת המודעים וחתימת האשקלתא שתי ענינים נפרדים הם א"כ העיקר דהשמיענו ר' הונא בזה הוא דמותרים עדים לחתום על אשקלתא הנעשה במכירת אונס וכל זה הוא חסר מהמימרא והיה לו לר' הונא לומר דמאן דחתם על אשקלתא במכירת אונס שפיר חתם ואולם לפי מה שביארתי יש לפרש מימרא דר' הונא דמיירי בכת אחת עדים שחתמו את עצמן על מודעא ואשקלתא של מכירה אחת הנעשה באונס ועל זה אמר ר' הונא דשפיר חתמו אשתיהן ופריך הגמרא אמאי שפיר חתמו הלא כל אחד משני שטרות האלה מתנגד ומבטל השני ואי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא וכל זמן שלא ביטל המודעא אין באפשרי לחול איזה כח בהשטר וממילא אין העדים רשאים לחתום עליו ואיך יתכן שיהיה חתימת כת עדים אחת על שתי שטרות מתנגדות שתיהם נכונה ומשני הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם פירוש כיון דגם אחר חתימת השטר יש בידו לבטל המודעא ויחזור השטר לכשרותו בכך. לכן יכולים העדים לחתום אשתיהן אמודעא ואאשקלתא בכדי שאם יסכים בדעתו אח"כ לבטל המודעא יהיה ביד הקונה השטר נכון לקנות בו מזמן האמור בתוכו:

פרק י"א הלכה ו' וכן כל תנאים שמתנין בני אדם ביניהם אעפ"י שהם בעדים ובשטר אם יהי' כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהי' או לא תעשה לא אתן לך ולא אקנה לך אעפ"י שעשה או שהי' הדבר הזה לא קנה שכל האומר אם יהי' אם לא יהי' לא גמר והקנה שהרי עדיין דעתו סומכות שמא יהי' שמא לא יהי' ע"כ:

וכתב הרב המגיד זה מאמר כולל ונלמד מסוגיא דפרק איזהו נשך ממימרא דרבא דאמר כל דאי לא קנה והטור בח"מ סימן ר"ז תמה בזה על רבינו דהלא בגמר' שם בסוגיא דפרק א"נ חילקו שם בין דבר דלאו בידו וגזים ובין דבר דבידו ולא גזים דבאופן זה אסמכתא קניא וכמו באם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דאף רבא מודה דבתנאי דאי כזה מחויב לקיים תנאו ועיין במרן הכ"מ שביקש ליישב דברי רבינו אמנם לא בדרך מרווח ותירוצו אינו מובן יפה בכונת לשון הגמר' וביותר תמוה על לשון ה"ה דכללא כייל וכתב דהוא מאמר כולל דכל דאי לא קני דמשמע דליכא שום אופן בתנאי דאי שיקנה והלא באי אוביר ולא אעביד מסיק הגמרא שם דקנה לכ"ע והנראה לי ליישב דעת רבינו דמסתבר לי' טעם הדבר דבאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב לשלם לבעל השדה כפי אשר ישיתו עליו כמה שהפסידו היינו משום דחיוב זה אינו דרך תנאי רק דרך חיוב באם ירצה להיות בטל ולא יעבוד ישלם לו כך וכך ואין בו מקום לאסמכתא כלל:

וזה הוא כונת הגמר' דחילקו משום דהוא בידו ולא גזים משום דאי לא הי' בו שתי אלה. אף אם מחייב א"ע דרך חיוב בכל זאת אם אין הדבר בידו או דיש גוזמא בדבר אזי זה גופא מגרע לי' לכח חיוב ומשוי' לי' לתנאי דכיון דאינו בידו או דיש גוזמא בהחיוב ודאי לא סמיך דעת המחייב אחיוב גמור וברור. רק דהוא סמיך דעתו דיהי' כך ואם יתרמי ולא יהי' כך. אזי באמת יתחייב והילכך אין זה חיוב גמור רק כמו חיוב דרך תנאי משא"כ בחיוב דאם אוביר ולא איעבד דהוא בידו וגם אין בו גוזמא שיהי' מקום לומר דהגוזמא משוי' לי' לתנאי אין בחיוב זה שום לתא דתנאי כלל רק חיוב גמור וכן מורה בעליל לשון רבינו בפ"ח הלכות שכירות הלכה י"ג דזה הי' טעמו וסברתו של רבינו בדין זה דאוביר ולא איעביד שהביא שמה דכתב, ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב ולא התנה כדי שנאמר דהוי כאסמכתא. הרי לנו דאם הי' החיוב בפירוש דרך תנאי ס"ל לרבינו. דבכל ענין הוי אסמכתא ואף דענין התנאי הוא בידו וגם לא גזים ולא פסיד מידי בכל זאת. כיון דהתחייב א"ע דרך תנאי. הרי גילה דעתו בפירוש דאינו רוצה להחליט החיוב זה על עצמו והשאיר לעצמו דרך אשר יפטרנו מהחיוב ולכן אף דבגוף החיוב אין בו פסידא בכל זה כיון דהוא אינו רוצה בו אזי עכ"פ לפי דעתו ורצונו אין לך פסידא גדול מזה לעשות דבר נגד רצונו וכיון דהוי פסידא לדידי' אזי ממילא אף דהוא בידו בכל זה הוי אסמכתא דבגזים ופסיד אין חילוק בין בידו או לאו בידו:

והנה מלבד כי סברא זו שביארתי בדעת רבינו הוא ישרה ונכונה מצד עצמה. הנה הוא מבוררת ומוכרעת גם מסוגיות הגמר' דמייתי שם הגמר' בפרק א"נ. (דף ס"ו עובדא דרב בר שבא הוי מסיק בי' רב כהנא זוזי א"ל אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מההוא חמרא סבר ר' פפא למימר. כי אמרינן אסמכתא לא קניא הני מילי בארעא דלאו לזבינא קיימי אבל חמרא דלזבינא קאי כזוזי דמי א"ל ר' הונא ברי' דר' יהושיע לר' פפא הכי אמרינן משמי' דרבה כל דאי לא קני והנה קשה דמה בכך דכל דאי לא קני הלא כל עיקר ענין אסמכתא אינו רק באית לי' פסידא ובההוא עובדא לית לי' פסידא להלוה באם הוא פורע חובו בהיין וכמו כן הקשו התוס' שם בסוגיא ד"ה ואי אדינא דר' פפא באפותיקי ותירצו דאפותיקי דקרקע חשוב כמו גזים ופסיד לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל.. והנה תירוצם זה לא שייך רק בקרקע משא"כ ביין דלזבינא קאי הרי לא גזים ולא פסיד במכירתו מאומה אמנם לפי מה שהסברתי מוצקת סברא זו בתשובות ר' הונא ברי' לר' יהושיע שהשיב לר' פפא דכקושיות התוס' ותירוצם שהבאתי זה עצמו הי' עולה בדעת ר' פפא דבהבטחות פירעון מיין לא שייך אסמכתא דהרי לא גזים ולא פסיד מאומה נבחובו הוא פורע וסברת התוס' שתירצו בקרקע דהמכירה בעצמה הוי פסידא זה לא שייך ביין דהא לזבינא קאי וע"ז השיב לו רב הונא ברי' דר"י דהכי אמרינן משמי' דרבה דכל דאי לא קני והכונה הוא דהן אמת דבסתם יין דלזבינא קאי אין המכירה בו חשיב פסידא אבל ביין זה שהתנה עליו בפירוש בלשון תנאי גמור. דהיינו לשון דאי הרי אנו רואין דגם בהיין אף דלזבינא קאי בכל זאת אין דעתו עולה יפה בהחלטות המכירה לכן צד זה שהתחייב א"ע להחליט היין נגד רצנו זה גופא חשוב לגבי דידי' גזים ופסיד והוי אסמכתא ולא קנה:

ובדברינו אלה ארוח לן מה לתמוה על רבינו ממימרא דר' פפא בסוגיא דפרק א"נ שהבאתי דקאמר ר' פפא האי אסמכתא זמנין קניא וזמנין לא קניא ומסיק בגמר' דאי קפיד בארעא קניא הדר אמר ר' פפא אע"ג דאמור רבנן אסמכתא ל' קניא אפותיקי מיהו הוי למיגבי מיני' ומוקי לה בגמר' באמר לי' קני לגוביינא ושוי' ניהלי' אפותיקי. ורבינו השמיט שני המימרות האלה מלהביאם בהלכותיו והנה הרא"ש בתוספת חידושיו התעורר בזה על הרי"ף דגם הוא השמיט ההוא דר' פפא דאי קפיד בארעא והב"י בטור ח"מ סימן ר"ז סעיף י"ג הביא דברי הרא"ש אלה והוא התעורר בזה על הרי"ף ורבינו בשתים דלמה השמיטו של שניהם שתי המימרות אלה דר' פפא וגם תמה על הרא"ש דלמה לא הרגיש בהרי"ף רק השמטת מימרא אחת דאי קפיד בארעא ומהשמטת מימרא שני' דשוי' ניהלי' אפותיקי לא הזכיר מאומה ועין בספר דברי תמימים מה שהגיה בדברי הרא"ש והנה בהגרסא שלפנינו נאמרה ונשנית בהלכות הרי"ף המימרא ראשונה וגם השניה כהויתן וכצורתן האמור בגמרא ואפשר היה להם גרסא בהלכות הרי"ף וכן הרגיש בזה שם במקומו בהגהות חידושי אנשי שם אבל בהלכות רבינו לא נמצא שום זכרון מהשתי מימרות של ר' פפא ולא נודע על מה ולמה השמיטם ואף דר"ה בריה דר"י כללא כייל משמיה דרבה דכל דאי לא קנו ולשון. זה כולל כל אופני אסמכתא דבשום אופן לא קני ודלא כר' פפא הלא ר' בתראה הוא והלכתא כוותיה: