יד המלך (לנדא) - ד. עא

דאנן סהדי דעל דעת כן לא נעשה הקנין בכל זאת אדם שקנה פרה מחבירו ונטרפה אחר הקנין אין אנו אומרים. דהמקח בטל ומשום דאנן סהדי דאם היה הלוקח יודע דהפרה יהיה נטרפת לא היה קונה אותה וממילא ברשות המוכר נטרפה דבהאי גונא אין כח בהאומדנא דמוכח לבטל הקנין דאף דאנן סהדי דהלוקח לא היה קונה אדעתא דהכי מ"מ הלא אין הדבר תלוי בדעת הלוקח לבד רק גם בדעת המוכר והמוכר מכר לו בכל ענין בין יהיה נטרפת אח"כ או לא וכמו כן ממש הוא באונס זוזי הבא להמוכר מאליו בעצמו ואין להלוקח שום אשמה ונגיעה באונס הזה, אף דהמוכר מסר מודעא דמפני אונס מעות הוא מוכר ואנן סהדי דכן גמר המוכר בדעתו גם בשעת קנין המכירה דלכשיעבור האונס הזה תבטל המכירה בכל זאת אין הדבר תלוי בכונת המוכר לבד רק גם בכונת הלוקח והלוקח היה מיכוין בדעתו לקנות בקניה לחלוטין ולצמיתות כמו כל מכירה ברצון ואיזה עסק יש להלוקח עם אונס המעות של המוכר משא"כ במודעות אונס הבא להמוכר מחמת הלוקח בזה אין כח בהדיבור האחרון של המכירה לבטל הדיבור הראשון של המודעא דהורע כחו של הדיבור האחרון דאנן סהדי דהדיבור הזה היה באונס וגמר בדעתו של המוכר דלכשיעבור האונס יתבטל המכירה ובזה אין מקום לסברת התוספות דהקנין תלוי גם בדעת הלוקח וכונת הלוקח היה דהקנין יהיה חל לחלוטין ולצמיתות כמו מכירה ברצון דהלא הלוקח בעצמו אנסו למכירה והוא ידע בנפשיה דלולי האונס שאנס את המוכר להקנין לא היה מוכר כלל והלכך באונס כזה הורע כחו דדיבור האחרון של הקנין וממילא אלים כחו של דיבור הראשון דמודעא ומבטל דיבור הראשון את דיבור האחרון והמודעא קיימת וקנין המכר בטל (ולפי הסברות דברים אלה יש מקום לומר דאם אדם אחר אנס את המוכר למכור ללוקח זה והלוקח עצמו לא ידע כלל מהאונס דזה הוי כמו אונס הבא מהמוכר דאגב אונסא גמיר ומקנה ולא מהני מסירת מודעי לבטלו ואולם עדיין יש סברא לחלק בזה ואין עדיין. דבר זה ברור אצלי כל כך):

וכיון דביררנו דעיקר ביטול הקנין בכל מודעות אונס הוא רק מכח המודעא הרי ממילא היכי שביטל המודעא ואף שביטול זה היה אחר הקנין וכתיבת השטר רק דהביטול הזה היה מרצון באין אונס אזי בא זה. הדיבור השלישי של הביטול. ומבטל לדיבור השני של המודעא והוי המודעא כמאן דליתא ונשאר השטר בתקפו ואין סברא לחלק ולומר דכיון דבשעת הקנין וכתיבת השטר לא נתבטל המודעא עדיין ובנתים קודם שביטל המודעא הורע כח השטר ולכן אף כשביטל המודעא אח"כ שוב אין כח בהשטר לבוא בביטול זה לכשרותו וכמו דמצינו בשטר פרוע או שנמחל שיעבודו דאינו יכול לבוא ולחזור עוד לכשרותו ואף אם נתרצו הצדדים בכך ומשום דזמנו מורה גם על אותו זמן שהיה השטר עדיין בפסלותו וכי חוזר אח"כ לכשרותו מזמנו האמור בו הוי שטר מוקדם שיכול לטרוף בו מלקוחות שלא כדין דזה אינו דשטר פרוע או נמחל שיעבודו הורע הכח בגופו ועצמותו של השטר משא"כ במודעא דאין לנו שום ריעותא בעצמותו של השטר רק דנולד לן דבר חדש מצד דבר הומדעא וכשבטל אותו דבר והיה כלא היה הרי ממילא נשאר השטר בתקפו:

ויש לי להביא ראיה אל מה שכתבתי מהא דכתב הרא"ש בפ"ק דמציעא בסוגיא דמצא שט"ח וזה לשונו ועוד שמעינן מדבריו דבשטר מתנה או מכר אם מכר המוכר. או הנותן את הקרקע לאחר בין חתימת השטר למסירתו דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו משעת חתימה ואין במכירתו שמכר בין חתימה למסירה כלום. אלא דוקא לענין שיעבוד דלא ליהוי השטר מוקדם אז עדיו בחתומיו זכין לו אבל לענין מתנה או מכר נתבטל זיכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבוא השטר ליד הראשון עכ"ל. והנה דברי הרא"ש צריכין ביאור דאף בשלא מכר בנתים למה לא יהיה פסול מחמת מוקדם גם לענין שיעבוד ומה מהני הא דמטו לידו לבסוף אכתי ניחוש לנמלך בנתים והחליט בדעתו לחזור מהמכירה. ונתינה זו שחתם עליה והחליט בדעתו למכרו או ליתנו לאחר וכיון דההמלכה וחזרה זו היה. אז בידו קודם דמטו לידו של הלוקח. או המקבל מתנה הרי עכ"פ אז בשעת ההמלכה נתבטל כח השטר ולא היה אז באותו רגע שום חלות כח בהשטר לגבות בו ממשעבדי וממילא אף אם חזר בו אח"כ מההמלכה ומסר השטר שחתם ליד הלוקח או המקבל מתנה שמכר או נתן אליו אכתי הוי מוקדם דהא זה הלוקח או המקבל מתנה יטרוף ממשעבדי מלקוחות שקנו גם בזמן שבנתים אשר בשעת ההמלכה. ואי תימא דכיון דעכ"פ כשמטו לידו לבסוף זכה למפרע והוי כמו אם הקנה לו תיכף בשעת חתימה וממילא איגלאי מלתא למפרע שלא היה בידו לחזור כלל. א"כ גם במכר ונתן אחר בין חתימה למסירה לא יהיה המכירה ונתינה של השני כלום ומשום דכשמסר לבסוף ליד הראשון איגלאי מלתא למפרע דהראשון קנאו משעת חתימה ולאו דידיה מכר ונתן להשני ואיזה חילוק יש בזה בין המלכה וחזרה שהחליט בדעתו בין חתימה למסירה או מכירה ונתינה ממש שחזר ונתן או מכר לאחרים בנתים אבל לפמ"ש טעמא רבה אית לחלק ביניהם דהן אמת דבנתים בין חתימה למסירה דעדיין לא נגמר הקנין יוכל המקנה לחזור בו וממילא מהני ההמלכה שהחליט בדעתו לחזור בו ובשעת ההמלכה נתבטל אז באמת כח השטר אמנם בכל זאת כל זמן שלא נעשה מעשה עפ"י החזרה ולא מכרו. ולא נתנו לאחר בנתים אזי אין כל כחו של ביטול ההמלכה זו רק במחשבה או בדיבור ולכן כי חזר אח"כ מההמלכה ונתן דעתו לחזור מההמלכה ולגמור הקנין ועשה מעשה ומסרו להקונה אזי יש כח במעשה המסירה המקיים את הקנין לבטל הדיבור או המחשבה של ההמלכה אשר היה מבטל את השטר והיה ביטול זה מעיקרו כלא היה כלל וממילא נשאר השטר בתקפו דהוי כלא נמלך כלל וממילא אין בשטר זה פסול מוקדם כלל משא"כ במכרו או נתנו לאחר בנתים בין חתימה למסירה. דבזה נתבטל השטר של הקנין הראשון ע"י מעשה הקנין שהקנהו להשני ולכן אף אם רוצה לחזור, אח"כ מקנינו של השני ומוסר השטר להראשון אף שחסימת עידי קנין של הראשון היה קודם להשני ובחתימתם זכו לו להראשון מעת המסירה למפרע בכל זאת. כיון דעכ"פ נתבטל שטר זה פ"א ע"י מעשה שוב אין כח במעשה המסירה של השטר לבטל מעשה הקנין של השני דלא אתי מעשה ומבטל מעשה ולפיכך אם אבד השטר כחו פ"א ע"י מעשה שוב אינו יכול לחזור אליו לעולם והרי הוא כקספא בעלמא ואם רוצים הצדדים לקיים הקנין אזי צריכים קנין ושטר חדש מזמן השני שנתרצו בכך וכיון דעכ"פ אנו רואין דעת הרא"ש דאף דנתרוקן ונתבטל כח השטר בזמן מה בכל זאת אם לא היה הביטול ע"י מעשה רק בדיבור אתי מעשה המקיים את השטר ומבטל לדיבור זה המבטלו וחוזר השטר לכשרותו מזמנו הראשון האמור בו ואין בו משום מוקדם דכל הביטול אשר היה בנתים הרי הוא כאלו לא היה כלל וכמו כן הוא ממש במודעא דאף דבעת שהיה המודעא בכחה נתרוקן כח השטר בכל זאת כי מבטל אח"כ דהמודעא הרי הוא כאלו לא היה המודעיה כלל וחוזר השטר לכשרותו מזמנו האמור בו:

ועפ"י דרכינו זה ירווח לן קושיות התוספת שהקשו לפי המסקנא דתלוה וזבין זביניה זבינא דאגב אונסא גמיר ומקנה למה לי גבי קרבן קרא דיקריב אותו לרצונו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הלא אף אם אינו אומר רוצה אני בהכפיה לבדה דיו דאגב אונסא גמיר ומקדשו אמנם לפי סברתי ניחא דודאי גם בזבינא אף דאמרינן דאגב אונסא גמיר ומקנה בכל. זאת עכ"פ אין בידינו בשום אופן להכחיש החוש אשר עינינו רואות דלגמר הקניה זו בעצמו דגמיר בדעתו להקנותו הוא אונס ונפשו מלא פחד ורתת לקול מקל ורציעה העומדים צפופים. על שכמו אך דבקנין מכר או מתנה של הדיוט דלא מצינו בהו קפידא בתורה מפורש שיהיה דוקא ברצון וכל גריעות של קנין אונס הוא רק מצד שלילת סמיכת דעת המקנה דמצד הסברא אין בו ממש. ככל דבר הנעשה בבלי דעת וכעשיות שוטה ושכור שהגיע לשיעור אבדת דעתו ושכלו יחשב אבל מצד עצם האונס לא מצינו קפידא בתורה שיגרע כח הקנין ואדרבה דבשתי אלה בקרבן ושבועה מצינו מפורש בתורה, שצריכין דוקא להיות ברצון דבקרבן כתיב לרצונו ובשבועה כתיב האדם ודרשו חז"ל פרט לאנוס והיכי דגלי גלי אבל בכל שאר מקומות דלא גלי רחמנא בהו שום גירעון בנעשו מחמת אונס אזי מצד עצם גוף האונס אין שום ריעותא בהו ואין גירעון הקנין באונס מחמת מניעות הרצון רק מחמת מניעות הדיעה דכישן ושיכור דמי ולכן כיון דאמדו חכמים בתלוהו וזבין לדעתו של הנאנס דאגב אונסא גמיר ומקנה הרי יש לנו סמיכות דעתו. וממילא לא איכפת לנו אם הסמיכת דיעה זו הוא באונס. או ברצון משא"כ בקרבן דגלי רחמנא קרא דלרצונו דמלבד סמיכת הדיעה בעינן דוקא שיהיה ברצון ולכן שפיר לא מהני הכפיה לבדו דאף דיש לנו ע"י הכפיה סמיכת דעתו דאגב אונסא גמיר ומקדיש בכל זאת. הרי בזה עצמו אנוס הוא והתורה קפדה דהבאות קרבן יהיה דוקא ברצון המביאו ולפיכך בעינן דיכופו אותו עד שיאמר רוצה אני וכיון דגמיר בלבו וגם הוציא בשפתיו ובפה מלא דיבר דהכל עושה ברצון אף אם נשאר האונס בלבו כיון דעכ"פ גוף הסמיכות דיעה גמר בדעתו ובלבו מחמת האונס והרצון אמר בפה מלא דהוא רוצה בכך שוב אין אנו משגיחין על שארי דברים שבלב מאומה ובאמת אנו רואין דבכל שאר אונס בקנין מכירה וכדומה השמיטו כל הפוסקים הא דבעינן