יד המלך (לנדא) - ד. נח

דאין העדים רשאים להרגו ואולם בכל אופן נשאר התמיה רבתי על רבינו דנהי דמסתבר ליה להסמיך מקרא זה. דעד עמדו לפני העדה גם אזהרה על העדים והב"ד דאף לאחר קבלות העדות אינם רשאים להרגו עד שיוגמר דינו בכל זאת על מה ולמה השמיט עיקר דינא דברייתא הנאמר בסנהדרין עצמם דאינם רשאים להרגו בראו בעצמם עד שיוגמר דינו בב"ד אחר ואף אם היה מסתבר ליה לרבינו למילף ולהשות ראיות הסנהדרין בהריגת נפש לראיות עדים בכל זאת איך השמיט דין מוסכם כזה הנאמר בברייתא ולקבוע בהלכה דברים שחידש מדעתו הלא יותר היה לו להביא דינא דברייתא כאמור בסנהדרין ולהשות ראיות עדים לראיות הסנהדרין ובפרט דאין שני אזהרות אלה של ראיות עדים וראית הסנהדרין דומים כלל וטעמיהם שונות זה מזה בראיות העדים הוי הטעם דאינן רשאים להרגו משום דעדיין לא נגמר דינו להריגה ובראיות הסנהדרין שראו ביום הרשות בידם לגמור הדין עפ"י ראייתם ובכל זאת גם לאחר שגמרו הדין אינם רשאים להרגו ומשום דרשה דעד עמדו לפני העדה עד שיעמוד בב"ד אחר ומכל דין זה של ראיות הסנהדרין דאינן רשאין להרגו אף לאחר גמר דינם. לא זכר ולא פקד רבינו שום רמז דברים כלל וכל דין זה מסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש נחסר לגמרי מכל הלכותיו של רבינו. ובאמת גם דבר זה עצמו לתמי' עצומה יחשב על רבינו. דמנא ליה לרבינו להסמיך אזהרת ההריגה קודם גמר דין מדרשה זו דעד עמדו לפני העדה למשפט הלא עיקר דרשה זו כפי המובא בברייתא בסנהדרין משתעי והסנהדרין אינם רשאים להרוג עפ"י ראייתם אף לאחר גמר דינם הרי לך בפירוש דבדרשת קרא זה. אין חילוק בין קודם גמר דין ובין אחר גמר דין ואם היה מסתבר ליה לרבינו מסברא דכל זמן שלא נגמר הדין אין ביד העדים להרגו עדיין דיכול להיות דיצא זכאי בכל זאת לא היה בידו להסמיך מדעתו דין זה על קרא דעד עמדו לפני העדה ובגמרא לא מצינו בשום מקום מדרשה זו איזה אזהרה על העדים קודם גמר דין סוף דבר דכל דברי רבינו בהלכה זו תמוהים ומופלאים והרבה יגעתי ואין בידי לפרשם:

ואולם כל זה הוא לענין אזהרת הריגה לכתחלה אבל אם עברו הסנהדרין והרגו על פי ראייתם יש להסתפק בספק עצום אם חייבין מיתה כדין כל הורג נפש במזיד שלא כדין או דאינן חייבים רק מלקות על עבירת לאו דולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה והנה בעדים או שאר הרואים שהרגו אותו קודם גמר דין אחר שנתקבל העדות בב"ד הדבר ברור דודאי לא נתחייבו מיתה בהריגתו דאף דלא נגמר דינו עדיין בכל זאת כיון שכבר נתקבל העדות עליו בב"ד והוא עומד להריגה הרי לא עדיף עכ"פ מטרפה דאף דעדיין הוא חי מ"מ ההורגו פטור ומשום דעומד למיתה ומכ"ש זה שהעידו עליו דעומד בודאי למיתה דההורגו אינו נהרג עליו ולא זו בלבד אלא דלפי מה שכתבתי לעיל בסמוך גם לענין חיוב מלקות צריך עדיין עיון ותלמוד גדול אם נתחייבו בהריגתו דלפי מה שהערותי למעלה לא נמצא בגמרא כלל שום אזהרה להעדים על איסור הריגה קודם גמר דין ואזהרה דלא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה לא קאי רק על ראיות הסנהדרין שלא ידונו בעצמם אבל לא על הריגה קודם גמר דין ואולם בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ועברו על אזהרה זו של ולא ימות הרוצח ודנו אותו והרגו את הרוצח בידי עצמם מחמת דהן המה גם העדים בדבר אשר עליהם להמיתו מי אמרינן דכיון דלפי אזהרת התורה לא היה בידם לדון אותו בעצמם רק להעיד עליו בראייתם ולדון אותו בב"ד אחר ועכשיו אחר שכבר המיתוהו שוב אין בידם של הסנהדרין להיות עדים להעיד עליו בב"ד אחר,. דאחר מיתתו הוי כל עדות עליו עדות שאי אתה יכול להזימה ולכן חייבים הסנהדרין מיתה על עבירת הריגתם כדין כל הורג נפש בלי משפט או דאמרינן דכיון דאי לאו אזהרה זו דלא ימות הרוצח היו הסנהדרין הרואים אדם הורג את הנפש יכולים לדונו והיה בידם להמיתו עפ"י ראייתם דאין שמיעה גדולה מראיה רק דגלי רחמנא הלאו דולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה דצריכים לדונו בב"ד אחר וקרא זה אינו רק לאו על כן לא אהדריה התורה לאיסור מיתתו של זה בראיית הסנהדרין בעצמם רק למלקות כמו בכל שארי לאוי תורה אבל לא אהדריה למיתה כדין כל שאר הורג נפש במזיד שלא כדין וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דביצה (דף י"ב) ד"ה השוחט, דהיכי דההיתר נאמר בפירוש בתורה אף דהדר נאסר אותו דבר באופן אחד למאי דאהדריה תורה אהדריה ולמאי דלא אהדריה לא אהדריה והכא נמי דאמרה התורה בכללית דין סנהדרין והרשיעו את הרשע הוי כאילו כתבה התורה בפירוש החיוב על הסנהדרין לדון את כל נפש הרוצח עפ"י קבלת עדותם ומכ"ש עפ"י ראיות עצמם דאין שמיעה גדולה מראיה על כן הלאו זה דולא ימות רוצח אהדריה רק למלקות אבל לא למיתה. או דלמא דכלל זה של התוס' לא נאמר רק היכי דההיתר נאמר בפירוש בהתורה וכמו היתר דמלאכת אוכל נפש בי״ט דנאמר בפירוש בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואף דהדר נאסר מלאכת נדרים ונדבות מקרא דלכם ולא לגבוה לא אהדריה קרא רק לעשה אבל לא ללאו אבל דין הסנהדרין עפ"י ראיית עצמם. אין לנו בפירוש בתורה שיכולים לדונו דכל ענין כח של דין סנהדרין האמור בתורה מיירי הכל א עפ"י קבלות הגדות עדים רק דאי לאו קרא דולא ימות רוצח היה ראיות הסנהדרין מישתמע ממילא מכח סברא שלא תהא שמיעה גדולה מראייה. וזה לא מיקרי דנאמר בפירוש בתורה ולכן עכשיו דגלי קרא דלא ידונו עפ"י ראיות עצמם אהדריה לאיסורא קמא וכיון דהמה בעצמם לא היו רשאים לדונו וגם אחר שהמיתוהו שוב אין בידם להעיד עליו בב"ד אחר אזי הדר דינם של הסנהדרין אלה כמו כל הורגי נפש במזיד בלי עדים והתראה דרוצחים גמור יחשבו ואם התרו בהם שלא לדונו ולהמיתו והמה עברו על התראה ודנו והמיתוהו נהרגין עליו וצריך עיון טובא:

שם בכסף משנה שהביא על דין זה של רבינו וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לב"ד בפרק אלו הן הגולין [עלה י"ב] ועוד תניא בספרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה עכ"ל והנה אנכי כבר כתבתי לעיל בסמוך דבפרק אלו הן הגולין לא נמצא שום רמז אזהרה על העדים והרואים כלל גם מה שהביא הכ"מ בשם הספרי אזהרה מזה גם על גואל הלם לא ידעתי על מה ולמה הביאו הלא בגמרא דידן בפרק אלו הן הגולין הובא אזהרה זו על הגואל הדם בשם ר' אליעזר וזה לשון הברייתא ר' אליעזר אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה תלמוד לומר לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט ופריך הגמרא ור' יוסי ור' עקיבא דסבירא להו דגואל הדם מצוה ומותר להרגו מיד האי עד עמדו מה דרשי ביה ומשני מבעיא ליה לכדתניא ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר ולפ"ז דברי הספרי שהביא מרן ז"ל הוא אליבא דר' אליעזר אבל אנן דקיי"ל כר' עקיבא וכן פסק רבינו לקמן בפ"ה הלכה י' הרי אידחי הספרי זה מהלכה ואין בדרשה דעד עמדו שום אזהרה על גואל הדם כלל ועל מה ולמה הביא מרן הכ"מ דרשה כזו אשר נדחית בגמרא דידן מהלכה:

הלכה י"ג כל היכול להציל באבר מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו ע"כ:

דין זה הוא מפרק בן סורר (דף ע"ד) ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו של רודף נהרג עליו והא דכתב רבינו דאין ממיתין אותו כתב כן מסברא דנפשיה דכיון דלא שייך בו התראה אף דיש בו חיוב מיתה. בכל זאת לא משכחת בו בפועל ונסתפקתי בנרדף עצמו. אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו אם גם הוא אינו רשאי באופן זה להציל א"ע בנפשו רודף או דשאני בזה הרודף עצמו דהוא בהול לעמוד על נפשו לא הקפידה התורה עליו להשגיח על כך אם יוכל להציל באחד מאבריו רק בכל ענין הבא לידו בראשונה הרשות בידו להציל א"ע וראיתי לרש"י שם בסוגיא דפרק בן סורר שכתב שם אהא דר' יונתן בן שאול ביכול להציל מאחד מאבריו וז"ל ויכול להציל הרואה או הנרדף באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו. הרי כתב רש"י בהדיא דאין חילוק בזה בין הנרדף בעצמו ובין שאר הרואים ואולם נעלם מאתנו ולא פורש לנו טעמו של רש"י ומנין לו דבר זה ואנכי ידעתי מיעוט ערכי כי מקטני תלמילי תלמידיו של רש"י ואינו כדאי להבין דעתו ומכ"ש לדון בדבריו אמנם תורה הוא והרשות נתונה דמלבד דעינינו רואות בבא במחתרת דבסתמא בא על עסקי נפשות דמותר לבעה"ב להרגו דנרדף הוא ולא מצינו בשום מקום שום רמז בבא במחתרת