יד המלך (לנדא) - ד. נז

ורק באיסור כלאים לבד אמרו לדבר זה וממילא אין שום מקום כלל לקושיות התוס' על דעת ר"י ור"ש גם על דעת ר' מאיר אף דלפי מה שביארתי ס"ל לר' מאיר בכל איסורים דאין אדם אוסר דשא"ש בכל זאת כיון דלאו בפירוש אתמר רק מכללא אתמר אין ג"כ מקום להקשות עליו קושיתם של התוס' אמנם בכל זאת גוף הסברא שחידשו בתירוצם עולה יפה יפה ומקובל מאוד מצד הסברא וגם מבלעדי קושיתם כן הדעת מכרעת ):

ועפ"י ביאור הדברים האלה נתיישרו ונתפשטו כל העקמומיות והגימגומים אשר יש בפסקי רבינו בדין זה דבפירוש המשנה כתב רבינו דאין ההלכה כר' יוסי זה הוא עפ"י כללא דכייל הגמרא בסוגיא דפרק הערל שהבאתי דמני דבי רב הונא ור' הונא אמר משמיה דרב דאין הלכה כר"י ור"ש ואולם אח"כ כשקבע רבינו דין זה להלכה בספרו יד החזקה חזר בו עפ"י תלמוד הירושלמי שהביא טעמייהו דפלוגתתם של ר"מ עם ר"י ור"ש דפליגי במשמעות הקרא ולפי ביאור פלוגתתם זו סבר ר' מאיר דאין אדם אוסר דשא"ש ור"י ור"ש סוברים דאדם אוסר דשא"ש וכיון דר' הונא בעצמו הורה דעתו בסוף פ"ק דחולין בהיתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז ובא אחר ושחט בה סימן אחד אסרה הרי ס"ל לר' הונא ש ד בעצמו בכל איבורים דעלמא דאדם אוסר דשא"ס וגם כל הני משניות דהמטמא והמדמע והמנסך וגם מתניתן. דנכרי שניסך יין ישראל מורים בפירוש דעכ"פ באית ליה שותפות בגויה או באיזה אופן אחר דלא שייך בו סברת לצעורי, יש כח ביד אדם לאסור דשא"ש וזה הוא כר"י ור"ש ולכן נדחה הא דאמר ר' הונא משמיה דרב דאין הלכה כר"י ור"ש מקמיה כל הני משניות ומקמיה הא דהורה לנו משמיה דנפשיה דאדם אוסר דשא"ש וזה מורה דהלכה כר"י ור"ש ועפ"ז פסק רבינו בהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו כר"י ור"ש דאין אדם יכול להקדש דשא"ש ומשום דכלאים שאני בזה מכל שאר איסורים דבכלאים גלי רחמנא קרא דכרמך ולא כרם שאינו שלו ולפיכך בכל שאר איסורים פסק רבינו דיכול אדם לאסור דשא"ש וזה הוא ג"כ כר"י ור"ש וכמימרא דר' הונא בהיתה בהמות חבירו רבוצה לפני ע"ז וככל הני משניות דהמטמא והמדמע ונכרי שניסך יין ישראל דכל אלה מורים יחד דהיכי דלא שייך סברת לצעורי יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו רק בישראל שאוסר דבר של חבירו באיסור הצריך כונה ולית ליה שותפות בגויה פוסק רבינו כר"נ ור"ע ור"י דאין אנו מאמינים אותו דכונתו היתה לאיסור ואמרינן דלצעורי קא עיכוין:

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ראשון הלכה ה' רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבואו לב"ד נידונהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין לכל מחויבי מיתת ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיוגמר דינם בב"ד ע"כ:

דין זה הוא בגמרא פרק אלו הן הגוזלין (דף יב) דמייתי שם הגמרא ברייתא רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שעמד בב"ד אחר. והנה נוראות נפלאתי על רבינו דשינה כל עיקר לשון הברייתא ולא הזכיר בפסקו שום דבר מסנהדרין רק מהעדים ומהרואים אותו שאינן רשאין להמיתו טרם עמדו לב"ד והלא טרם עמדו לדין. לא יצויר כלל בשום אופן שיהיו העדים או הרואים אותו רשאין אותו להורגו אם לא דרך רציחה לקבל על עצמם דין הריגה בב"ד עבור הרציחה שרצחו את זה בלי דין ומשפט של הסנהדרין ואף שהמה ראו בעיניהם ההריגה חלילה להם בדיני נפשות למיעבד דינא לנפשייהו וצריכין העדים להעיד עדותם בב"ד וכיון דאחר שהרגוהו העדים את זה שיש להם להעיד עליו הרי שוב אין באפשרי כלל בשום אופן לא להם ולא לעדים אחרים להעיד עוד אחר הריגתו על חיוב מיתתו בב"ד. דהא אין לך עדות שאי אתה יכול להזימה גדולה מזו. דאם יוזמו העדים אינם נהרגין דהרי לא על אדם חי העידו וכיון דבשום אופן לא יצויר שיקובל עדות על חיוב מיתתו הרי ממילא הוי דינו של זה הנהרג כאחד הכשרים והעדים אשר הרגו אותו נפשם תחת נפשו למות ולא שייך שום מקום בזה לאזהרה מכח דרשה דעד עמדו לפני העדה למשפט וכמו דלא שייך צורך איזה דרשה לאסור הריגת כל אדם כשר מישראל דהלא כל זמן שלא נתקבל עדות בב"ד על אדם שהוא חייב מיתה הרי הוא בחזקת כשר ואף לאותן עדים בעצמם שראו אותו שהרג את הנפש כל זמן שלא העידו עדותם על כך בב"ד אינו מועיל לעצמם ראייתם מאומה ואם הרגו אותו עפ"י ראייתם הרי המה נהרגין כדין כל רוצח נפש במזיד ואף אם יגידו ויאמרו שהמה בעצמם ראו אותו הורג נפש במזיד והתראה כל שלא יכול להתקבל הגדתן בתורת עדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו אף אם יזעקו וישועו שהיה בר הריגה מדינא אין שומע להם ובברייתא לא הובא דרשה זו דעד עמדו לפני העדה באחד שהרג את הנפש רק בסנהדרין שראו דכיון דאנן קיימינן דאם ראו ביום אזי יכולין לדון על פי ראיה זו וכמו שאמרו דלא תהא שמיעה גדולה מראיה והוי אמינא דגם בדיני נפשות יכולין להרוג את הרוצח תיכף עפ"י ראייתם. לכן שפיר איצטריך קרא דעד עמדו לפני העדה דאין ביד הסנהדרין הרואים אותו רוצח נפש להמיסו עד שיהיה נידון על רציחתו בב"ד אחר אבל מעדים ומרואים אותו לא נזכר כלל בברייתא ומשום דעל העדים ושאר הרואים אשר אינם ראוים לסנהדרין לא שייך שום דרשה לאסור להם הריגת נפש עפ"י עצמם בלי שום הגדות עדות בב"ד דרציחה גמורה הוא זה וממילא אף להרוג אותו בינם לבין עצמו באין רואה אף שאין ביד הב"ד לדונם על הריגתם בכל זאת ההריגה בעצמה אסור כמו כל איסור הריגת נפש שלא בעדים ודברי רבינו צריכין עיון גדול ובכדי להסיר מעל רבינו תמוה עצומה כזה מוכרחים אנו לפרש כוונת רבינו במה שכתב דאין העדים והרואים רשאים להרגו דהיינו אף לאחר שהעידו העדים עדותן בב"ד דעליהם החיוב לשלוח ידם להמיתו. וכאמור יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו בכל זאת קודם שנגמר הדין אינם רשאים להרגו וכמו שסיים בסוף ההלכה דה"ה לכל מחוייבי מיתות ב"ד דאין ממיתין אותן עד שיוגמר דינם בב"ד וסיום דבריו אלה בודאי על אחר שנתקבל העדות קאי דאם עדיין לא נתקבל העדות איזה מקום לגמר דין יש בזה ובפרט דבסיום זה לא הוזכר עדים, או הרואים כלל וסתימות דבריו נראים דעל הב"ד קאי ואם לא נתקבל עדות עדיין מה השמיע רבינו בזה הלא גם תינוקת של בית רבן ידעו דבלתי עדות שני עדים אין ביד הב"ד להרוג נפש אלא ודאי דכוונת רבינו הוא דאף לאחר שנתקבל העדות בב"ד והב"ד ידעו ברור שיגמרו דינו להריגה בכל זאת כל כמה דלא גמרו דינו עדיין אינם רשאים להרגו ומסתבר ליה לרבינו דעד עמדו לפני העדה למשפט היינו עד שיגמור דינו וכמו כן בראשית דבריו שכתב בהעדים והרואים הכוונה הוא ג"כ לאחר שהעידו עדותן