יד המלך (לנדא) - ד. מ

לא דחינן לא זכר ולא פקד כלל וכל זה מורה לנו דעת רבותינו אלה דלא סבירא להו חילוק זה דאיסורא מקמי' ממונא. ועל כרחך אנו מוכרחים לומר למסתבר להו לרבותינו דעיקר סמיכת הגמרא הוא רק על קושיא הראשונה דעשה ול"ת הוא וקושיא השניה דאיסורא מקמיה ממונא לא מייתי הגמרא רק דרך אגב ולפי המסקנא אין אנו קיימינן בחילוק זה כלל ועיין בתוס' שם פרק אלו מציאות ד"ה הא דעלה בדעתם לחבר שני קושיות הגמרא יחד וכל אחת היא סמך להשנית גם תירוץ הגמרא עצמו מורה דלא אשגח הגמרא על קושיא זו דאיסורא מקמיה ממונא כלל דהגמרא מסיק שם אלא כי איצטריך קרא לזקן ואינו לפי כבודו ומשום דהוי אמינא דעשה דהשבת אבדה ידחה עשה דכבוד הבריות ואכתי קשה דלמה לי קרא גם להכי. והלא עשה דהשבת אבדה אינו רק עשה דממון ועשה דכבוד הבריות דאלים כולה האי הרי הוא ודאי עכ"פ כמו כל מלתא דאיסורא ואיך ה"א דעשה דהשבת אבדה ידחה עשה דכבוד הבריות ולמה לי קרא דוהתעלמת ואין לדחוק ולומר דגם עשה דכבוד הבריות כיון דאינו נוגע למקום לא אלים כחה רק כמו מלתא דממונא דא"כ לא ידחה עשה דכבוד הבריות עשה דמילה ושחיטת הפסח ומשום האי כללא גופא דאיסורא מקמיה ממונא לא דחינן ובזה לא שייך סברת התוספת שם ד"ה אלא כמבואר למעיין אלא ודאי דלמסקנת תירץ הגמרא דאין עוד מקום לעיקר הקושיא דעשה ול"ת הרי ממילא אין עוד בסברת חילוק זה דאיסורא מקמיה ממונא לבד שום קפידא כלל ולפ"ז לאו דשבת דאינו אלא לאו גרידא אפשר דעשה דהשבת אבדה דוחה אותו וכמו כל עשה דדחי לאו גרידא וכמו כן אנו רואין את אשר לפנינו בדברי רבינו בהלכה שלפני זה דהביא הטעם דכהן בבה"ק אינו חייש בעשה דהשבת אבדה ומשום דאיסור טומאת כהנים עשה ול"ת הוא הרי לנו בפירוש דעת רבינו דאם היה טומאת כהן ל"ת גרידא היה עשה דהשבת אבדה דוחה אותה ולמה לא ידחה עשה זו לאו גרידא דשבת ואף דלאו דשבת הוא בסקילה הלא בפ"ק דיבמות בענין זה גופא דיליף מלאו דשבת דעשה דחי ל"ת דחה הגמרא בדרך וכי תימא שאני לאו דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך הרי אין חילוק לענין דחיה בין לאוי דשבת דהוא בסקילה ובין לאו' דמלקות וכיון דעשה דהשבת אבדה היה דוחה לאו דטומאת כהנים אי לאו העשה דקדושים יהיו דהוי ל"ת ועשה הרי ממילא דשבת דאינו אלא לאו גרידא שפיר נדחה מפני עשה דהשבת אבדה:

וראיתי להרב המגיד בהלכה שלפני זה על. הא דכהן שראה אבדה בבה"ק שהביא דעת הרי"ף ורש"י שהוא כדעת רבינו דהטעם בכהן בבה"ק משום דאין עשה דהשבת אבדה דוחה ל"ת ועשה וסיים עלה וז"ל אבל אמת הוא שאין אנו צריכין לכך דתיפוק ליה דבעידנא דקא מיעקר לאו ועייל לבית הקברות אכתי לא מקיים עשה של השב תשיבם ואין עשה. דוחה ל"ת רק כגון כלאים בציצית דבעידנא דקא עבר על הלאו מקיים את העשה ואין הגרסא כדבריהם ולענין דינא לא נפקא לן מידי עכ"ד ה"ה והנה לפי מה שכתבתי יש נ"מ לדינא לענין זה גופא שנסתפקתי דלפי טעמם של הרי"ף ורש"י ורבינו בכהן בבה"ק משום דטומאת כהנים הוא עשה ול"ת הרי שבת דאינו אלא לאו גרידא נדחה מפני עשה דהשבת אבדה אבל לטעמו של הרב המגיד דמשום דבעידנא דמיעקר לאו כו' גם לאו דשבת אינו נדחה ומשום דלא הוי בעידנא והנה הנ"י פרק אלו מציאות הביא דברים אלה. של הרב המגיד דרך קושיא בשם הר הרינב"ח דלמה לי הטעם בטומאת כהנים משום דהוי עשה ול"ת תיפוק ליה דלא הוי בעידנא והביא גם תירוצו. של הר"נ ב"ק דגם עשה דהשבה נתקיים תיכף בעת שלקחה אדעתא להחזירה ושפיר הוי בעידנא ונסתיע לזה מלשון רבינו בהלכה א' יעו"ש. ולדעתי סברת הרדנב"ח נכונה הוא מאוד דאם המוציא לקח האבדה אדעתא להחזירה לבעליו קנה רשות המוציא אותה. לבעליו ואף דהמוציא אינו יודע עדיין מי המה הבעלים ואינו יכול להחזיר להם עד דרוש אותם בכל זאת עכ"פ כיון דגם כשהאבידה ביד המוציאה ברשות בעלים קאי והמוציאה אינו רק שומר עליה הרי ממילא תיכף כשבאה האבדה לרשות המוציא הוי כמו אם היה בא לרשות בעלים והבעלים נתנוהו להמוציא לשמרה וכמו כן הביא הרמב"ן בספר המלחמות בשם גאון דהטעם דלא מהני יאוש באבדה אחר שבא ליד המוציא משום דיאוש הוא כח הפקר. דהמגביה וכח מן ההפקר ולהיפך כשההפקר היה אחר ההגבהה אין ביד המוציא לזכות לעצמו משום דתיכף כשבא האבדה לידו קודם היאוש נעשה ידו כיד בעלים וממילא גם הזכיה שזכה זה המוציאה בכח היאוש הנעשה אח"כ לאו בשביל עצמו הוא זוכה רק עבור הבעלים הוא זוכה ושליחות הבעלים קעביד בזכיה זו יע"ש וכיון דידו של המוציאה הוא כיד בעלים הרי גם לענין השבה בזה שבא האבדה ליד המוציא הוי כמו אם היה בא ליד בעלים. והא דאינו יכול למסור אותה להבעלים הוא מחמת סיבה המונעת של חסרון ידיעה איה ואיפוא המם הבעלים אבל בכל זאת בזה שלקח המוציאה לידו שפיר נתקיים מצות השבה והמוציא זכה בלקיחה זו בשביל הבעלים בכל מקום שהם והוא אינו רק שומר עליה עד אשר ידרשנו הבעלים וימסור אותה לידם וכיון שתיכף בהגבהה נתקיים מצות השבה שפיר הוי בעידנא והיכי דאינו עובר בהגבהה רק לאו גרידא יהיה איזה. לאו שיהיה נדחה מפני העשה דהשבה וככלל המסור בידינו דאתי עשה ודחי אמנם נתחי אל לבי דזה הוא דוחק עצום להרחיק דעת המקשן והתרצן כל כך דדבר שהיה פשוט להמקשן לענין מוסכם ומוחלט להקשות מיניה ידחה התרצן בדחיה מופלגת כזו עד שלא יהיה שוה בעיניו לתרצה כלל ואולם הא דלא תירץ לו התרצן על קושיא זו מאומה לאו משום דלא ס"ל סברת המקשן רק משום דבשנויא דמשני ליה דכי אצטריך קרא לזקן ואינו לפי כבודו ממילא שום מקום כלל גם לקושיא זו דאיסורא מקמיה ממונא דהנה באמת לא מצינו בשום מקום שום חילוק כלל בין עשה דממונא ובין עשה דאיסורא ובפרט דנגיעות ממון אשר באבדה אין נגיעות ממון זה רק לבעליו אבל לאותו האיש המוציאה וחל עליו חובת השבה אין אצלו שום לתא דממונא בעשה זו כלל דהא אינו מגיע לו שום ריוח בכך ואדרבה דיש לו טורח בגופו לאספו אל ביתו ולטפל בה בלי שום תשלום שכר זולת שכר מצוה שמקיים בזה מצות השם ב"ה חוקתו ותורתו ומה לי אם הוא מקיים מ"ע דתפילין ציצית ומזוזה או מ"ע דהשבת אבדה הלא לא גרע עשה דהשבת אבדה הזה דנוגע לאלקים ואדם משאר מצות דאינן נוגעים רק בין אדם למקום לבד ובפירוש שנינו בפרק אין בין המודר דהמודר הנאה מחבירו מחזיר. לו אבידתו ומשום דאין בקיום מ"ע שום לתא דהנאה כלל וכמו כן כתבו התוס' בפרק שבועות הדיינים (דף ע"ד) ואם אין בחזרת אבדה שום לתא דהנאה איך יש מקום. ליחס לעשה זו שום ענין ממון ואולם כל קושיות הגמרא דאיסורא מקמיה ממונא לא דחינן אין כונת הקושיא דרך כללי דהיה להמקשן איזה סברא או איזה דבר מקובל בזה דכל עשה הנוגע לממון גרע כחה לענין דחיות ל"ת רק דכונת המקשן היה רק על ענין זה לבד דקאמר הגמרא דוהתעלמת אתי' לכה"ג הרואה אבדה בבה"ק דאינו רשאי לטמא א"ע. ולמה לי קרא להכי הלא בלאו קרא אין אזהרת טומאת כהנים נדתה מקמיה עשה דהשבת אבדה דטומאת כהנים עשה ול"ת הוא ועוד דגם מבלעדי זאת ידעינן מסברא. דאין רשאי לטמא דהלא איננו גדול כח החזרה המוטל על המוציא האבדה להעמיס עליו כח חיוב יותר מאם מצאוהו הבעלים בעצמם ואם היה בעל האבדה. בעצמו כהן והיו רואה חפציו האבודים מונח בבה"ק האם היה רשאי לטמא עצמו ולעבור על לאוי תורה בשביל הצלת ממונו והלא איסורא מקמיה ממונא לא דחינן דהיינו דאין אדם רשאי לעבור על שום איסור בשביל הצלת ממונו ואטו נאמר דהבעלים בעצמם אינם רשאים לחלל כהונתם ולעבור על לאוי תורה בשביל הצלת ממונם וכהן אחר המוציאה יהיה מחויב לעבור על כל אלה בשביל הצלת ממונו של זה הלא זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו וע"ז משני הגמרא דלכהן בבה"ק לא איצטריך קרא כלל ומשום דעשה ול"ת הוא וגם מצד הסברא נודעת דהלא גם הבעלים בעצמם אינו נדחה בהם איסורא מקמיה ממונא אלא כי איצטרך קרא לזקן ואינו לפי כבודו דאין כאן רק עשה דכבוד הבריות גרידא וסלקא אדעתא דעשה זו נדחה מקמיה עשה דהשבת ב ולכן איצטריך קרא והתעלמת וכיון דלפום שינוי זו קאי קרא דוהתעלמת על עשה דכבוד הבריות הרי ממילא אין מקום עוד לקושיא זו דאיסורא מקמיה ממונא לא דחינן דאף דגם עשה דכבוד הבריות עשה דאיסורא הוא מ"מ אין בזה מקום לומר דאיננו גדול כח חיוב החזרה של המוציא אבדה מכח בעלי האבדה בעצמם דסברא זו לא שייך רק בכל איסורים שבתורה וכמו טומאת כהנים דאין הבעלים רשאים לחלל כהונתם בשביל הצלת ממונם אבל עשה דכבוד הבריות אין להבעלים בעצמם שום מקום חיוב בעשה זו ואדרבה דכבודו של אדם מונח בידו ורב שמחל על כבודו כבודו מחל ואם אדם גדול ומכובד רואה ממונו הולך לאבוד מי ימחה בידו להצילו באשר יוכל ואדרבה מצינו דחביב ממונו של צדיקים עליהם לפי שאינם פושטים ידיהם בגזל והמה מטריחים א"ע בגופם בהצלת ממונם וכיון דבהבעלים בעצמם אין מניעה בהצלת ממונם. מצד כבוד הבריות ה"א דגם להמוציא אבדת אחרים לא יהיה מצד עשה דכבוד הבריות מניעה לחיוב חזרתן ומשום דעשה דהשבת אבדה דוחה עשה דכבוד הבריות ולכן איצטרך קרא דוהתעלמת דבשלו רשאי אדם להוריד