יד המלך (לנדא) - ד. כט

ניכר לאו שמיה היזק וממילא אין בהחזרה שום שויה ממון ועיין מה שכתבתי ג"כ מזה לקמן בדיבור הסמוך בכל זאת כל כמה דלא אמר הכי מוטל עליו חיוב תשלומין גמור. והשבה מעליותא מוטל עליו למיעבד מכח קרא דוהשיב את הגזלה וגדולה מזו הרי בהיזק שאינו ניכר גופא ובאמר הרי שלך לפניך חייב בדיני שמים וכמו שאמרו בעושה מלאכה בפרת חטאת רק דמדיני אדם יש בידו להציל א"ע ולומר לו הש"ל ואין בחזרה זו רק הצלה מתשלומי ממון המוטל עליו אבל אם איהו בעצמו לא עביד ליה הצלה זו ולא אמר ליה הכי אזי ממילא נשאר עליו החיוב תשלומין גמור וכי כפר ממונא מעליא כפר ולענין קרבן שבועה אין לזה שום ענין כלל עם דבר הג"ל. והא דקאמר רבא משום דאי מגנב חייב לשלומו אין כונתו דמשום כך הוי כפירת ממון דמשום סברא דאי מגנב ודאי לא היה רק גורם לממון רק כונת רבא הוא להביא ראיה לצדדי הספק של האיבעיא מי אמרינן דכמו דאם מגנב חייב לשלם וע"כ תשלומין אלה מכח חיוב השבה המוטל עליו משעת גזלה הם דעל שעת גנבה אין שום חיוב כלל דבשעה שנגנב שוב אינו שוה מאומה אלא ע"כ דהחיוב תשלומין הוא משום דכיון דעי"ז שנגנב ואין עוד בידו להציל א"ע באמירת הרי שלך לפניך ממילא נשאר עליו החיוב תשלומין המוטל עליו משעה שגזל כמו כן הכא לענין חיוב חומש ואשם אף שהיה בידו להציל א"ע מחיוב תשלומין באמירת הש"ל מ"מ כיון דכפר ולא הציל א"ע באמירה זו הוי כאלו נגנב דמה לי אם נגנב ואינו יכול לומר הש"ל או שהוא בעצמו גנבו וכפר בו ואינו רוצה לומר הש"ל וממילא נשאר עליו החיוב משעת הגזלה וממון קא כפר או דלמא דכיון דכל עיקר חיוב חומש ואשם לא בא לו רק בכפירה והודאה ועכ"פ בשעת הודאה הציל א"ע באמירת הש"ל והא מנח קמן הרי למפרע עפרא בעלמא כפר ליה זה הוא תורף כונת האיבעי לפע"ד ובאמת אם אין החמץ בעין בשעת ההודאה אף דהיה בעין בשעת הכפירה הא מלתא לא קא מבעי ליה כלל דודאי חייב קרבן שבועה ומכח האי סברא גופא דאף דהיה אז בעין בשעת כפירה ועפרא בעלמא קא כפר ליה אז מ"מ כיון דאינו בעין גם בשעת ההודאה לומר לו הש"ל וממון גמור חייב לשלומי אזי איגלאי למפרע דממון מעליא קא כפר ליה וכיון דפשיט ליה לרבה מהא לשורי גנבתי והלה אומר דש"ק הוא עליו דאף דבאמת בשעת הכחשה שביניהם השור הוא בעינא ואין כאן שום לתא דתשלומין מ"מ כיון דעכ"פ מפטר א"ע בטענתו לכי מגנב חייב קרבן שבועה ומכ"ש הכא בכפר בחמץ שעבר עליו הפסח דפטר א"ע בטענתו מכל וכל דלפי טענתו דהחמץ אינו ברשותו הרי נתחייב לפי האמת בתשלומין גמורים והוא פטר א"ע בכפירתו דהוא חייב בק"ש ולפ"ז ממילא אין חילוק בין אם החמץ הוא ברשותו בשעת כפירה או לא דמאי נפקא מיניה אם באמת קאי החמץ ברשותו הלא הוא עכ"פ כפר בו ואינו רוצה להחזירו ומה לי אם נגנב ואינו יכול להחזירו או דהוא בעין ואינו רוצה להחזירו בכל ענין עכ"פ לפי טענתו וכפירתו פטור א"ע בטענת שקריו? מחיוב תשלומי ממון גמור ועל כפירה זו חייב קרבן שבועה והא דנשורי גנבתי מסיק הגמרא דאינו חייב קרבן שבועה, רק בעומד השור באגם ואינו בידו בשעת כפירתו להחזירו לו היינו משום דהתם אם היה השור בעין למסרו תיכף להבעלים ולא שייך בו סברא דלכי מגנב ודאי היה פטור מקרבן שבועה. ואף דגם בזה שייך לומר באיזה צד שיעלים עיניו ממנו לשעה ויוגנב או דיש באפשרי דימות השור בפנינו קודם החזרה ולפי דברי הבעלים דבגנבה בא הרי קנאו להתחייב באונסין ואף היכי דהשור הוא בפנינו יש בו חיוב תשלומי ממון מ"מ כיון דכל זה אינו רק ספק ומשום ספק לא נתחייב בקרבן שבועה דמי יימר דיהיה כך וכמו דבשבועות העדות דלא נתחייבו בקרבן שבועה מספק והא דבקיימי באגם נתחייבו שבועה לאו משום חששא דשמא יוגנב דאף דחשש זה שייך יותר בעומדת באגם מאלו השור הוא בבית שומר בכל זאת אין חיוב קרבן שבועה בשום צד רק היכי דההפסד הוא ברור אבל היכי דיש א יימר באיזו צד שוב אינו חייב קרבן שבועה רק דעיקר החיוב של הקרבן שבועה כשהשור עומד באגם הוא על שעת מעשה של הכחשה כיון דלפי דברי הבעלים בא לידו השור בתורת גנבה ובכל רגע ורגע שיתבענו מוטל עליו חיוב חזרה וכיון שאין השור בעין בידו להחזירו בשעת תביעה מוטל עליו תיכף. באותו רגע חיוב תשלומין גמור ואף דיכול להביאו מאגם ולהחזירו לבעלים לכי מחזירו באמת יפטור א"ע מתשלומין בהחזרת גוף השור אבל כל כמה דלא החזירו ממון גמור הוא חייב לבעלים ואינו בידו לפטור א"ע לשעה בזה דהוציאו לאגם משום דשלא ברשות הוציאו דמי נתן לו רשות ער ומי ביקש זאת מידו להוציא לשדה שור של אחרים שלא ברשות בעלים ועל הוצאה זו נתחייב בתשלומין רק לכי מחזירו פוטר א"ע מתשלומין אלה שהיה מוטל עליו קודם חזרה לפי דברי הבעלים אבל לפי דבריו דבא לידו בתורת פקדון אזי ברשות הוציאו לאגם כדרך כלי השורים הנפקדים ברשות אחרים וכל זמן שלא נודע בבירור שמת השור עדיין אין עליו שום חיוב התשלומין הלכך רק באם עומד השור באגם יש ביניהם כפירת ממון גמור דלפי דברי הבעלים שבא לידו בגנבה נתחייב להם ממון גמור עד שיוודע בבירור שהשור הוא בעין ויכול להחזירו לבעלים ולפי דברי הנתבע שאומר דבפקדון בא לידו הוא להיפך דאין עליו לע"ע שום חיוב תשלומין עד שיוודע שמת השור וזה הוי כפירת ממון גמור אבל כשהשור הוא בעין בשעת תביעה ויש ביד הבעלים לקחתו תיכף בהחזרה אזי אף לדברי הבעלים אין עליו שום חיוב תשלומין ואין בהכחשתם שום לתא דכפירת ממון כלל ואף דגם בזה יוכל להיות שיכול לבא לידי תשלומין באיזו צד משום ספק זה לא נתחייב בקרבן שבועה דמי יימר דיהיה כך וכמו שכתבתי משא"כ בכפר בחמץ שעבר עליו הפסח דלפי מה שהסברתי דכל כמה דלא הודה. הרי בשעת כפירה ממון מעליא קא כפר ליה ואין כאן שום מי יימר דמה לי אם מגנב החמץ ברשותו של הגזלן או לא ואף דבשעת הודאה יש החמץ בעין ויכול למפטר נפשיה בחזרת הש"ל הלא חזינן לבכפירת שורי גנבת והלה טוען דש"ח הוא עליו דבקיימי הבהמה באגם. חייב קרבן שבועה ואף דגם התם אין שם כפירת ממון בעצם. רק כיון דאין השור בעין להחזירו בשעת ההכחשה שביניהם אזי חייב על אותו רגע של הכפירה קרבן שבועה הרי לך דעיקר ממון דבעינן בקרבן שבועה אינו רק על רגע של שעת הכפירה לבד לכן גם בחמץ אף דבשעת הודאה דאומר לו הרי שלך לפניך עפרא בעלמא הוא בכל זאת כיון דבשעת כפירה דלא רצה להחזיר לו החמץ וממון הוא חייב לו והוא כפר בו חייב קרבן שבועה:

שם באותה הלכה בד"א כשהחזיר הגזלה אבל אם נשרפה ונאבדה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם ע"כ:

הנה חיוב הקרבן דכתב רבינו יצא לו מאיבעי דרבא פרק הגוזל קמא (דף ק"ה שהבאתי ופשיט ליה רבה משורי גנבת והוא אומר לא גנבתי אלא ש"ק אני אצלך ונשבע חייב קרבן שבועה אלמא אע"ג דקא קאים תורא כיון דאי מיגנב ממונא קא כפר ליה השתא נמי ממונא קא כפר ליה ה"נ בנשבע על חמץ שעבר עליו הפסח והודה אע"ג דעפרא בעלמא הוא מ"מ כיון דאי מיגנב ממונא מעליא בעי שלומי ליה השתא נמי ממונא קא כפר ליה וחייב קרבן שבועה אמנם מה שפסק רבינו דאחר שכפר והודה מחויב הגזלן לשלם להנגזל גם הקרן בתשלומין גמורים לא נודע לי מאין יצא לו לרבינו דבר זה ומה עדיף חוב השבה זו שמחויב הגזלן אחר השבועה. וההודאה מכח קרא דוהשיב את אשמו בראשו יותר מעיקר חוב והשבה הראשונה המוטל עליו משעת הגזילה מכח קרא דוהשיב את הגזלה אשר גזל ולמה בהשבה ראשונה יש ביד הגזלן לקיים חוב השבה זו. בגוף האיסורי הנאה ולומר להנגזל הש"ל ובהשבה שניה אשר נתחדש עליו מחמת השבועה המציא רבינו דאף כשהחמץ הוא בעין אינו יכול לסלקו בגוף החמץ רק דדמי מעליא בעי לשלומי ליה הן אמת דבירושלמי פרק הגוזל קמא הלכה ג' הובא שם חילפא אמר הכל מודים בנשבע לו קודם פסח דאחר הפסח משלם לו דמי חמץ יפה. הרי לנו מפורש גם בירושלמי חילוק זה בין השבה דקודם השבועה לבין השבה דלאחר השבועה אכן דברי רבינו מורין בעליל דלאו מדברי ירושלמי אלה נובע המקור של הלכה זו דבירושלמי נאמר בהדיא דדוקא בנשבע לו קודם הפסח משלם לו דמי חמץ יפה ורבינו כתב ממש להיפך. דדוק' בנשבע אחר שנאסרה בהנאה אז נתחייב לו בתשלומין גמורין וממילא בנשבע קודם הפסח דאז עדיין לא נאסר בהנאה אף בהשבה דאחר השבועה יוכל לומר לו הש"ל. אך דעת רבינו זו עצמה צריך ביאור. דאיך מילא את ידו לחלוק על תלמוד ירושלמי בלי ראיה מגמר' בבלי ובפרט דדעת הירושלמי בזה הוא נכון ומקובל מצד הסברא דאם כפר ונשבע והודה לו קודם הסבר' היא דכפירה ושבועה והודאה זו. יחייבו אותו בהשבת דמי מעליא ומשום דקודם הפסח היה החמץ ממון גמור וממילא כל אלה שלשתן יחד על ממון גמורים היו משא"כ בכפר ונשבע והודה אחר הפסח באיזה כח יעדיף חיוב השבה זו אשר נתחייב מכח שלשת אלה יותר מהשבה ראשונה אשר נתחייב מכס עיקר הגזלה הלא אדרבה הסבר' הוא להיפך דאם בהשבה ראשונה שנתחייב בשעת הגזלה שהיה אז החפץ ממון גמור ובכל זאת או