יד המלך (לנדא) - ד. כו

שביארתי גם מבלעדי זאת לא יהי' רבינו נגד מסקנת גמרא ערוכה דסוף פרק הכונס דמסיק הגמר' בהדיא על מלתא דר' הונא בתלוהו וזבין דמיירי באמר רוצה אני ואז לא הוי חמסן ומשום דאמירת רוצה אני של הלוקח מסלק מעל המוכר לאו דלא תחמוד והרואה בלשון הראב"ד יראה דלא כתב דבריו דרך השגה רק דגם הוא הבין כמו כן גם בדעת רבינו רק דרבינו סתם דבריו. והראב"ד פרושי קא מפרש ולפ"ז אין באמת שום מחלוקת בדין זה בין רבינו ובין הראב"ד דלענין עבירת הלאו שניהם סוברים דתלוי רק באמירת רוצה אני ובגוף המכר דעת שניהם שוה דאין לקיום גוף המכר שום ענין כלל עם אמירת רוצה אני וגוף הקנין בכל אופן קיים בין אם אמר רוצה אני או לא דלא גרע מתלוהו וזבין ובתלוהו וזבין הדבר מוחלט ומוסרם בדעת כולם דהמכירה קיימת. בלי שום רמז וזכר של אמירת רוצה אני וכמו שביארתי:

ועתה נבוא לבאר ענין הסוגיא דסוף פרק הכונס שהבאתי דהי' פשוט לר' אדא למיפרך.. וכי יהיב דמי חמסן קרית לי' והא אמר ר' הונא תלוהו וזבין הוי זבינא הרי לנו בפירוש דשתי אלה אגודים וצמודים יחד דאם עובר על לאו דלא תחמוד והוא חמסן מגרע עבירת הלאו. גם כח הקנין לבל יהי' המכירה קיימת ובפרט לפי מסקנת הגמר' דהא דקרי לי' חמסן מיירי בלא אמר רוצה אני ומימרא דר' הונא מיירי באמר רוצה אני הרי לך בהדיא דכל מלתא דר' הונא דתלוהו וזבין הוי זבינא הוא רק באמר רוצה אני אבל בלא אמר רוצה אני הוי חמסן ולא הוי זבינא ובאמת לפי פשטת המסקנ' דסוגי' זו הוא תמוה מאוד דאיך נשמט דבר זה מכל הפוסקים כאשר הביאו דינא דר' הונא לפסק הלכה.. דכל מכירה באונס בלי מסירת מודעא הוי מכירה לא הזכיר שום אחד שום רמז דבר מתנאי זה של אמירת רוצה אני. ומלבד כל זה תמוה ענין זה גם מצד עצמו דכיון דעכ"פ בלא אמירת רוצה אני של המוכר בודאי עובר עכ"פ הלוקח במה שאנסו למכרו על לאו דלא תחמוד ואנן קיי"ל כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני ואמאי יהיה המקח קיים בלא אמירת רוצה אני וכמו שהרגיש בזה גם הרב המגיד ותירוצו של ה"ה דהוי כמו שינוי דקנה בגזל הוא תמוה והפלא ממש בלי פירוש וכונה וכמ"ש למעלה ואמנם הנראה לי בזה.. דהן אמת דכונת ר' אדא בקושיתו שהקשה לר' אשי מהא דר' הונא הי' עפ"י כללא דרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני ואם עובר על לאו דלא תחמוד איך הוי זבינא ואולם קושיא זו דר' אדא אין לה מקום רק לפום הה"א שלו דלא ידע עדיין מהא דאמר רוצה אני ואמירת רוצה אני מסלק מעליו עבירת הלאו ועלה על דעת ר' אדא. דדעת ר' אשי הוא דהוי חמסן בכל אופן בין אם אמר רוצה אני ובין לא אמר ולפום ה"א זו מונח עבירת הלאו דלא תחמוד בגוף עשיות האיסור דהיינו במה שאנסו למכור או שהפציר והכביד עליו ריעים כ"כ עד שמכר לו ובאופן עבירת איסור כזה שפיר שייך כללא דרבא דכל מלתא כו' דכיון דרחמנ' אסרתה לעשי' זו אזי בטל כחה ואף אם עשאה אינה מועלת. והרי היא לענין התועלת אשר יצא ממנה כאילו לא עשאה לעשי' זו כלל אבל השת' דחידש לו ר' אשי דבאמר המוכר רוצה אני. אין הלוקח עובר כלל על לאו דלא תחמוד הרי ממילא אין לעבירת זה של הלאו דלא תחמוד שום מקום כלל לכללא דרבא דכל מלתא. דכלל זה לא שייך רק היכי לתכונת הלאו של העשיה הוא באופן שאין מקום בעשי' זו להמלט בה מעבירת הלאו וכמו בקבלת רחים ורכב ובגד אלמנה וכדומה המובא בסוגיא דרפ"ק דתמורה דבכל אלה אם הי' הלוה מרוצה ונתן להמלוה עבטות אלה מדעתו אין בזה מקום לומר דרצון הלוה פוטרת את המלוה מהלאו רק דהיכי דמשכנו מרצונו של הלוה הרי זה ענין אחר ואין ענינו נוגע כלל לענין הלאוין האלה של העבטת עבוט וקבלת בגד אלמנה דאם הלוה בעצמו רוצה להבטיח את המלוה על חובו בבטחונות האלה מי ימחה בידו הלא רשות ביד כל אדם לעשות בשלו כל מה שירצה והלכך כל תכונת ענינים של האזהרות האלה. הוא רק בעשה המלוה העבטות האלה בכח ורצון עצמו וכשעשה זאת מרצון עצמו אין בידו בשום אופן לסלק מעל עצמו עבירת הלאו. משא"כ בלאו דלא תחמוד דעיקרו הוא על התפעלות זרות להכריח או להשתדל מחבירו מכירת חפציו רק אם פעל ועשה כ"כ עד שאמר חבירו רוצה אני אף דגם אמירה זו היה בכח ההשתדלות וההכרח ההוא אשר הכריחו אותו בו לגוף המכירה בכל זאת מסלקת האמירה זאת מעליו הלאו דלא תחמוד ולפיכך השתא אחר שחידש לו ר' אשי לר' אדא דאמירת רוצה אני, אף דגם האמירה היתה ע"י כפיה והפצר מסלקת מעליו הלאו.. הרי לפום זה שוב אין בידינו לומר. על קנין המכירה זו כללא דרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד דהרי גוף המכירה אף אם היתה באונס ההפצר היתה יכולה להמלט מאזהרת הלאו דאם היה הלוקח נופהו או הי' מפציר בו כ"כ עד שהי' המוכר אומר רוצה אני לא הי' בעצם המכירה עבירת הלאו כלל ולכן כל עיקר דעבר על מימרא דרחמנא הוא ע"י מניעות אמירות רוצה אני של המוכר ובכגון זה לא שייך הכלל דכל מלתא דא"ר לא תעבד ומשום דגוף העשיה היתה יכולה להעשות בלי עבירת הלאו.. וכיון דלא שייך בעבירת לאו זה כלל זה דכל מלתא הרי ממילא אף בלא אמר רוצה אני. ועבר על לאו דלא תחמוד אין עבירת הלאו מבטל קנין המכר והילכך לפי המסקנא שחידש ר' אשי לר' אדא קיימת המכירה. בכל אופן בין אם אמר רוצה אני ובין לא אמר וכמו שביארתי:

שם הלכה יו"ד כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו כו' כיון שחישב בלבו איך יקנה דבר זה כו' עובר בל"ת, שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד ע"כ:

וכתב הרב המגיד וזה לשונו מבואר במכילתא לחייב על התאוה בפ"ע ועל החימוד בפ"ע ונראה לי שדעת הראב"ד ז"ל דאזהרת התאוה זו הוא שיתאוה לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים ע"כ דברי ה"ה ואין דבריו מוכרחין דאף דדעת הראב"ד בלאו דלא תחמוד הוא דאינו עובר רק בלקחו ולא אמרו הבעלים רוצה אני אבל אם הפציר בו כ"כ עד שבאמת אמרו הבעלים רוצה אני אינו עובר הנה החילוק זה לא שייך רק בלאו דלא תחמוד דלאו זה אינו עד שלקחו באמת וכיון דלקחו בהפצר כ"כ עד שבאמת אמרו הבעלים רוצה אני הרי שפיר יש סברא בזה דאמירת רוצה אני שאמר המוכר בשעת הלקיחה מבטל האונס שהיה מחמת ההפצר של הלוקח וממילא אין כאן לאו דלא תחמוד משא"כ בלאו דלא תתאוה דהלאו זה הוא על המחשבה דאם חישב בלבו להפציר בחבירו שימכור לו איזה דבר הרי הוא עובר על המחשבה ואף אם באמת לא הפציר בו ולא קנה מאתו כלום עבר על לאו זה בראשית מחשבתו ומה לי אם חישב להפציר בחבירו כ"כ למכור לו באמירת רוצה אני הלא עכ"פ לא קנה כלל וממילא לא אמר המוכר רוצה אני., וכיון דעכ"פ באמת לא נתבטל מחשבת ההפצר ע"י הדיבור ממש של אמירת רוצה אני ומה מהני מחשבתו דיחשב לכופו בהפצר לאמירת רוצה אני. הלא גם מחשבת ההפצר גופא הוא נכלל בלאו דלא תתאוה ואיך יעלה על הדעת דמחשבה כזו אשר יש במחשבה עצמה איסור יהיה מתוקן על ידה איסור אחר. אמנם זאת יכול להיות לדעת הראב"ד דאף דעל הלאו דלא תתאוה עובר תיכף בתחלת מחשבתו. מ"מ אם הוציא מחשבתו זאת מכח אל הפועל והפציר בו עד שלקחו ואמר המוכר רוצה אני דבאמירה זו ממש נתבטל גם ההפצר זה שעלה במחשבתו לפניו בראשית הענין ואמירת רוצה אני מסלק ממנו שני הלאוין הלאו דלא תחמוד וגם הלאו דלא תתאוה אבל אין זה ברור.. דגם בזה יש צד לומר כיון דאיסור זה דלא תתאוה עובר במחשבה לבד. ואין לו ענין כלל עם גוף הלקיחה הסברא נותנת דאף הדיבור ממש של אמירת רוצה אני אשר נתרצה בשעת הלקיחה אינו מועיל להפקיע האיסור דלא תתאוה ומשום דאזהרה זו אינה רק על המחשבה ולא על המכירה ואיסור המחשבה דכבר עבר עבר אך דבר זה עכ"פ ברור דאם לא קנה לבסוף כלל וממילא לא אמר המוכר רוצה אני אף דהוא חישב להפציר גם על אמירת רוצה אני גם לדעת הראב"ד הרי האא עובר במחשבה זו על לאו דלא תתאוה וכמו שביארתי רק דעל לאו זה דלא תתאוה אינו לוקה ומשום דבענין זה גם לדעת הראב"ד הוי לאו שאין בו מעשה דהרי לא נעשה הלקיחה לבסוף:

הלכה ב' ודין זה דין תורה הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ע"כ:

ואף דבפרק מרובה נפקא להו לב"ה דשינוי קונה ממיעוטה דהם ולא שינוהם בכל זאת ניחא ליה לרבינו להביא לימוד זה דאשר גזל משום דבפרק קמא דתמורה הביא הש"ס לימוד זה אף אליבא דרבא דסובר דבכל מקום אי עבר אמימרא דרחמנא לא מהני מ"מ שינוי בגזל קונה ומשום דגלי קרא אשר גזל דיהיה דוקא כעין שגזל וראיתי להתוס' בפרק מרובה (דף ס"ה) ד"ה הן שהתעוררו בזה דלמה לי תרי קראי והוכרחו לחלק בין שינוי החוזר לאינו חוזר ולפמ"ש לא קשה כלל דקרא דאשר גזל בלא"ה איצטרך דלא