יד המלך (לנדא) - ד. כה

שם באותה הלכה ה"ז עובר כלא תעשה שנאמר תחמוד ע"כ. וכתב הראב"ד ע"ז וז"ל א"א ולא אמר רוצה אני ע"כ וה"ה כתב על דברי הראב"ד אלה וז"ל דעת הראב"ד ז"ל הוא דאם אמר רוצה אני מקחו קיים. דלא גרע המכירה דע"י ההפצר דברים מתלוהו וזבין דוביני' זבינא וכדאית' בפרק יו"ד הלכות מכירה וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים אעפ"י שעבר ואע"ג. דאמר רבא בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני והאי דלקי על דעבר אמימרא דרחמנא הרי הוא כעין גזל צמר ועשה ממנה בגדים שאינו משלם רק כשעת הגזילה וקנה הדבר בשינוי כדאית' התם אף כאן קנה בדמים. עכ"ד הרב המגיד ונוראות נפלאתי על כל דבריו אלה של ה"ה ז"ל דאיך עלה בדעתו דדעת רבינו הוא דאף באמר רוצה אני עובר בלאו דלא תחמוד ומקחו קיים אעפ"י שעבר והלא גמרא ערוכה הוא בפרק הכונס (דף ס"ב) דאמר ליה ר' אדא ברי' דר' אויא לר' אשי מה בין גזלן לחמסן אמר לי' חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי אמר לי' אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והא אמר ר' הונא תלוהו וזבין זביניה זבינא לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני הרי לך בפירוש דשתי אלה אגודים יחד ואף אם יהיב דמי בכל זאת אם הוא חמסן ועבר על לאו דלא תחמוד אין זביני' זבינא ומדזביני' זבינא על כרחך דבדיהיב דמי אינו קרוי חמסן וממילא אינו עובר על הלאו דלא תחמוד כלל וע"ז השיב לו ר' אשי דהא דתלוהו וזבין הוי זבינא מיירי באמר רוצה אני וברוצה אני אינו עובר על לאו דלא תחמוד וביותר תמוה והפלא דאיך נעלם ממאור עינו של הרב המגיד כל סוגיות הגמר' זו דפרק הכונה דבסוגיא זו שקיל וטרי אמוראי בענין זה עצמו אשר עלה במחשבה לפני ה"ה לחלק בין דעת רבינו לדעת הראב"ד גם מה שכתב ה"ה לדעת רבינו דמש"ה אין המכירה בטלה מחמת עבירת הלאו ומכח כללא דרבא דכל מלתא כו' משום דהוי כמו גזל צמר ועשאן בגדים דקנה ואינו משלם רק דמיהם כשעת הגזילה הנה דברים האלה המה תמוהים ומוקשים מאוד דהלא מן קנין שינוי זה עצמו פריך הגמר' רפ"ק דתמורה לרבא דאמר דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואמאי מהני השינוי לקנות ומשני דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו לא יחזיר הרי לנו בהדיא דעל קנין שינוי יש לנו לימוד פרטי בקרא דגלי רחמנא שיהי' קנין זה מהני ומה ענין לימוד זה דאשר גזל כעין שגזל הבא על קנין שינוי אצל קנין מכירת אונס והפצר ודברי הרב המגיד אלה המה תמוהים ומופלאים מכל צד:

גם יש לחקור לדעת ה"ה שהבין בדעת רבינו דאף דבאמר רוצה אני עובר על לאו דלא תחמוד בכל זאת אין עבירת הלאו מבטל קנין המכר איך הוי הדין בלא אמר רוצה אני אם המכירה קיימת או לא. דאם אין עצם עבירת הלאו מבטל הקנין למה יבוטל הקנין באם לא אמר רוצה אני ואיזה חילוק יש לענין קיום הקנין בין אמר רוצה אני או לא. והרי בסוגיא דפרק הכונס שהבאתי מוכח דבלא אמר רוצה אני בטלה המכירה דהגמר' מוקי הא דתלוהו וזבין דזביני' זבינא באמר רוצה אני והא דקרי לי' חמסן מיירי בלא אמר רוצה אני הרי לנו דבלא אמר רוצה אני לא הוי זבינא כלל הן אמת כי תהלוכות דין זה בכל מקום שהוא בסתמא נאמר דתלוהו וזבין זביני' זבינא וזה מורה דדעת רבינו הוא דבכל ענין הוי זבינא בין אם אמר רוצה אני ובין לא אמר גם אנו רואין דהכא בעבירת הלאו דלא תחמוד הי' הראב"ד נזהר לכתוב ולפרש להורות לנו דעתו דזה הוא דוקא היכי דלא אמר רוצה אני ולמה השמיט הראב"ד מלפרש לנו דעתו זאת גם בפרק עשירי גבי עצם הדין של קיום המכירה במכירת אונס דהוא דוקא כשיאמר רוצה אני וכל זה מורה לנו דלענין קיום המכר. גם הראב"ד סובר דאין חילוק בין אמר רוצה אני או לא דהמכירה בכל ענין קיימת ואף דלא אמר רוצה אני ועבר על לאו דלא תחמוד אין עבירת הלאו מבטל המכירה ודלא כדעת הרב המגיד שהבין בדעת הראב"ד:

איברא דאם נאמר בדעת רבינו והראב"ד דמשום כך השמיטו שם בדין קיום מכירת אונס אמירת רוצה אני משום דדעתם הוא דהמכירה קיימת אף בלא אמירת רוצה אני א"כ יהי' הא גופא קשה דהלא כל כחו וחילו של דין זה דבמכירת אונס קיימת המכירה הוא רק מכח סברא דכל דמזבין אי לאו דאנסי' זוזי לא הי' מובן אלא אגב אונסא גמור ומקנה ה"נ בכל אונס אגב אונסא גמר ומקנה וממילא אין בו אלא כעין דבר הלמד ממנו וכמו דבכל מכירה. מחמת אונס דוחק מעות הרי אומר המוכר עכ"פ בשעת המכר דהוא מרוצה במכירה, וא"כ ממילא גם בכל שאר אונס הסבר' הוא דבעינן ג"כ שיאמר המוכר. עכ"פ דהוא מרוצה במכירה דהרי לא עדיף ממקום דאתי מיני' גם פשטת הסוגיא דפרק הכונס מורה ג"כ דבתלוהו. וזכין והמוכר לא אמר רוצה אני גוף המכירה בטילה וכמו שביארתי למעלה אמנם הנראה, לדעתי לבאר כל זה דודאי מצל הסברא אם תלוהו וזכין לא הי' מצד עצמו זבינא. אזי בודאי בזה שנוגע לקיום הקנין בין אדם לחבירו גם אמירת רוצה אני לא הי' מהני דמה מהני מוצא שפתיו בדבר זה אם לבו בל עמו ואין פיו ולבו שוין.. והלא אנן קיי"ל דבדבר שבממון היכי דאיכ' אומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוי דברים ובתלוהו וזבין אין לך אומדנא דמוכח גדולה מזו דיש בלבו כך דמפני אונס הוא מוכר ואולם תוכן הענין הוא לדעתי דבאמת לא מצינו קפידא בתורה. על שום קנין שיהי' בו רצון המוכר דוקא ואדרבה דמצינו דהוצרך רחמנא קרא דהאדם בשבועה פרט לאנוס אבל אי לאו קרא ה"א דגם בשבועה לא בעינן רצון. ובכל אופן ככל היוצא מפיו יעשה ולא איכפת לן אם הוא אנוס וכל הריעותא והגירעון אשר מצינו באונס דמגרע ומרע כח הקנין אין גירעון זה מצד מניעות רצון המקנה רק מצד מניעות דעת המקנה דדיעה ורצון שני ענינים שונים הם. דאם המקנה הוא אנוס אזי אין בקנין זה דעת עצמו של המקנה וכיון דמחוסר דעתו בהקנין הוי דינו של המקנה בקנין זה כמו דין קנין של חרש שוטה וקטן דאין קנינה כנוס ומשום דלאו בני דיעה נינהו ואי לאו דר' הונא ה"א דכמו דבכל קנין אונס כיון דמחוסר רצון המקנה כמו כן מחוסר גם דעת המקנה ותלהו וזבין לא הוי זביני' זבינא ולפיכך הסביר לנו ר' הונא להוכיח דהדיעה והרצון שני ענינים נפרדים המה ויכול להיות קנין שיהיו מחוסר בו רצון של המקנה. ובכל זאת יהי' בו דעת המקנה דהרי כל דמזבין לא הוי רצונו של המוכר בהמכירה. ובודאי נפשו עליו תכאב אם הוא מוכר ביתו או שדהו מחמת דחקו והוא מוכרח לצאת ממנו ואיש אחר יקחנו ואי לאו דאנסי' זוזי לא הי' מוכר. אלא על כרחך דאמרינן דבכדי לסלק אונס המעות מעל עצמו גמר בדעתו להקנות וכיון דיש כאן דעת מקנה לא איכפת לן מה דאין רצונו בכך דאין אנו צריכין בהקנין רק דעתו אבל לא רצונו ה"נ אמרינן כן בכל אונס דתלוהו וזבין וכדומה דבכדי להסיר מעליו מכאוב היסורים האלה גמר בדעתו להקנות וממילא אף דידעינן בבירור דהוא אנוס ביסורים ואין רצונו בגמר קני' זו בכל זה כיון דגמר בדעתו להקנות הרי יש כאן דעת מקנה ואין אנו צריכין לרצונו כלל וכיון ביארתי דבכל קנין שבין אדם לחבירו אין אנו צריכין רצון המקנה רק דעת מקנה לבד. אזי ממילא אין לענין קיום הקנין שום נ"מ בין אם אמר רוצה אני או לא ולכן לא הוזכר כלל בדין של עצם קיום מכירת אונס מכל ענין אמירת רוצה אני לא בהראב"ד ולא בדברי רבינו אמנם לענין עבירות לאו דלא תחמוד דעצם הלאו אף דתכונת ענינו הוא בין אדם לחבירו בכל זה עיקרו הוא בין אדם למקום דהא אפילו יהיב דמי וחבירו נתנו לו מדעתו ואין הדבר נוגע לחבירו עוד בכל זה אם הנתינה הי' ע"י הפצר שהכביד עליו ריעים הרי זה עובר עליו ומשום דהתורה אסרתה להפצר זה ולענין עבירת הלאו שבין אדם למקום שפיר מסתבר לי' להראב"ד דמהני אמירת רוצה אני ואף דיש אומדנא דמוכח דאינו כך בלבו מ"מ לא מצינו שיהי' מהני אומדנא דמוכח בעניני לאוין שבין אדם למקום ואנו אין לנו רק דדברים שבלב אינם דברים ואף בפיגול דיש לנו רבוים בתורה על המחשבה בכל זאת החליטו התוס' בסוף פרק המפקיד (דף מ"ג). ד״ה החושב דמחשבה דגבי פיגול היינו דיבור ולא מחשבה שבלב, וכן הוא בהדיא בספרי פרשת שופטים פיסקא קמ"ז וז"ל ומנין לקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומם שהוא עובר בלא תעשה. ת"ל לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע כל דבר שתלוי בדיבור (ומהתימא על התוס' דבקשו להוכיח ממקומות שונות דמחשבת פיגול היינו דיבור. ולא הביאו הספרי זה דמבואר כן בפירוש) ובפרט היכי. דהדיבור הי' בפירוש היפוך מחשבתו ואמר בפה מלא דעובד עבודתו לאוכליו ולזמנו בודאי אין שום ספק כלל דאין בר במחשבתו שחישב שלא לאוכליו וחוץ לזמנו כלום דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור וכמו כן הכא ס"ל להראב"ד. דכי אמר בפה מלא רוצה אני הרי אמירה זו מוציאו מידי עבירת הלאו דלא תחמוד ואף דיש אומדנא דמוכח דאינו כן בלבו לא איכפת לן אומדנא זו לענין עבירת הלאו מאומה דהא אמר בפירוש בפה מלא דרוצה בכך ולדעתי הדבר ברור דגם רבינו סובר בזה כדעת הראב"ד דבאמר הלוקח רוצה אני מסולק מעל המוכר עבירת הלאו דלא תחמוד דמלבד דהוא כן מצד הסברא וכמו