יד המלך (לנדא) - ד. קפב

דקידושי שניהם הוי קידושי ספק זה הוא דלא כמאן לא כריב"ח ולא כרבי זירא:

שייך להלכה דלעיל בד"ה ובדברים האלה לפני חיבת ולפמ"ש:

ומלבד דלשון ממנ"פ דקאמר רב חסדא אינו סובל כלל שיהיה קאי על ספק בפלוגתא דאמוראי אלא דאין זה דרך תהלוכות הגמרא כלל דמשום ספק בפלוגתא דאמוראי דלא ידעינן ההלכה כדברי מאן תהיה האשה בשביל כך אשת שני מתים ומה היה צריך רב חסדא להשמיענו בזה כלל וכוונת הלשון של מימרא דרב חסדא מורה דהספק בענין זה הוא בתכונת עצם הענין עצמו:

שייך להלכות חובל ומזיק פרק חמישי הלכה ג':

המכה את חבירו הכאה שאין בה ש"פ לוקה שהרי אין כאן תשלומין כו' ואפילו הכה עבדו של חבירו הכאה שאין בה ש"פ לוקה שהרי ישנו במקצת מצות ע"כ הא דכתב רבינו עבדו של חבירו זה הוא לאו דוקא דכיון דטעם המלקות הוא משום דישנו במקצת מצות מה לי עבדו של עצמו או עבדו של אחרים ואדרבה דכ"ש הוא בעבדו של עצמו דאין בו שום תשלומין כלל. וכן כתב הב"י בדעת רבינו בטח"מ סימן ת"ד והא דלא הביא רבינו חידוש דין בעבדו של עצמו דאין בו תשלומין בשום צד דאף בהכאה שיש בה ש"פ הוא לוקה דזה אינו דבהכאה שיש בה ש"פ אף בעבדו של עצמו פטור ממלקות וכמו כן הביא רבינו בעצמו לעיל בפ"ד הלכה י' להחובל בעבד כנעני שלו פטור ואף דבעבדו של עצמו אין בו תשלומין דאין להמכה אל מי לשלם בכל זאת כיון דעל גוף הכאה עצמו יש עליה תשלומין רק כיון דהתשלומין המה להעבד המוכה ומה שקנה עבד קנה רבו וע"י קנין זה חוזרים התשלומין להאדון המכה ע"כ שפיר נכלל זה בכלל חיוב ממון ומלקות דקיימינן בחובל דממונא משלם מילקא לא לקי ואין להקשות דלפי זה איך מוקי הגמרא בפרק אלו נערות מתניתין דאילו הן הלוקין ביתומה מפותה דאין בה קנס ואכתי נהי דביתומה מפותה אינו משלם קנס הא בכל זאת עיקר ראשית החיוב של תשלומי קנס הוא במפותה כמו באנוסה רק דבמפותה מחלה להקנס ולמה לא נאמר כן גם במפותה דראשית החיוב זה אשר חל על המפתה נכלל בכלל חיוב ממון ומלקות וכבר העיר בזה הרב בעל קצה"מ בסוף ספרו ואולם אין בזה קושיא כלל דבפטור תשלומי הקנס אשר ביתומה מפותה אף דהפטור הוא מצד מה שמחלה בכל זאת כיון דמחלה תיכף בראשית חלות החיוב הרי לא הותחל החיוב לחול כלל וכן דימה בזה התוספות בפרק אעפ"י (דף נ"ו) מחילת תשלומי חיוב ניזקין לקרע כסותי ושבור כדי והפטר דלא הותחל החיוב לחול לעולם וממילא אין בחיוב זה מקום לפטור ממלקות משא"כ במניעות תשלומין אשר בהכאות עבדו דאין כאן פטור מחילה רק דמניעות התשלומין הוא מצד מה שקנה עבד קנה רבו והאדון בעצמו קנה הקנס בחזרה וכיון דכל קנין האדון הוא רק מכח קנין העבד הרי בהכרח במניעות תשלומין אלה עצמם יש חיוב תשלומי האדון וקנין העבד דמבלעדי חיובו של האדון וקנינו של העבד לא היה מקום לקנינו של האדון וכיון דיש בתשלומין האלה חיוב גמור של האדון אף דהאדון חוזר וקונה את התשלומין בחזרה הוי כמו כל חיוב תשלומי ממון ומלקות אשר בכל שאר חובל ונקבל דאף דהנחבל חזר ונתן הממון מתנה להנקבל בכל זאת אין בכח מתנה זו שאחר חלות החיוב לחייב מלקות את החובל:

שייך להלכות עדות פרק ט"ו הלכה א' אחר כלות ד"ה הן אמת:

ועיין בתוספתא פ"ז דטהרות הביאה רבינו בי"ב הלכות שבועות הלכה י"ב וזה לשון התוספתא אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיע אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו ע"כ וסברת התוספתא הוא ממש כעין כל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי האמור בש"ס דידן גבי דיני ממונות ואולם לפום סברת החוץ יש חילוק עליו בזה בין חיוב דיני ממונות ובין חיוב מלקות דבדיני ממונות דמהני בהו עכ"פ הודאתו ממש של הבע"ד יש סברא שפיר לומר דאמירתלא לויתי נגד הכחשת שני עדים הוי כהודאה ממש של לא פרעתי. משא"כ בחיוב מלקות ומיתה דגם בהודאתו גמורה של הבע"ד אין זה כח לחייב מיתה ומלקות את עצמו ומאי מהני הא דהכחשתו נגד עדלים במקצת הענין הוי כהודאה על גוף המעשה הא אין בכחו לחייב א"ע בהודאתו. וגם העדים אין בידם לחייבו להא הם אינם רעים מן גוף החיוב מאומה אלא ודאי דכל הודאות בעל דבר אשר נתברר להב"ד מכח הכחשתו עדיף כחו יותר מהודאה גמורה ועפ״י בירור הודאתו כזו יכול שפיר להתחייב מיתה או מלקות וגם נראה רשע בכך וכמו שביארתי בפנים:

שייך להלכות עדות פרק ד' הלכה כ' אחר כלות כל הענין:

ומחמת שהיה לבי מהסס לחדש דבר כזה בחנתי היטיב למצוא סעד לדברי וראיתי דבכל סקי רבותינו הראשונים והאחרונים בכל מקום אשר הובא דין זה של הרגו אין נהרגין לא נמצא שום רמז שבר מהא דאין עונשין הדין ואף דבגמרא לא מצינו שום חולק על בריבי בזה אלא ודאי גם בריבי עצמו לא אמר טעם זה להלכה רק דרך דיחוי על דברי פיו וכמו שכתבתי בפנים:

שייך להלכות אבל פרק א' הלכה י"א בסוף הענין:

אמנם במתניתין דריש פרק חצר חשיב גם אחיתופל בהדי ארבעה הדיוטות דאין הם חלק לעה"ב ועל כולם הביא הגמרא שם ראיה מקרא חוץ מחיתופל דהביא הגמרא תשובת דוד לאחיתופל דהמלבין פני חבירו אין לו חלק לעה"ב ולמה לא הביא הגמרא הטעם דבשביל א"ע ואיבד חיותו לדעת אין לו חלק לעה"ב וזה מורה דמאבד לדעת אינו בכלל הני דאין להם חלק עה"ב: