יד המלך (לנדא) - ד. קפא

ולספור בהכרח ימי נזירות אחרים שלא מרצונו ובספירה זו שהוא מוכרח לספור שלא מדעתו הוא חוטא בנפשו לצער א"ע שלא לשתות יין נגד רצונו משא"כ בנזיר טהור אין שום חילוק בין קבלת סתם נזירות או שקיבל על ימים ושנים דהיכי דכל התחלת קבלת נזירות היה על זמן רב דקבלה זו היה מדעתו ורצונו באין מוכרח אותו לכך הרי שיער בנפשו שיוכל לעמוד על עצמו זמן כזה בלי שתיית יין וכל קבלת נזירות כזה שהיה מחמת הערות רוח קדשו אשר נתלהב בקרבו נקרא קדוש וכמו שמצינו לרבי שמעון הצדיק דקאי ג"כ בשיטה זו ואמר להנזיר הבא מן הדרום דכמותו ירבו נזירים בישראל ולפי פירוש זה אין אנו מוכרחים להלחץ אשר נלחץ הר"ן בפירושו לנדרים אלא דחשיב הגמרא שם דשמעון הצדיק ורבי שמעון ור"א הקפר כלן בשטה אחת הן דנזיר חוטא הוא וכתב הר"ן וז"ל מיהו לא אמרו ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא כו' אילו לר"ש ור"א הקפר אפי' נזיר טהור נקרא חוטא מיהו כלן שוין דאיכא חטא בנזירות ע"כ אמנם לפי מה שפירשתי קיימי כלן בחדא שיטה ממש דלכולן אין חטא רק נזיר טמא לבד ואינן חלון אלא בטעמן דלשמעון הצדיק הוי טעם החטא דמשום כשהן מיטמאן ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטים בהם ונמצאו מביאין חולין בעזרה ולר"ש ור"א הקפר הוי הצער שמוכרח לצער עצמו מן היין גד רצונו בספירה השניה סיבת החטא:

שייך לפרק שני הלכות עכו"ם הלכה ט' באמצע דיבור לפני תיבות גם במגדף:

ועיין בהגהות ממוני פרק ה' הלכות מכירה הביאו הב"י בח"מ סימן קנ"ה יש לבעל דין לחלוק ולומר דבמשיכה במטלטלין וחזקה בקרקע אף ת"ד אינו יכול לחזור בו הרי לך בפירוש דעת ההגה"מ דבכל מעשה אשר כבר נעשה אינו מועיל חזרה לבטלו אף תכ"ד ואף לדעת הב"י וסיים שם על זה דלהלכה בטלין דברי החולק הזה נגד כל הני רבוותו שכתבתי דבשאר קנינים יכול לחזור תכ"ד הנה גם לדעת רבוותא אלה אין כח החזרה זו רק לבטל קנין חזקה ומשיכה וכדומה דבקנינים כאלה אף דיש בהם מעשה בכל זאת עכ"פ זולת הדיבור של המקנאין תועלת המעשה כלום דבקנין חזקה בעינן שיאמר המקנה לך חזק וכי ובמשיכה בעינן שיאמר שיקנה במשיכה זו וכיון דמבלעדי הדיבור אין בקנינים האלה שום תועלת בהמעשה שפיר מסתבר להו להני נותא דמהני בהם חזרה תכ"ד דכיון דיש כח בהחזרה לבטל עכ"פ דיבור אשר נגמר כחו ברגע של המעשה הרי לא נשאר בהקנין רק ועשה לבד בלא דיבור וממילא נתבטל כל כח הקנין בכך דאף לגו המעשה לא היה כח בהחזרה לבטלה בכל זאת הלא מעשה לחוד מבלדי הדיבור לאו כלום הוא משא"כ בגיטין וקידושין דהעיקר התועלת וא רק בהמעשה לבדה וכיון דאין כח בהחזרה לבטל המעשה בשום פעם לכן אין שום מחלוקת בזה כלל דלדעת כולם לא מהני בהו חזרה אף תכ"ד:

שייך להלכות עכו"ם פרק י"ב:

פ י"ב הלכה א' מגלחין פאות הראש שנאמר לא תקיפו פאת אשיבם כו' בד"א באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוק אלא א"כ סייעו למגלח והמגלח את הקטן לוקה ע"כ. הנה מה שכתב רבינו דהמגלח הקטן לוקה זה הוא פלוגתא דרב הונא ורב אדא בפרק שני נדרים ( דף נ"ז) דרב אדא דרש קרא דלא תקיפו ולא כתיב. לא מקיף דאחד הניקף ואחד המקיף חייבים ולכן כל היכי דהניקף הוא בחיובא ויש חיוב בשניהם שפיר קרינן בהם לא תקיפו אבל היכי דרק מקיף לבדו הוא בר חיובא ולא הניקף דאין החיוב בשניהם שוב לא קונן בהו לא תקיפו וממילא גם המקיף פטור ורב הונא דרש קרא דלתקיפו דהחיוב הוא על שניהם דהיינו על כל אחד בפני עצמו אבל אלא חד שום שייכות עם השני בחיובו ואנן קיימינן כרב הונא וליתי להרב בעל שער המלך שהקשה אהא דרב אדא דסובר דגדול להקיף את הקטן דנהי דהמקיף אינו עובר בלאו ומשום דהניקף נובר חיובא בכל זאת איך מותר לגדול לכתחלה להקיפו הא עכ"פ יש בזה אזהרה דמוזהר הגדולים על הקטנים ואף למ"ד דקטן אל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו בכל זאת למספי ליה בידים בודאי אסור ואיכא למ"ד דלוקין על אזהרה זו באם ספי ליה בידים ומתרץ דשאני בזה הקפות קטן דגזרת הכתוב הוא דמדשני קרא למכתב לא תקיפו לומר לך דכל היכי דאין הניקף בר חיובא גם מקיף שרי לכתחלה יע"ש והנה כפי התירוץ האמור בהשער המלך אין עדיין הכרע מן התורה דהיתר הקפות הקטן מהגדול יוצא מכלל אזהרת שארי איסורים אשר הוזהרו הגדולים על הקטנים דיכול להיות דאף דאין על הגדול בהקפות קטן הלאו דלא תקיפו בכל זאת חל על הגדול האזהרה דהוזהרו הגדולים על הקטנים. וקרא דלא תקיפו אשר מורה דהיכי דהניקף איננו בר חיובא מותר להמקיף להקיפו לכתחלה יכול להתקיים בהקפות עכו"ם דאין הניקף בר חיובא וגם האזהרה שהוזהרו הגדולים על הקטנים ג"כ לא שייך בזה ומותר לישראל להקיפו לכתחלה (ועיין בהנ"י פרק אלו הן הלוקין דכתב דהקפת עכו"ם מותר לכ"ע לכתחלה) אבל הקפות קטן יכול להיות דנכלל בכלל אזהרת שארי איסורים שהוזהרו הגדולים על הקטנים ואולם לפי מה שביארתי דעת רב אדא בדרשה זו דלא תקיפו אזי יש להסביר. דהיכי דאין שניהם הניקף והמקיף בגדר החיוב של הלאו אין הקפה זו כלל בתכונת הלאו דלא תקיפו וממילא אין בהקפה זו שום מקום איסור בתורה שיהיה חל עליו אזהרת גדולים על הקטנים וכי מקיף ליה הגדול להקטן לא ספי לו שום איסור בזה. ולכן שפיר סבירא לרב אדא דגדול מותר לכתחלה להקיף להקטן:

אמנם ראיתי ונתתי אל לבי דמבלעדי זאת קושיות השער המלך מעיקר' ליתא דלא מבעי לפי מה דקיי"ל דכל ניקוף אינו חייב רק בסייע להמקיף בהקפתו הרי ממילא אין מקום באזהרת הקפה כלל שהמקיף יספי ליה להניקף האיסור בידים. דכיון דאין איסור על הניקוף רק בסייע להמקיף ובסיוע זו שמסייע הניקוף מעצמו לא עביד המקיף מידי אלא אף למאן דסובר דהניקף חייב גם בלא סייע בהדיה בכל זאת הלא עינינו הרואות דכל היכי דאין המקיף בר חיובא אף דהניקוף הוא גדול ובר חיובא גמור בכל זאת נסתפקו התוס' ריש פ"ק דשבועות (דף ג') אם בהאי גוונא יש איזה חיוב על הניקוף והרבה מרבותינו הראשונים הביאם הנ"י בפרק אלו הן הלוקין סבירא להו דבהאי גוונא גם הניקף פטור וכיון דסבירא ליה לרב אדא דבניקף הוא קטן אין עכ"פ שום אזהרה על המקיף מצד עצמו הרי בהאי גוונא אין עכ"פ המקיף בר חיובא מצד עצמו וכיון דאין המקיף בר חיובא הרי לדעת הרבה פוסקים אין שום איסור על הניקוף גם אם הוא בר חיובא מצד עצמו ואף לדעת התוספות דסוברים דבניקוף הוא בר חיובא עובר בכל ענין זה הוא דוקא בעבירות איסור לאו אשר על הניקוף אבל באם הניקף הוא קטן ולענין אזהרת איסור למספי ליה בידים בודאי גם התוספת סוברים דאין שום מקום חלות איסור על שניהם דעל המקיף אין חלות איסור מצד עצמו מחמת שהניקף הוא קטן ואיננו בר חיובא ועל מעשה ההקפה אשר מצד הניקף אין ג"כ שום מקום חלות איסור מחמת דהמקיף איננו מצד עצמו בר חיובא וכיון דאין בהקפה זו שום מקום חלות איסור כלל איזה אזהרה שהוזהרו הגדולים על הקטנים שייך בזה:

שייך להלכות חנוכה פרק ג' הלכה ה' אחר כלות הענין:

שוב ראיתי דכדברי כן הוא דבעירוכין (דף י') נאמרה הגירסא גם בקושיות הגמרא השניה. דאי הכי אמאי בנס מצרים אמרו כלל וכן העתיקה גם הרי"ף במקומו בגמרא דמגילה ולא כגירסא האמורה לפנינו בגמרא דמגילה. דאי הכי אמאי בנס מצרים אמרו שירה וגירסות הרי"ף והגירסא האמורה בעירוכין מורה דכל ענין זה דיליף מגילת אסתר מן שירת מצרים הכל סובב והולך רק על שירות הלל אשר אמרו אז:

שייך להלכות אישות פ"ד הלכה ט"ז באמצע הדיבור לפני תיבת ועוד קשה:

וביותר יש להעיר בזה דדין זה דקידש חציה ונשתחררה ונשארה פנויה בחציה השנית שנשתחררה איננו מוזכר מאופן זה בהגמרא מאומה דבגמרא לא נאמר, רק נשתחררה ונתקדשה לאחר ודין זה דבנשתחררה ונשארה פנויה דגמרי הקידושין כמו בקידושי קטנה חידש רבינו מדעתו כאילו היה דין פשוט כל כך שלא היה צריך הגמרא להביאו כלל. והיותר תמוה דדעת רבינו בנתחדשה לאחר