יד המלך (לנדא) - ד. קעט

שייך להלכות שבת פרק ב' הלכה ג' אחר דיבור המתחיל ויש הכא באמצע הענין שוב נתעוררתי מחכם משכיל אחד דגם בגמרא פרק שלשה שאכלו (דף מ"ז) הובא ג"כ הא דמצוה הבאה בעבירה גבי אזהרת עשה דלעולם בהם תעבודו אשר גבי שיחרור עבד. ואולם מגמרא זו עצמה יש ראיה נוכחת אל הסברא שכתבתי דהגמרא מקשה שם על הא דר' אליעזר שנכנס לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה דהיכא עביד הכי והאמר ר' יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני לדבר מצוה שאני ופריך והא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני והנה שינוי בתרא דגמרא דמצוה דרבים שאני. אין לו שום פירוש וכוונה דמה בכך דהוא מצוה דרבים ומה ענין מצוה דרבים לענין פסול של מצוה הבאה בעבירה והיאך מצינו בשום מקום דבמצוה דרבים אין קפידא בפסול של מצוה הבאה בעבירה ואדרבה דדרשת התלמוד ירושלמי שהביא על הפסול של מצוה הבב"ע הוא מדכתיב אלה המצות דאין עבירה מצוה וזה מורה דעל כל מצות קאי דבדרך עבירה אינן חשובים מצות אמנם לפי מה שהסברתי הדבר ברור דסברתי עצמה היתה כוונת הגמרא דמעיקרא פריך הגמרא דמה בכך דתפלה בעשרה הוא מצוה הלא אנו אין לנו רק דעשה דוחה את ל"ת דבזה גלי התורה בפירוש דהל"ת נדחה מפני העשה וממילא אין דחיות הל"ת נחשב לעבירה כלל אבל בדחיות עשה לעשה דלא מצינו בתורה שום דחיה בזה הרי ממילא אין כח בידינו לדחות בקום ועשה עשה אחת מפני השנית דהא בהעשה הנידחית יש עכ"פ עבירה בדחייתה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה וכיון דיש עבירה בדחייתה הרי ממילא אין שום מקום לקיום העשה השנית אשר באה לדחות דכל דהקיום הוא דרך עבירה אין כאן קיום מצות עשה כלל וכיון דבדרך דחיה לא יהיה כאן קיום מצות עשה כלל שוב אסור לדחות עשה על מגן. ועל זה משני מצוה דרבים שאני דכך הוא המידה דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד וכיון דיש כאן דחיה מצד הדין הרי הוי דחיה זו כמו כל דחיות עשה שדוחה את ל"ת וגם כאן כיון דהעשה דיחיד נידחית מצד הדין אין בדחייתה שום עבירה כלל:

שייך להלכות מאכלות אסורות פרק י"ג הלכה י"ד אחר דיבור המתחיל וראיתי הכא באמצע הענין:

ויש לי להביא ראיה נכוחה וברורה אל הסברא שכתבתי דקפידת ההנאה אשר באיסור שעטנז אינו מחמת איסור ההנאה עצמה דהלא אנו רואין דכל שארי הנאות זולת הנאות לבישה מותר בו רק דהטעם של קפידת הנאה באזהרה זו הוא משום דכל לבישה של דרך הלובשים הוא ליהנות גופם. ולכן כי כתבה רחמנא לא תלבש שעטנז היתה כוונת הורה על לבישה של דרך הלובשים שהוא מהנה הגוף אבל אם אין הלבישה מהנה הגוף לא יכון בה שם לבישה וממילא איננה בכלל אזהרת איסור תורה דאי לא תימא הכי ואם נאמר דקפידת ההנאה אשר באזהרת לבישת שעטנז הוא משום גוף איסור הנאה דאסור ליהנות דרך לבישה מבגד כלאים שעטנז אם כן יהיה תמוה תמיה רבתי דלמה לי קרא בבגד ציצית. דאין בהגדילים משום שעטנז תיפוק ליה הלא בלא"ה אין בבגד ציצית שום מקום לכלאים כלל דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי ההנאה אשר בבגד ציצית לא חשיבא הנאה כלל וממילא לא יפול על הנאה זו שם איסור שעטנז כלל ואף למ"ד דציצית חובת טלית הם היינו. דאין חוב על האדם ללובשם אבל בכל זאת דבר ברור הוא דכי לובש בגד בת ד' כנפות מוטל עליו חוב עשה דגדילים תעשה לך ואם עשה זה ציצית הרי הוא מקיים מצות עשה וקיום מצות עשה זו הוא כמו קיום כל שארי מצות עשה שבתורה וכיון דגם איסור שעטנז אינו רק בעת לבישה וכי עשה בה ציצית הרי הוא מקיים אז בעת הלבישה מצות עשה דציצית ומצות לאו ליהנות ניתנו הרי ממילא אין הלבישה זו מקום לאיסור שעטנז כלל ולמה לי קרא להכי וכבר התעורר חכם אחד בקושיא זו לשיטת הרשב"א דסובר דאף דהיכי דיש הנאה לגוף מלבד המצוה שייך ג"כ הא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

והלך בדרך למרחוק ואולם לפי מה שהסברתי אין בזה שום מקום קושיא כלל דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא קאי רק על ענינים ההם אשר האיסור הוא בגוף הנאה דחידש רבא דהיכי דיש קיום מצוה בההנאה אין זו הנאה הנכללת בהאיסור של תורה משא"כ בקפידת ההנאה בלבישת שעטנז דאין האיסור בגוף ההנאה רק דכל קפידת ההנאה הוא רק בכדי שיכון בו שם לבישה ולענין זה מה לי שיש קיום מצוה בההנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו. בכל זאת הוא לבשו עכ"פ כדרך הלובשין שיש להם הנאה בלבישה וממילא יש בו אזהרת שעטנז כמו בלבישת כל שארי בגדי שעטנז ושפיר הוצרך רחמנא להתירו משום דעשה דציצית לחי הלאו של שעטנז:

שייך להלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו הלכה כ"ב באמצע הענין קודם דיבור המתחיל ועפ"י:

ובדרך הזה אשכחנא פתרי אל הספק שנסתפקתי בנידון אחת הבא לפני באחד שקנה לסחורה מיני מרקחת הרבה של פירות מטוגנים בצוקר וכשלקח הסחורה לביתו ראה כי נתאנה כי היה מקולקל כל כך עד אשר ירום תולעים לרוב והמוכר ביקש תחבולה להונות את הקונה והרחיקו עוד פעם אחר הקילקול עד אשר נתרסקו כל התולעים אך בכל זאת בעיון ובדיקה יתירה היו נודעים וניכרים היטיב התולעים המרוסקים רק שהיה הרבה יותר מששים בתוך הפירות והצוקר נגד התולעים והייתי מסופק אם יש בידינו לבטל איסור כזה בששים מחמת כי האיסור ניכר לעין כל ואי אפשר בשום אופן לבררו ולהפרישו מן ההיתר (ומחמת שהיה הפסד מרובה לערך האיש אשר היה לו המרקחת הזאת וגם כבר נימכר קצת אשר הכינו ממנו הרבה מיני מאפה תנור לסעודות נישואין שהיה במקום רחוק והיה הוצאה מרובה. להודיע האיסור להקונה וסמכתי בזה להלכה למעשה על היתר חדש שהמצאתי. דהנה אנן קיי"ל בכל דבר שאין מתכוין כר' שמעון דמתיר ולפי זה בכל תערובות איסור והיתר היה לנו להתיר לכתחלה משום דהאדם האוכל את התערובות אינו מתכוין לאכילת איסור רק לאכילת היתר אי לאו דאנן קיי"ל כרבא דהכל מודים במתעסק בחלבים ועריות שהוא חייב שכן נהנה וכמו כן שייך מלתא זו דרבא בכל תערובות איסור והיתר אף שהוא אינו מתכוין רק לאכילת ההיתר בכל זאת הרי נהנה גם מהאיסור ועיין מה שכתבתי בזה בסמוך הל' כ"ח:

ואולם סברא זו דרבא לא שייך רק בכל תערובות של כל האיסורין כולן אשר יש להאוכל עכ"פ הנאה, גם מאכילת האיסור משא"כ בתערובות התולעים שנתרסקו אף שאינן בטלין מחמת שהן ניכרים בכל זאת האוכל המרקחת אינו מתכוין לאכילת התולעים רק לאכילת מרקחת ההיתר ובזה לא שייך סברא דרבא דהוא נהנה דאיזו הנאה יש באכילת תולעים, ואדרבה דדעת כל אדם מאוסה התולעים בעיניהם כל כך עד אשר יקיצו בעיניהם לראותה וכמו כן הובא בפירוש בש"ע י"ד סימן ק״ד סעיף ג' בשם הרשב"א דכל דברים המאוסים כמו נמלים וזבובים ויתושים שנפשו של אדם קצה בהן שנימוחו בתוך התבשיל אף אם ההיתר רבה עליו מותרים ואפילו יש מהאיסור כזית בכדי א"פ וכמו שהביא שם הש"ך בשם הרשב"א רק דהרשב"א מיירי באין האיסור ניכר. והתירו משום נ"ט לפגם ואנכי מלאתי את ידי להתיר בהפסד מרובה. אף בניכר האיסור ומשום דכיון דאינו נהנה מהאיסור אזי הדר דינא של אכילת תערובות הזה כמו כל דבר שאין מתכוין בכל שארי איסורים דקיי"ל כר' שמעון דמותר אמנם לפי הדברים שביארתי למעלה הרי עלה בידינו דאף דקיימינן דכל היכי דהאיסור ניכר אין לו ביטול זה הוא דוקא היכי דיש בידינו לברר האיסור ולהפרישו מן ההיתר אבל כשאין בידינו להפרישו מן ההיתר אזי כיון דעכ"פ הטעם היוצא מהאיסור הוא בטל בששים בתוך ההיתר הרי מבלעדי פעולות טעמו של איסור אין כח בהאיסור לבדו לאסור ומשום דבכל ביטול טעם בתערובות מין בשא"מ דניטל טעמו של האיסור הוי האיסור כמאן דליתא וממילא אף אם הוא ניכר בתוך ההיתר בכל זאת כל שבטל טעמו וגם אין בידינו להפרישו מן ההיתר אין כח בההכרה לבדו לאסור תערובותו:

ובכדי שלא יהיה סברא זו חדשה כל כך תמכתי יסודותיה להכריע אמיתתה וישרה מגמרא זו עצמה שהבאתי שחידש רבא אליבא דר' יהודא בכל תערובות של מין ומינו ואינו מינו דסליק את מינו דהיתר כמי שאינו והאינו מינו דהתירא רבה על מינו דאיסורא ומבטלו והנה רבא קאמר מלתא זו אליבא דר' יהודא אף בחתיכות בעין דהיינו שנתערב חתיכות בשר נבילה עם חתיכות בשר כשר יחד בתוך קדירה של ירק דאין צריך ששים בירק רק נגד החתיכות בשר נבילה לבד ולא אמרינן לר' יהודא דמין במינו לא בטיל דגם