יד המלך (לנדא) - ד. קעח

כחו הוא רק מכח הבעל שמסר הגט לידו ואיך יהיה מהני הכח שנתן לו הבעל להאמינו בכח זה על הגירושין לעכר שכבר גירש יותר חכם הנאמנות של הבעל הבעל בעצמו דאינו נאמן על העבר לומר גרשתי את אשתי אלא אף ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן דהבעל שאחר גרשתי את אשתו נאמן דלמא דוקא הבעל שיש לו נאמנות מצד עצמו משום דבידו לגרשה הוא נאמן בכך אבל השליש שאין לו נאמנות הצד עצמו רק מצד כח שנתן לו הבעל וכמו שכתבו התו' שם בסוגיא אפשר דגם ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן מודה דאין השליש נאמן בזה אלא ודאי כדעת רבינו דהא דהבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן הטעם הוא משום דכיון שנתן עיניו לגרשה אנו חושדין אותו דהוא שונא לה מתמול שלשום והוא תתכוין לקלקל' בכונה וחשש זה לא שייך רק בבעל אכל בשליש דאין לחשש זה שפיר הקשה לשליש דכיון דהתקשו לא אסיק אדעתי' סבר' התרצן דיש חילוק בין נפיק גיטא חת״י השליש או לא וסלקא אדעתא דהמקשן דהשליש נאמן בכל ענין אזי ממילא אין לדידיה שום חילוק בנאמנות השליש בין הנאמנות של פלוגתא דר' הונא ור' חסדא להאמינו שהבעל מסרו לידו לגירושין והוא ימסרנו להאשה בפנינו או להאמינו להשליש שכבר מסרו ליד האשה. ומלבד זה יש עוד הכרעה עצומה לדעת רבינו דהטעם בבעל שאמר גירשתי את אשתי דאינו נאמן הוא משום חשד דישקר לקלקלה בכוונה דאי כדעת התוס' והרשב״ם דהטעם הוא דלא מהני המובן דבידו לגרשה משום דהתינו הוא נגד חזקה דקלא א"כ הרי אנו מוכרחים לומר דכחה של חזקה זו דקלא עדיף הרבה מהכח של התנו וכמו שכתוב הרשב"ם דחזקה זו הוי כמו עדים והוי כמיגו במקום עדים והרי אנו רואין דביש לי בנים הוא נאמן כמיגו דבידו לגרשה ואף דהוא ג"כ נגד חזקה דאיסור יכחה לשוק והר"ן בפרק האומר התעורר בזה דאיך מהני המיגו נגד החזקה והלא בפ"ק דב"ב הוא איבעי בגמרא אם אתרינן מיגו במקום חזקה וקיימינן לחומרא דלא מהני אינו במקום חזקה ועל כרחין מוכרחין אנו לומר דיתנו זו דבידו לגרשה הוא עדיף מכל שאר מיגו וכן כתב הר"ן שם דמיגו דבידו לגרשה הוי כמו עדים ומהני אף נגד חזקה וכיון דנגד חזקה דשלא גם אינו זו דבידו לגרשה לא מהני הרי בהכרח עדיף כחה של חזקה זו דקלא מכל שארי חזקות דעלמא וכמו דמיגו פשוטה וחזקה פשוטה קיימינן דלא אמרינן אינו במקום חזקה כמו כן אינו אלימתא דבידו לגרשה אשר הוא כמו עדים נגד חזקה אלימתא דקלא אשר הוא ג"כ כחו עדים לא אמרינן מיגו זו במקום חזקה זו וכיון דעילה מזה בהכרח דחזקה זו דקלא עדיף ככה ביתר שאת אכל שאר חזקות א"כ תמוה בדינא דר' המנונא דמפני מה באשה שאמרה לבעלה גירשתי נאמנות ומשום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ודין זה הוא בסתימת כל הפוסקים ולא חצינו בזה שום חילוק כלל אם בעינן לנאמנות שלה שיצא גם קול שנתגרשה וסתימת הגמרא וכל הפוסקים חזרה בעליל דבכל ענין נאמנת ובלא יצא הקול שנתגרשה איך נאמנת האשה בכח החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והלא הוא נגד החזקה דאם איתא דנתגרשה קלא אית ליה. וחזקה זו עדיף כחה מכל שאר חזקות ובודאי עדיפא גם החזקה זו של אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואין לומר דכח חזקה של אין אשה תעידה עדיף כחה כל כך עד שהיא עדיפא עוד יותר גם כן כח חזקה אליתתא דקלא דתלכד דזה דוחק עלום כי מי שם גבול וחוק תוצומצם כל לכח החזק האלה אלא אלא דאי אפשר ליחד כלל דהרי הרשב״ם כתב בפירוש דחזקה זו דקלא הוי כחו עדים ואיך יש עוד כח נוסף בנאמנות יותר מעדים אלא ודאי כדעת רבינו דהטעם בגרשתי את אשתי דאינו נאמן הוא משום אשר קלקול בכונה אבל חזקה זו דקלא לא היה לה לגרע הכח של של החינו של בידו לגרשה וכחו כן אין בה כח לגרע הכח של החזקה דאין אשה מעיזה ולפיכך שפיר באשה שאמרה לבעלה גירשתני אף דליכא קול שנתגרשה היא נאמנת:

שייד להלכות מאכלות אסורות פי"ד הלכה י' בדיבור המתחיל מיהו באמצע הענין שורה ז':

נזדקר טעות וצריך להיות הרי לך בפירוש דעת רבינו דכל עיקר איסור הנאה של בכ"ח אין לוקין עליו דהרו כלל אותו בהדיה חש"ב דאינו רק מדבריהם וכמו כן צריך להיות גם לקתן בשורה י"ב דהיינו דאין לוקין עליו ועיין ח"ש לקמן פט"ו ואפשר דהאי דקדבריהם שכתב רבינו שם לא קאי רק על חש"ב לבר וכחו שכתב שם ה"ה ואולם תיבת שהרי הן שכתב רבינו שם הוא דחוק בכונה זו:

שייך להלכות גזלה ואבדה פרק שבעה עשר הלכה ח':

לה חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפל בה מציאה הרי היא של בעל החצר ע״כ:

דין זה הוא בגמ' כפ"ק דב"מ דף י״א ויש להסתפק להסתפק כנמצא בחצר הקדש אם קונה החצר בשביל ההקדש כמו שקונה חצר ההדיוט בשכיל הדיוט ואף דעיקר כח יד דאיתרבי בחצר הוא תקרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה וקרא זה אין לו שום תקום בהקדש כלל בכל זאת הרי גם היכי דאין מקום בחצר לכח יד לא גרע משליחות וקונה בכח שליחות וכמו כן חצירו הרבה עניני כח שליתות בהקדש או דליתא דכיון כיון דאין בחצר הקדש מקום לכח יד אשר חקורו הוא ואם המצא הנאתר כגניבה גם כח שליחות אין לחצר הקדש והנה יש להכריע ספק זה ממתניתן פ"ז דשקלים דמפות דמעות הנמצאים בהר הבית לעולם חולין שחזקתן דמתרומת הלשכה שחללום הגזברים על בהמה של הדיוט התם באים ואכתי מה בכך דמעות חללו מעות מחוללין התה מלתה לא ליתני ההוי הביתת דהוא תצר של הקדש המעות הנחצאים שתה בחזרה לההקדש ואתאי יהיה המעות הנחצאים שם לעולם חולי וגמר לא יהיה לעולם הקדש בכח קנין חצר אשר קונה אחרי אבידת המעות התחולל הזה בהחזרה בשביל ההקדש ואף דבחצא בכל גם בהדיוט אין הגל קונה את המונח בתוכו בשביל בעליו וכתבו התוספות בפרק המפקיד טעם הדברים משום דאין תצירו שם אדם קונה רק בדבר הרגיל לבוא בדעת בעליו עליו משא"כ במציאה התינח בגל דלא אסיק דעת בני אדם עליו אין חצירו קונה לו ואף אם באחר דגם חציצה הוי דבר שאינו רגיל לבוא בכל זאת אין מקום לסברה זו של תוספות רק בהדיוט דצריך דעת משא"כ בהקדש דאין צריך דעת כלל וכמו שאחרו בפרק כיצד הרגל דף ד' דהקדש שלא מדעת בהדיוט מדעת דמי. הרי אין חילוק בהקדש בין דבר הרגיל לבות או אינו רגיל לבוא אלא ודאי דכל עיקר כח קנין מצד בהפקר אינו רק בהדיוט אכל לא בהקדש:

איברא דגבגמ' פרק אין בין המודר דף צ"ד מייתי שם אגמרא תיקרא דרבא היתה לפניו ככר של הפקר ואחר ככר זה להקדש בטלה לאכלה מעל לפי כולה ומשום דבאתירתו זאת היו זוכים ד' אמותיו את הככר בשביל ההקדש והנה זכיות ד' אמות האלה בשביל ההקדש מ"כ התה לההקדש עצמו כלי אמצעות זכות הבעל ד' אמות דאם היה זכות הבעל ד' אמות בראשונה אף רגע אחת כתיקרא עליה כבר אח"כ א"ב היה ההקדש זוכה ברשותו לההקדש לא היה לאותו האיש דין מעילה בככר זה בנטלה לאכלה דאין דין מעילה רק בהוצאה מרשות לרשות ואם היה בא מרשותו לרשות הקדש אזי. באותו רגע אשר היתה רשותו על הככר היה נעשה גיזבר עליו ולא יהיה בנטילתו הוצא' מרשות מרשות לרשות וכמו כן הסביר שם הר"ן ז"ל דמש״ה לא קנאו ד' אמותיו לו לעצמו משום דתיכף בראותו הככר אמר עליו שיהיה להקדש הרי גלי אדעתי' דלא ניחא ליה דליקני ד' לו לעצמו וכמו שאמרו בפ"ק דב״מ בנפל על האכיאה דגלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליתני וכד' אתותיו לא ניחא ליה דליתני יפ"ש שו וכיון דאנו רואין דיש כח באמירתו של זה ליתן זכות ד' אמותיו שיקנו בשביל ההקדש הרי יש מזה ראיה ברורה דיש קנין חצר לקנות מההפקר להקדש דהא בקנין ד' אתות כח קנין חצר הוא ובודאי לא עדיף ארבעה אמות האלה אשר באמת אינן של הקדש כלל ורק ע"י אמירתו לבד של בעל הר' אתות יש להארבעה אמות כח קנין חצר לקנות מההפקר לההקדש ומכ"ש חצר גמור של הקדש עצמו שיש לו כח לקנות מההפקר להקדש ובהשקפה ראשונה יש על מימרא זו תמו' עצומה תמתניתן דשקלים שהבאתי:

הן אחת דפרק הספינה ע"מ חייתי הגמ' תתניתן דכל הראוי למזבח ולא לבד"ה לבד״ה ולא למזבח לא לבד"ה ולא למזבח חומלין בהם ובמה שבתוכן כיצד הקדוש בור תלא תום אשפות תלא וכל שובך מצא יונים מועלין בהם ובתה שבתוכן אבל הקדיש בור ונתמלא מים אשפות ונתמאה וכל שוכך ונתמלא יונים מועלין בהם ולא כמה שבתוכן וכתבו שם התוספות והרשב"ם דלא אמרינן שיקנה תצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דמצד משום יד איתרכי ואין יד להקדש הרי לנו בפירוש דאין קנין תצר להקדש לקנות בהפקר בשביל הקדש דאלת"ה למה בנתמצא אח"כ אין מועלין באה שבתוכן ולתה לא יקנו הבור או האשפה והשובך את המים והזבל והיונים הבאים אח"כ מההפקר בשביל ההקדש דהלא אין לנו הפקר גדול מזה והוראות תשנה זו נראה מוסברת להוראות משנה דשקלים שהבאתי דאין קנין הפקר בחצר הקדש ומשניות אלה נראים כסותרים למימרא דרבא בככר של הפקר ואולם עדיין צריכין אנו לדעת גוף הטעם של המשניות אלה דאף דהתוספות והרשכ"ם הסבירו לנו דחצר משום יד איתרבי ואין יד להקדש בכל זאת הלא לא גרע תשלומוי' וליתני החצר להקדש הכח שליחות דהלא יש שליחות להקדש וכל הגיזברים שעףי שלוחי דהקדש הם:

וראיתי וכונותי בענין זה להעיר בהערה חדשה דהנה דאמרו בחצר דלא גרע משליח בכל זאת הלא גם בשליחות גופא לא מצינו ענין שלוחות שלא מדעת המשלח זולת בדבר שהוא זכות לאדם חצינו דזכין לאדם שלא בפניו והזוכה כשבילו נעשה שלוחו גם בלא דעת משלחו כמו כן חצר היכי שאינו קונה בתורת יד רק בתורת שליח כל כח הקניה אינו רק בכח זכיה והנה כיון דכל ענין זכיה הוא שיגיע איזה טובה ונוח דעת לזה אשר זוכין בשבילו לכן אין בהקדש שום מקום לשום זכיה כלל דאיזה טובה יגיע להקדש בהתרבות נכסיה ואיזה נוח דעת שייך בזה הלא בהקדש התרבה והטמעט שוים המה ולר' הארץ ומלואה ויכול להיות דכללית ישראל אשר קרובה דעתם אל ההקדש שיהיה בהרוחה באופן היותר נאות יש להם נוח דעת בריבוי נכסי הקדש ואולם זכות וטובות הנאה זו זכות הדיוט הוא אבל לההקדש בדעתו אין מקום לשום זכות כלל וכל קניני הקדש אינו מצד הקדש הזוכה רק מצד דעת הדיוט המזכה ולפיכך בהפקר דאין כקנייתו דעת מזבח רק דעת זוכה לכדו הרי ממילא אין בהקדש שום מקום לקניה וזכיה כהפקר כלל, ולכן שפיר כמעות שנחצאו בהר הבית וכמו כן בבור ואשפה ושובר שנתמלאו מההפקר אחר הקדישן אין כח להחצר של הקדש לזכות בהם בשביל ההקדש. ומשום דאין בהם דעת מזכה משא"כ בקנין ד' אמות האמור בככר של הפקר דאמר בעל הד' אמות. דככר זה יהיה הקדש הרי רצה בעל הכבד דד' אמותיו אלה יקנו הככר בשכיל ההקדש ושפיר יש כאן דעת מזכה הגם דגון הככר בעצתו אין בידו לזכותו לההקדש דהא הוא בעצמו לא התחיל לזכות כל בגוף הככר ומשום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה לזכות בו בשביל עצמו בכל זאת עכ״פ הא הקניה של ארבע אמותיו שזיכה לההקדש שיקנו הככר בשביל ההקדש זה גופא הוי דעת מזכה ואיך שיש בזכיה איזה דעת אדם המזכה שעור זכה ההקדש בכח דעת מזכה זה:

וניחא בזה הדין שהביא האגודה ריש מעילה וזה לשונו מצא דבר בבהכנ"ס זכה בו המוציא ולא אמרינן דחצר בהכנ"ס קונה להקדש של בהכנ"ס דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש ע"כ ורבים תתהו על דין זה דהלא בהכנ"ס יש לו דין חצר השותפין ובפירוש אמרו בפרק אלו חציאות דמצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הרי אלו שלו ומשום דהוי חצר השותפין וכל אחד קונה לו ד' אמותיו אבל לא משום דאין יד להקדש ואולם לפמ״ש אין בזה שום קושיא כלל דודאי גם בהכנ"ס יש לו קדושה וחל עליה רשות הקדש כמו בכל הקדש אך דאין דין מעילה בקדושתה ומשום דאין דין מעילה רק בקדשי מזבח וקדשי בדק הבית לכד ובפירוש אסרו להדיוט כל תשמיש בהכנ"ס זובת איזה תשמושים לבד התירו כדוחק ומשום ומשום דבב ב"ד מתנה עליהן ולכן אי לאו דאין יד להקדש היה גם בהכנ"ם זוכה לה לעצמה בכל דבר הפקר אשר היה בא לתוכה וממילא לא היה בכהכנ"ס שום מקום כלל לדין קניות חצר השותפין אבל כיון דאין יד להקדש לכן אף דאין לכהכנ"ס דין הקדש גמור כמו הקדש של בד"ה בכל זאת כיון דגם בהקדש של ב"ה. הוי הטעם דאין החצר קונה עכ"פ בתורת שליחות משום דאין מקום בהקדש לכל ענין זכיה כלל ומשום דלא יגיע להקדש שום זכות בהתרבות נכסיה וסברא זו שייכה גם בבהכנ"ס. דכל זכית יופי והידור והחזקת בדקיה אשר יגיע בבהכב"ס בהתרבות נכסיה אין זכות זה רק לבני העיר אשר מוטל עליהם לפאר ולרומם בית אלוקינו אבל לבהכנ״ס בעצמה לא שייך שום המעות זכות כלל ולכן גם כהכנ"ס דלא שייך בה דעת זוכה אינו קונה מן ההפקר זולת. היכי שיש בה דעת מזכה אז היה הכהכנ"ס קונה וכמו באמר על ככר של הפקר יהיה הקדש וכיון דבלתי דעת אין הכהכנ״ס קונה לעצמו לכן שפיר יש לכהכנ"ס לענין קניות הביאה ודכר הפקר דין חצר השותפין וכל מציאה שבתוכה קנה המוציא כדין חצר השותפין:

ודע דבדבר הזה אני מסופק באם אחד הקדיש בית שיהיה גופו ופירותיו לחלוקת ענים שאינן פרטיים אם נמצא איזה מציאה בבית זה אם קנה החצר בשביל ענים ומשום דהזכות אשר בקניה זו יגיע לעניים הזוכים וכמו שאמרו בפרק חזקת הבתים באמר תנו מנה לעניי העיר אין דנין בדייני עניי אותו העיר ומשום דהמה נוגעים או דלמא דשאני נגועות פסול עדות דבנגיעה כל דהו מיפסלי לעדות ואנו רואין דיש שיטת הסוברים דנוגע פסול הטעם קרוב ואף דלא מנינו בשום מקום שיהיה אדם זוכה פרבר שיגיע ע"י זכיה זו איזה זכות לקרובו הרי אנו רואין דשאני בין נגיעה לזכיה ולכן אפשר וגם קניות מעות הפקר בשביל ענים הגם דחשיב נגיעה לגבי הענים בכל זאת לא חשיב זכיה לגבייהו לזכות עבורם ומשום דבשעת הזכייה לא הובררו עדיין העניים אשר אליהם יגיע הזכיה הקניית מעות זו ואנן בעינן בכל זכיה שזוכין שלא בפני הזוכה שיברר עכ"פ בשעת הזכיה אל חי שיגיע הזכות ההוא ואף דמצינו בעובדא דפרק שור שנגח דף ל"ו דאמר ר' יוסף דאנן ידי ענים אנן הרי הרי לנו דיש זכיה בשביל עניים אף שאינן פרטים שאני עובדא דהתם דהתם היה ר' יוסף הזוכה בשבילם והיכי שיש דעת אחרת תקנה יש זכיה אף בשביל הקדש וכמו בככר של הפקר שהבאתי אבל בזכיות חצר לבד בלי דעת מזכה אפשר דאין זכיה אף בשביל ענים אם אינן פרטיים בשעת הכזיה וכחו שפסק האגודה באכילה בכהכנ"ס וצ"ע לדינא:

לט שייך להלכות שלוחין ושותפין פרק א' הלכה ג' ד' ה' שם באותו הלכה אחר כלות ד"ה ואולם:

שוב ראיתי בטור אה״ע סימן ק"ח דהוא מסופק ככר אם בשליח לקבלה קונה חצירו של השליח הגט בשביל האשה להתגרש בו וספק זה הוא מהירושלמי פרק האומר וזה לשונו ר' אליעזר שאל חצירו של השליח מהו שתעשה כידו וכתב שם השדה יהושיע דכוונת הבעי הוא דכיון דבשליח לקבלה אין השליח עושה שליח מהו בחצירו מי אמרינן דחצירו הוי כשלוחו ולא מהני או דהוי בידו עצמו של השליח ומהני ועיין שם בב״י שנעלם הן עינו דברי הירושלמי אלה וכבר העיר בזה המשנה למלך פ"ו הלכות גירושין:

שייך להלכות טוען ונטען פרק ב' הלכה י"א באמצע ד"ה איברא לפני תיבת וגדולה מזו:

ובאמת אנו רואין דבשבועות ביטוי ושבועות שוא דאין בהם קרבן הוי הוא לוקה עליהם במזיד כמו על כל חייבי לאוין.