יד המלך (לנדא) - ד. קסד

הלכות מלכים פרק שני הלכה ד' באמצע ההלכה ואם נכנס לעזרה והיה מזרע דוד ישב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ע"כ:

זה הוא מגמרא פ"ב דיומא (דף כ"ה) ובמסכת תמיד ל (דף כ"ו) ובפרק עשרה יוחסין (דף ע"ח) ובפרק אלו נאמרין דף מ"א) ובפרק חלק (דף ק"א) והנה בכל המקומות האלה נאמרה ונשנה ענין זה בלשון זה שהביאו רבינו דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד זולת בפרק חלק (דף ק"א) הובא דאין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית יהודה לבד ונתתי אל לבי וראיתי בשינוי לשון זה כונה נפלאה. דהנה בכל המקומות הנפרטים ביומא ובתמיד ובסוטה הביא הגמרא דין זה בלשון אמר מר גם בקידושין פריך הגמרא מיניה בלשון והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ואיך היה שמואל שוכב בהיכל ה' רק בפרק חלק שם לבד הביא הגמרא בעובדא דירבעם גמירי דאין ישיבה בעזרה רק למלכות בית יהודה לכד ופירש רש"י שם דמהלכה למשה מסיני גמירי לה ולא מקרא והכונה הנכונה בזה הוא דביומא רצה הגמרא להוכיח מברייתא דזקן יושב במערבי דלשכת הגזית חציו בקודש וחציו בחול דאמר מר דאין ישיבה בעזרה כו' וכמו כן בתמיד רצה הגמרא ליתן טעם על בוני עזרה דהיו בונין מבחוץ ולא מבפנים משום דאם יהיו הפועלים יגיעים מעבודתם לא מצי למיתב דאמר מר דאין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד גם בסוטה רצה הגמרא למיפרך על מתניתן שם דהיה עומד מכלל דהיה יושב והא אמר מר דאין ישיבה בעזרה ובמקומות האלה שפיר הביא בלשון אמר מר. דבמקומות האלה הובא ענין זה על עניני הלכה למעשה ולכן לא היה צריך הגמרא להביא לשון גמירי דמה לי אם דין זה הלמ"מ או לא הלא בכל אופן היו מוכרחים המשניות והברייתות להיות מוסכמים ומכוונים עם ההלכות הפסוקות והמוחלטות להם בשם אמר מר. ובפרק עשרה יוחסין דלא רצה הגמרא להקשות על איזה משנה או ברייתא רק קושיות הגמרא הוא על הקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' ואיך שכב בעזרה והלא אין ישיבה והתם לא שייך למיפרך בשם אמר מר דהקרא אינו מוכרח להיות מסכים עם ההלכה דאמר מר. ועל המימרא זו דאמר מר לא היה ג"כ מקום להקשות מקרא דאז היה משמעות הקושיא על גוף הדין דאין ישיבה בעזרה וכאילו היה רוצה המקשן להוכיח נגד המימרא דאמר מר ובאמת על גוף דין זה לא שייך שום קושיא דגוף דין זה היה באמת מקובל להם בהלכה למשה מסיני והלכך פריך הגמ' על הקרא מן הדין וההלכה הפסוקה אשר להם דאין ישיבה בעזרה כו' דהקרא וההלכה המה סותרים זה את זה ולא היה צריך הגמרא להביא שם הלשון גמירי דמה לי אם הלכה זו הוא הלמ"מ או מאיזה דרשה עכ"פ דין זה מוחלט להם בקבלה בלי שום חולק ובודאי לא היה שמואל הנביא עושה היפוך הדין המקובל להם. משא"כ בפרק חלק דמייתי הגמרא שם כונת רכבעם בעשיות העגלים בדן ובבית אל דהיה ירא לנפשו דאם יראו לרחבעם דיתיב בעזרה והוא יהיה עומד יאמרו דרחבעם מלך וירבעם עבד ובענין זה שפיר הוכרח הגמרא להביא לשון גמירי דאין ישיבה בעזרה דכיון דכונת הגמרא שם הוא על דעת ירבעם ומה שאמר ירבעם בלבו דאיסור הישיבה יהיה פוגע בכבודו ואם לא היה איסור זה מפורסם ומקובל להם בתורת הלמ"מ לא היה ירבעם בזדון רוחו ובשאט נפשו חושש כלל אל ההלכה, הפסוקה אצל הסנהדרין וברום לבבו היה יושב בעזרה לעיני כל אלא ודאי דדבר זה היה מוסכם ומוחלט וידוע לכל ישראל דכך היה הלכה למשה מסיני דהיתר ישיבה בעזרה אינו רק למלכי בית יהודה בלבד והיה ירא לנפשו לעבור בפרהסיא בעזרה. לעיני כל. ישראל על ההלכה המקובלת לכולם ביד משה מפי הגבורה לבל יקנאו בו קנאת ה' צבאות ויקומו עליו להרגו וכמו שסיימוה הגמרא שם בעצמה ולכן רק שם לבד הוכרח הגמרא לדקדק דירבעם ידע דדין זה גמירי בהלכה למשה מסיני דאין ישיבה בעזרה רק למלכי בית דוד והיה ירא לנפשו לעבור בפרהסיא על הלכה זו ואם יהיה עומד יאמרו שהוא עבד ולכך סר לבו לעשות העגלים בדן ובבית אל:

ועפ"י הדברים האלה ניחא שינוי הלשון המובא בחלק דאין ישיבה בעזרה רק למלכות בית יהודה דודאי גוף ההלכה אשר קיבל משה בזה מפי הגבורה לא היה על שם דיד בפרטי רק על שם בית יהודה בכללי דהא עד שאמר הקב״ה לשמואל למשוח את דוד למלך על ישראל לא היה נודע עדיין שם דוד למלך כלל וכלל. ואם היה הלכה זו מקובלת מאת משה על שם בית דוד היה כבר נודע ומפורסם שמו וענינו כי ימלוך ושמואל הנביא היה מן המקבלים וכשאמר לו הקב"ה שילך וימשח את בן ישי. לא היה הוא בעצמו יודע איזה מבניו אמנם בכל זאת בכל המקומות שהביא הגמרא דין זה בשם אמר מר דקאי על המימרא אשר דין זה נאמרה ונשנית בבית המדרש זמן רב מאוד אחר מלכות בית דוד ואחר שכבר הבטיח הקב"ה ע"י נתן הנביא לכונן את כסא דוד עד עולם. הרי נודע להם אז שההלכה שנאמרה למשה מפי הגבורה דאין ישיבה בעזרה רק למלכות בית יהודה היה הכונה על זרע בית דוד שבא מיהודה ומאז והלאה נישנית ההלכה בבהמ"ד על שם בית דוד ולכן כל אמר מר דמייתי הגמרא על הלכה זו נאמרה דאין ישיבה בעזרה רק למלכות בית דוד דכן היתה ההלכה שנויה אצל בעלי המשנה וגמרא משא"כ התם בפרק חלק שהביא הגמרא כונת ירבעם על גוף ההלכה הנאמרה למשה מסיני וגוף ההלכה באמת לא נאמרה רק על מלכות בית יהודה סתם. ולכן שפיר הובא במקום הזה בגמרא על שם מלכות בית יהודה ולא בשם בית דוד:

פרק ג' הלכה ז' כבר ביארנו שמלכי, בית דוד דנין אותן ומעידין עליהם אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון, ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין עליו מפני שלבן גם בהם ויבא לידי תקלה והפסד אל הד"ת ע"כ:

זה הוא מפ"ב דסנהדרין (דף י"ח) דמייתי שם הגמר' עובדא דינאי המלך כו' באותה שעה אמרו מלך. לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ודברי הגמר' אלה מורין בפירוש דכל עיקר דבר זה. דחילקו בדינא ודיינא וגם בחיוב הגדת עדות בין מלך והדיוט אינו רק גזרה דרבנן וכמו כן הביאו רבינו לדין זה דחכמים גזרו על כך אבל מסוגיא דגמר' פרק שבועות העדות (דף ל"א) נראה להדיא דהא דמלך אינו מעיד זה הוא מדאוריית' דקאמר שם בגמר' אמתניתן דאין שבועות העדות נוהג אלא בראוין להעיד דפליגי בה ר' אחאי ור' פפא דמ"ד דראוין להעיד לאפוקי משחק בקוביא הוא דאתי כ"ש מלך ומ"ד דלאפוקי מלך הוא דאתא אבל משחק בקוביא מדאוריית' מחזי חזי לעדות ורבנן הוא דפסלוהו הרי הוא פטור מקרבן שבועה הרי לך בפירוש דהא דאין מלך מעיד מדאוריית' הוא ולאו גזרה דרבנן והגמר' סמך ע"ז לחלק בכך בין פסול מלך לפסול משחק בקוביא לענין דינא דקרבן שבועה, גם בר"פ יוה"כ מייתי הגמר' פלוגתא זו דר' אחאי ור' פפא והוכיח הגמר' לר' אחאי דאמר דגם במשחק בקוביא אין שבועות עדות נוהג והא משחק בקוביא מדאוריית' מחזי חזי, ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיינו עליה קרבן שבועה אבל מר' פפא דסבר דלאפוקי מלך לא הוכיח הגמר' מידי ומשום דבמלך מדאוריית' לא חל חיוב קרבן שבועה דמלך מדאורייתא אינו ראוי להעיד ושני סוגית האלה המה סתירה גמורה לגמר' דסנהדרין דקאמר שם הגמר' בפירוש דאותה שעה אמרו דמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו וראיתי לרש"י ז"ל שכתב שם בפרק שבועות העדות אהא דכ"ש מלך דמדאוריית' לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד ולא ידעתי אם מצא רש"י דבר זה באיזו מקום בש"ס בבלי או ירושלמי דמניעות הגדות עדות למלך הוי בכלל עשה דשום תשים עליך מלך או דכתב רש"י טעם זה מסברא דנפשיה דמסתבר ליה לרש"י דאם המלך עומד והב"ל יושבין אין לך פגיעות בכבוד המלך גדול מזה וממילא עובר בזה על עשה דשום תשים דמחויבים לנהוג בו כבוד ואימה אמנם בכל אופן סותרים. דברי רש"י אלה הגמר' דפ"ב דסנהדרין שהבאתי דרש"י ז"ל דרשי ליה מקרא ובגמר' דסנהדרין הובא בפירוש דאינו רק גזרה דרבנן:

והנה לולא דיראתי לשלוח יד בגירסת ישינות, עלה במחשבה לפני לשבש שם בפ"ב דסנהדרין הגירסא. דלא מעיד ובאותו שעה לא גזרו רק על לא דן ולא דנין וממילא גם לא מעידין אותו דאם אין דנין אותו. על מה ולמה יהיו מעידין עליו אבל הא דאין המלך מעיד אינו גזרה רק מדאוריית' הוא ומלבד דמוכח כן משני סוגיות דפרק שבועות העדות ופרק יוה"כ שהבאתי אלא אף דמגמר' זו עצמה שם בפ"ב דסנהדרין ממקומו הוא מוכרע דהא דאין מלך ישראל מעיד הוא דאוריית' להגמר' מביא שם מימרא דר' יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין וגם דנין אותם ומימרא זו הביא רבינו להלכה בפ"ב מהלכות סנהדרין ובפ"ג מהלכות מלכים. הרי מבואר בפירוש דהגזרה זו דאמרו באותה שעה לא היה רק על מלכי ישראל לבד אבל לא על מלכי בית דוד ובפירוש המשניות כתב רבינו טעם הדבר לפי שמלכי בית