יד המלך (לנדא) - ד. קסג

יונח עליה בראשונה ועל זה הביא ר' יהודא אמר רב ראיה מהא דוירכיבו את ארון אלקים על עגלה חדשה ואותה עגלה עשה דוד מחדש והוליכו את ארון אלקים עליה מבית אבינדב עד בית עובד אדום והכתוב דקדק בשביל כך להודיע לנו דדוד עשה עגלה חדשה בכדי להורות לנו שלא היו רוצים להניח את הארון רק בעגלה חדשה שהכינו אותה רק בשביל הארון וכמו כן מיטת ת"ח מחויב ג"כ להיות מוכנת רק בשבילו וממילא לא היו רשאים לשנות את ר' הונא ממיטה למיטה דמסתמא לא הוכן המיטה השניה בשבילו ולהמתין עד שיעשו מטה חדשה אחרת קטנה מהראשונה בודאי אין כבודו בכך ולכן הוכרחו לשבור הדלת ואולם לפי זה יחסרון שני הדינים אלה מהלכות רבינו הדין האחד להמטה ראשונה של ת"ח מחויבת להיות חדשה אשר הוכו רק לצרכו ושוב שנית דאם איתרמי להכינו בשבילו שתי מיטות חדשות והיה הכרח לשנותו ממיטה אחת להשנית לא היה בכגון זה שום מקום לאיסור. מחמת דאסור לשנותו מפוריא לפוריא דלפי מה שכתבתי אין בגוף השינוי שום איסור כלל אמנם ידעתי כי קטונתי מאוד להמציא שני הלכות חדשות כאלה:

ובחסד ה' עלי האיר את עיני. וראיתי בהטור סימן שנ"ג כשהביא דין זה כתב שם וזה לשונו וכבודו של חכם להוציאו דרך פתחים שלא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה שעשו לצרכו שלא לשנותו ממטה למטה והנה הא דאין לשנותו ממיטה למיטה כבר קדמוהו רבינו אבל הא שכתב במטה ראשונה שעשו לצרכו לא נראה ולא נמצא שום רמז מזה לא בהלכות רבינו ולא בשום מקום אחר ברבותינו הראשונים זולת הטור אך הוא לבדו הוא היחיד בדבר זה ושום אחד ממפורשיו לא הרגיש ולא העיר בחידוש זה דעשיה לצרכו שחידש הטור ובאמת לא נודע מאין היה לו להטור דבר זה ומלבד כי אנכי יגעתי וחפשתי בחיפוש ויגיעה יתירה ולא מצאתי שום רמז מזה. בשני התלמודים בבלי וירושלמי אלא דעוד נוסף אם היה דבר זה מוזכר באיזה מקום בתלמוד לא היה נעלם מקום זה גם מעיני רבינו אלא ודאי דדעת הטור בכונת ההלכה דחכם כבודו במטה ראשונה היינו שהמטה תהיה מוכנת רק בשבילו בכדי שהוא יונח עליה בראשונה ומאוד מאוד יש להפליא על מרן הב"י איך לא הביא שום דבר בהש"ע י"ד בסימן שנ"ג מהא שעשו לצרכו שכתב הטור ואף דיכול להיות דמשום דלא הביאו רבינו דבר זה. לא מסתבר ליה להב"י להביאו להלכה בכל זאת היה לו להביא דעת הטור לדעת יחיד וצע"ג:

פרק י"ד הלכה א' מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם האבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללות אורחים ולהתעסק בכל צרכי קבורה כו' ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור ע"כ:

הנה הא דחשיב רבינו על ביקור חולים וקבורת מתים וגמילות חסדים בכלל מצות עשה שמדבריהם הוא מגמרא פרק הגוזל קמא (דף צ"ט) ופרק ואלו מציאות (דף ל') ואסמכוה אקרא דוהודעת להם את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון את הדרך זו גמילות חסדים אשר ילכו זו ביקור חולים בה זו קבורת מתים אמנם ניחום אבלים לא נודע מקורו איו ואיפוא הוא בגמרא גם נושאי כלי רבינו לא הגידו לנו מאין לקח רבינו דבר זה לחשוב ניחום אבלים בכלל מצות עשה דדבריהם וכל העובדות הנמצאים בגמרא בניחום אבליה אינם מובאים רק דרך מעשה שהיה אבל לא שיהיה בזה מצות עשה דדבריהם והנראה לי דרבינו הוציא דבר זה ממתניתין דפרק בן סורר דף ע' דנאמר שם בבן סורר ומורה שאכל הבשר ויין באכילת מצוה או אכילת עבירה אין בו באכילה זו דין סורר ומורה וקאמר שם בגמרא על זה דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית צבור והוציא רבינו מזה דתנחומי אבלים הוא מצוה מדבריהם ודומיא דדבר עבירה של תענית ציבור דנקיט שם דהוא ג"כ מדברי קבלה ואשמועינן במתניתן דלא מבעי באכילת מצוה ועבירה אשר הם מדברי תורה בודאי אינו נעשה בן סורר. אלא אפילו באכילת מצוה ועבירה שאינו רק מדבריהם ג"כ אין בו דין בן סורר ואיננו שומע בקולו של מקום קרינן ביה:

ויש מקום אתי להכריע מזה דעת רש"י בדבר המחלוקת אשר בין הרז"ה והרשב"א בהא דמצות לאו ליהנות ניתנו דדעת הרז"ה דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו אין מקומו רק במצות דאורייתא אבל לא במצות דרבנן ולפיכך הא דהנודר הנאה משופר תוקע בו תקיעה של מצוה הוא דוקא בתקיעה בר"ה שהוא מצוה דאורייתא אבל בתקיעה של תעניות דאינו רק מצוה דרבנן אינו רשאי לתקוע בו והרשב"א חולק עליו דגם במצות דרבנן שייך מלתא דרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש נ"מ במחלקותם בנר חנוכה אם יוכל להדליקם בשמן של איסורי הנאה ובפרט במקום אשר אין לו שמן אחר ובנר חנוכה בודאי אינו מגיע מבלעדי המצוה שום הנאה להגוף דהא אסור ליהנות לאורה והנה לפי מה דפסק רבינו דניחום אבילים אינו רק עשה מדבריהם וכן כתב רש"י בהדיא בגמרא דפרק בן סורר (דף ע') שהבאתי דאף דסעודת ניחום אבלים אינו רק מדבריהם אין באכילתה דין בן סורר והרי בפרק בכל מערבין ך דף ל"א גבי פלוגתא דר' יהודא ורבנן אם מערבין לכהן בבית הקברות. או לא פריך הגמרא על רבא דנימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומשני אמר לך רבא דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מיפלגי אם מערבין לדבר הרשות או דאין מערבין רק לדבר מצוה ופירש רש"י אהא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לדבר מצוה כמו סעודת אבל וסעודת בית המשתה הרי הורה לנו רש"י דדעתו הוא כדעת הרשב"א דאף על מצות דרבנן קאי מלתא דרבא וגם מצות אלה לאו ליהנות ניתנו ודלא כדעת הרז"ה. הן אמת דעלינו לדעת גוף הסברא של דעת רש"י והרשב"א דהלא כל כחן של כל מצות דרבנן אשר נצטוינו על קיומן בתורה הוא רק מלאו דלא תסור והרי אף בלאוין גמורים מן התורה יש להסתפק טובא והוא דבר אשר לא העיר בו עדיין שום אחד מרבותינו הראשונים והאחרונים אם רשאי להציל א"ע באיסורי הנאה מעבירת איסור לאו גמור דאורייתא מי אמרינן דכיון דאין בזה הנאה אחרת רק הצלה מעבירת ל"ת לא מיחשב הצלה זו הנאה דכמו דאמרינן בקיום מצות עשה דמצות לאו ליהנות ניתנו כמו כן אמרינן גם בהצלת עבירה של מצות לא תעשה או דכל מלתא דרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו אין מקומו רק בקיום עשה דהקום ועשה אשר בהם ניתנו לעול ולמשא אבל במצות ל"ת דהמה בתכונתן שב ואל תעשה אף דלאו דלא תסור אשר קאי על מצות דרבנן הוא גם על קום ועשה מ"מ הרי בכל זאת מקור כחו הוא לאו. ובודאי לא עדיף כחו משארי לאוין גמורים של תורה ואם בלאו גמור של תורה לא שייך מלתא דרבא דמצות לאו ל"נ ואסור להציל עצמו באיסורי הנאה מעבירת לאו גמור של תורה איך נאמר דלהציל א"ע מעבירת לאו דלא תסור בקיום מצוה דרבנן יהיה מותר. להציל א"ע גם באיסורי הנאה:

והנה נתתי אל לבי להבין ולהשכיל בגוף האסתפקתא אם בהצלת לאוין גמורים של תורה יש גם כן מקום למלתא דרבא דמצות לאו ליהנות נתנו וראיתי כי ממש אינו מצוי מקום לצייר ענין זה שיהיה הצלה מעבירת לאו. ע"י איזה איסור הנאה זולת בדבר אחד בלבד שם מקומו בגזל חמץ והגיע הפסח דאנן קיימינן דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק והגזלן מחזיר החמץ כמות שהיא להנגזל ואומר לו הש"ל ויוצא בזה ידי חובת השבה ומיתקן בזה עבירת הלאו דלא תגזול ואמאי יהיה הגזלן רשאי בחזרה זו הלא אף דבדבר הנוגע לממון אנן קיימינן להש"ל לש"ה וחזרה מעליא הוא זו מ"מ כיון דהגזלן מסלק מעל עצמו בהחזרה של חמץ זאת חובת עשה דוהשיב ועבירת לאו דלא תגזול א"כ סילוק זה גופא להנאה תחשב לו להגזלן והרי הוא נהנה מאיסורי הנאה והנה על הסילוק של חובת העשה דוהשיב שפיר אין זה הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הצלת עבירת הלאו דלא תגזול למה לא תהיה הצלה זו עצמה נחשבת הנאה אלא ודאי דאין חילוק במלתא דרבא בין מצות עשה ובין מצות ל"ת וגם בהצלת עבירת לאו אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו וממילא גם בעבירת לאו דלא תסור אשר קאי על קיום מצות דרבנן דיש בו דבר נוסף על כל לאוין שבתורה. דכל לאוין המה בתכונתם שב ואל תעשה והחיוב קיום מצות דרבנן מלאו דלא תסור המה בקום ועשה בודאי אמרינן בו דמצות לאו ליהנות נתנו וכדעת רש"י והרשב"א: