יד המלך (לנדא) - ד. קנב

לכן שפיר הי' לו להמשביע הפסד ממון במניעות עדותו ולפיכך שפיר מסתבר ליה לרב פפא דחייב בזה קרבן שבועה:

ובדברינו אלה הרוחנו ליישב בדרך נכון מה שהקשתי על תירוצם של התוספת דאזלינן לחומרא בתר שניהם בתר דאוריית' ובתר דרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא לקמן אמתניתן דהיו שני כיתי עדים שניהם חייבים דבשלמא שני' חייב דהא כבר כפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי חייב הא אכתי קיימי שניה והוכרח הגמר' לתרץ בהיו שניה קרובים בנשותיהם ונשותיהם היו גוססין דבאמת לא היה השניה ראוים להעיד בשעה שכפרה לה ראשונה דהא עדיין קיימי נשותיהם רק דה"א דרוב גוססין למיתה והיו השניה כשירה להעיד אז והראשונים פטורים קמ"ל דהשתא מיהו נשותיהם חיים והמה פסולים ע"כ חייבים הראשונים ולמה להו להגמר' לדחוקי ולאוקמי מתניתן בנשותיהם גוססין וכל דינא דמתניתן לא בא רק להשמיענו דלא אמרינן רוב גוססין למיתה הלא יותר הי' לה להגמר' לאוקמי דין זה דמתניתן בהיו כת שניה משחקי בקוביא ועל כן שני הכיתות שניהם חייבים דבכל אחת אזלינן לחומרא לחייבה קרבן שבועה וכת הראשונה אנו מחייבים ואף דקיימי השניה משום דכת השניה אינם ראוים להעיד מדרבנן ואזלינן להחמיר בתר דרבנן וכת השניה חייבת ואף דאינה ראויה להעיד מדרבנן משום דהיא ראוי' להעיד מדאוריית' ואזלינן להחמיר בתר דאוריית' והראני דכבר העיר בקושיא זו גם חכם אחד בחיבורו אמנם לפי דרכי גם זה אינה קושיא כלל דלפי מה שביארתי כל סברת החילוק אשר במשחק בקוביא. בין פסול דאוריית' לדרבנן הוא רק משום דבפסול דרבנן יש בידו לחזור ולהכשיר את עצמו וזה שייך בחיוב קרבן של כת השניה דהיה להם לחזור ולהכשיר את עצמם ולהעיד עדותם משא"כ כת הראשונה. איך יתחייבו הלא קיימי שניה ואף דהשניה הם משחקי בקוביא ופסולים מדרבנן מ"מ כיון דיש בידם לחזור ולהכשיר א"ע אף דלא חזרו מ"מ יכולים כת הראשונה לומר דבשביל כך לא העדנו דכסבורים היינו שכת השניה יחזרו לכשרותם ויעידו ולפיכך שפיר הוכרח הגמר' לתרץ ולאוקמי בקרובים בנשותיהם ונשותיהם היו גוססין וכמו שביארתי:

פרק י"ג הלכה ט"ו זה שכסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה שהרי אינו מעיד לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב כך הוא לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אעפ"י שהוא פסול לדיינות שלא גזרה התורה אלא על הקרובים ע"כ:

הנה ההגהות אשר"י והמרדכי בפרק זה בורר הובא בהגהות רמ"א בח"מ סימן ל"ג סעיף ט"ז כתבו דקרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח וכן קרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לענשו והביא הרמ"א שם טעם הדבר לפי שאין תועלת לנרצח או למוכה בעדות זה אמנם טעם זה של הרמ"א הוא תמוה דמה בכך דאין תועלת לנרצח במיתתו של רוצח הלא אין הטעם של פסול קורבה מחמת נגיעה ואנו רואין דקרוב פסול להעיד אפילו על דבר שהוא חוב לקרובו ואיזה תועלת יש לקרובו בדבר שהוא חוב אליו ואדרבה דמגיע לו עוד הפסד ע"י עדותו אלא ודאי דגזרת המלך כך הוא דקרוב פסול להעיד בדבר שהוא נוגע לקרובו בין הנגיעה הוא לזכות או לחוב וכמו כן גבי קרובי הנרצח אף דאין להנרצח שום תועלת במיתתו של הרוצח ואין זה עדות לזכותו של הנרצח בכל זאת הלא קרובו הוא ופסול לעדותו אף מבלעדי שום זכות כלל והנראה לי להסביר בזה דודאי דבר זה ברור דקרוב פסול להעיד על כל דבר שהוא נוגע לקרובו בין שהנגיעה הוא לזכות קרובו ויוצא לו תועלת בעדותו או שהנגיעה הוא לחוב קרובו ואינו יוצא לו שום תועלת בעדותו ואולם בכל זאת בעינן עכ"פ שהעדות. יהיה נוגע לקרובו אבל אם אין לקרובו שום נגיעה בעדות זה ואינו יוצא לו מזה לא זכות ולא חוב ואין בהעדות רק זכרון השם לבד של קרובו בודאי אין זה פוסל עדותו ולכן כיון דכל עונשי ב"ד אינן בשביל נקמה לנקום נקמת דם השפוך רק דגזרת השם כך הוא לבער הרע מקרבינו לפיכך אין חיוב מיתתו של הרוצח נוגע להנרצח יותר מאת אשר נוגע לכלל ישראל והוי כמו אם העידו עדים אלה על עבירה אחרת אשר עשה פלוני שהוא חייב עליה מיתה רק דבעבירה אחרת לא היו העדים צריכים להזכיר שם קרובם ובעדות זה מוכרחים המה להזכיר בעדות עבירה שעשה שם קרוביהם והדבר פשוט דאין שום קפידא בהכשר עדות שלא יזכר. ולא יפקד בההגדת העדות שם קרובי העדים היכי דאין עצם הפעולה היוצא מן העדות נוגע לקרובם לא לזכותם ולא לחובתם:

והנה מלבד דסברא זו שחילקתי הוא ישרה. נכונה מצד עצמה יש לי עוד להביא ראיה לזה ממתניתן דפ"ב דכתובות (דף י"ח) דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו פסולי עדות היינו דהרי אלו נאמנים, ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים ומסיק הגמרא דבכ"י יוצא ממקום אחר אפילו באנוסים היינו מחמת נפשות דאינן משימים את עצמם רשעים מ"מ אינן נאמנים ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם הא דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר זה הוא דוקא באנוסים היינו מחמת נפשות אבל באנוסים היינו מחמת ממון דמשוי נפשייהו רשעים אף באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים. דאין אדם משים א"ע רשע והנה קשה באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי נאמנים כלל להעיד על עצמן דאנוסים היו מחמת נפשות או דפסולי עדות היו והלא אף דבאונס נפשות לא משוי נפשייהו רשעים וגם פסולי עדות היינו ג"כ דהיו פסולים מחמת קורבה דאינן נעשים רשעים בכך הא בכל זאת כיון דעדות זה גופא דהיו אנוסים או קרובים קאי על עצמם וכיון דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול בין לזכות ובין לחובה הרי ממילא אין חילוק בין אם נעשים רשעים בעדותן או לא דבכל ענין כל עדות אשר נוגע לקרובו פסול להעיד עליו וכמו כן כאדם קרוב אצל עצמו והוא פסול להעיד דבר על עצמו בין שהוא חוזר ומגיד ובין שאינו חוזר ומגיד ומה לי אם על פיו הגדתו הוא פסול מחמת רשעות או פסול מחמת דבר אחר הלא בכל ענין ההגדה הוא על עצמו כמו שהוא על קרובו וכל הגדה שעל קרובו פסול לעדות אלא ודאי דהן הן הדברים אשר כתבתי דודאי אף דכל נגיעות רובו בין נגיעה לזכות ובין נגיעה לחוב פוסל לעדות בכל זאת עכ"פ נגיעה בעינן והגדות עדות על קרובים שהקרובים המה פסולים לעדות אין הגדה זו נוגע להקרובים כלל דאין בפעולה היוצא מהגדה זו שום דבר נוגע להקרובים דמה להם להקרובים אם המה כשרים או פסולים לעדות הלא אסור להם ליטול שכר ולא שום קבלות טובת הנאה עבור עדותן והא דאם אדם פוסל א א״ע לעדות מחמת רשעות אינו נאמן ומשום לאדם קרוב אצל עצמו אין הטעם של מניעות הנאמנות מצד דאין נאמן על עצמו מחמת פסול קורבה לפסול א"ע לעדות רק דמניעות הנאמנות הוא מצד הרשעות שהעיד על עצמו דעדות זו שפיר נוגע לחוב לעצמו וכיון דהוא קרוב אצל עצמו הוי כמו שהעיד לעשות רשע לקרובו וכמו דאינו נאמן לחוב לקרובו לעשותו רשע כמו כן אינו נאמן לחוב לעצמו לעשות א"ע רשע משא"כ לפסול א"ע לעדות מחמת פסול קורבה או אונס נפשות דאין בהגדה זו שום זכות או חוב הנוגע לו לעצמו זולת את אשר פוסל את עצמו לעדות ופסול זה גופא אינו נוגע לו מאומה. ומה בכך דאדם קרוב אצל עצמו הלא כמו כן נאמן להעיד על קרוביו שהיו פסולים לעדות זה מחמת פסול קורבה או מחמת אונס נפשות דבהגדה זו אין שום חילוק בין אם יגיד כך על קרובו או על אדם אחר. דאין כאן רק זכרון שם קרובו אבל באמת אין לקרובו שום שייכות ונגיעה עם עצם ההגדה דמה לו לקרובו אם יוכשר או יופסל עדותו הלא בעדות זה גופא אשר העיד קרובו לא היה רשאי קרובו להיות לו שום נגיעה בעדותו ומשום דאין שום עדים רשאים להיות נוגעין בעדותן ואם אין ההכשר עדותן של הקרובים נוגע אליהם מאומה. כמו כן הפסול שלהם אשר נפסלו ע"י עדות קרוביהם אינו נוגע גם כן להם מאומה:

פרק ט"ו הלכה א' כל עדות שתבוא לאדם הנאה ממנה אינו מעיד בה. שזה הוא כמעיד על עצמו ע"כ:

הנה לשון רבינו בהלכה זו מורה בעליל דדעתו הוא דהא דנוגע בדבר פסול בו לעדות זה הוא מטעם קרוב וכדעת העיר שושן שהביא בש"ע ח"מ בריש סימן ל"ז דרבינו דייק וכתב הטעם של נוגע דפסול משום שזה הוא כמעיד על עצמו והיינו דאדם קרוב אצל עצמו ודלא כהסמ"ע דהשיג שם על העיר שושן וכתב דהטעם של פסול הוא מטעם חשוד לשקר ולא מטעם קרוב וחילי' דהסמ"ע מהא דריש פרק קמא דסנהדרין (דף י'), דאין אדם קרוב אצל ממונו ובבקשת קדושת תורתו של הסמ"ע לא ידעתי דמה ענין נגיעות ממון לפסול נוגע לענין זה של שורי רבע דודאי כל