יד המלך (לנדא) - ד. קנא

התוספתא סובר דאם החזרה בשעת העדות היה בידו אין אנו צריכין לתחלתו וסופו בכשרות וכסברת הש"ך:

אמנם בעיקר דין זה של תחלתו וסופו בכשרות לולי כי אין דעתי מכרעת הייתי אומר דבכל פסול דאורייתא אף אם הי' בידו להכשיר א"ע בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכפשטת הגמ' דפרק יש נוחלין דלא חילקו בכך מלבד בפסול נגיעה מחמת ממון דאין הפסול בעצם העד הדעת מכרעת דלא שייך בפסול זה כלל תחלתו וסופו בכשרות דהא העד בעצמו לא הי' פסול מעולם והפסול שהוא מחמת הנגיעה אינו בהעד רק בהעדות והעדות אינו רק בשעת הגדה גם כל עיקר פסול הנגיעה דמחמת ממון אין לו מקום כלל רק בשעת ההגדה דאף דדעתו קרובה והוא נוגע בהגדת עדותו להעמיד ע"י עדותו הממון שמעיד עליו לטובת עצמו מ"מ אין הנגיעה זו רק בעת הגדתו אבל קודם הגדת עדותו בב"ד איזה נגיעה שייך בזה דאף אם רצונו הוא על הממון הזה להעמידו לטובתו מה בצע לו אם הוא רוצה בכך ומה מועיל לו רצונו בזה כל זמן שאינו מעיד כך בב"ד וכיון דכל פסול נגיעות ממון אינו רק בשעת הגדה וכי מסלק עצמו מהממון הזה בעת עדותו הרי אינו נוגע לו עדות זה עול ושוב איננו בעת הגדת עדותו פסול לעדות זה וממילא לא הי' כלל מעולם שום פסול לעדות זה דרצונו אשר הי' לו מתחלה על ממון זאת אין בו כח ברצון הזה להניח עליו שם פסול ולכן לא שייך בנגיעת ממון כלל פסול הזה דתחלתו כי אין לפסול הזה תחלה כלל רק סוף לבד ואין אנו צריכים להחילוק שחילק בזה אמנם כל זה הוא בפסול דאורייתא גם סוחרי שביעית האמור בהתוספתא ג"כ עבירה ופסול דאורייתא הוא ולכן שפיר נאמר בהתוספתא דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול בו אבל משחקי בקוביא ומפריחי יונים וכדומה דכל אלה מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה ואין לך בזה אלא חידושו שחידשו חכמים פסולים אלה כשהמה פסולים בשעת הגדה אבל מהיכי תיתי נמצא לחדש עוד מלבינו לפסול פסולים האלה בשעת הראי' והידיעה והיכן מצינו שהקפידו חז"ל על פסולים האלה אז בעת ראית העדות על כן לדעתי בכל פסולי דרבנן ואצ"ל היכי דהי' בידו לסלק מעל עצמו הפסול הזה בתחלתו אף דלא סלקו רק לבסוף בעת הגדת העדות הוא כשר ואין צריכין בזה תחלתו וסופו בכשרות. ובדרכינו זה ארוח לן לפרש בכך הא דמייתי הגמ' בפרק שבועות העדות (דף ל"א). אמתניתן דשבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוים להעיד לאפוקי מאי ר' אחאי בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא ורב פפא אמר לאפוקי מלך מ"ד לאפוקי משחק בקוביא מכ"ש מלך ומ"ד לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאוריית' מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו והנה קשה לר' פפא אמאי יהי' משחק בקוביא חייב קרבן שבועה ומה בכך דמדאוריית' מיחזי חזי מ"מ הרי רבנן פסלוהו ואין עדותו עדות וכמו דמסיק הגמר' בריש פרק יוה"כ (דף ע"ד) טעמי' דר' אחאי בר יעקב דפוטר משחק בקוביא מקרבן שבועה ואף דמדאוריית' מיחזי חזי מ"מ כיון דרבנן פסלוהו לאו בר הגדה הוא ולא חייל עלי' קרבן שבועה כלל ואנכי הוכחתי לפרש סברת הגמ' זו דאף דהא גופא דלאו בר הגדה הוא זה אינו רק מדרבנן בכל זאת כיון דאף בעד כשר גמור אין חיוב של קרבן שבועות העדות רק באופן דאם הי' מעיד העד הי' מרויח זה המשביע ממון בעדותו אבל בלתי תועלת ממון אין חיוב קרבן שבועה ואין ממון בפחות מפרוטה וכי משביע לעד זה הפסול דהשתא דפסלוהו רבנן אף אם הי' מעיד לא הי' ביד המשביעו להרויח פרוטה בעדותו ולענין זה דאין עדותו שוה פרוטה לא שייך כלל לחלק בין דאוריית' או דרבנן דדמי' שוי' של כל ענין הוא עפ"י הדמים אשר יושג בעדו ואם אינו יוכל להשיג בעדות זה של העד אף פרוטה מה לי. אם סיבת מניעות ההשגה הוא מחמת דאוריית' או מחמת דרבנן עכ"פ אין דררא דממונא בעדות זה וממילא אין בו קרבן שבועה מדאוריית' ולאו מכח פסול של העד רק מכח קפידת התורה דאין קרבן שבועה רק בעדות שהיה מוציאין בו ממון ועפ"י עדותו של עד זה לא היה המשביעו מרויח פרוטה בעדותו (וקרוב לסבר' זו כתבתי בספרי בפ"ה הלכות אישות גבי מקדש אשה באיסורי הנאה דרבנן. דאין הקידושין מדאוריית' קידושין דכיון דחפץ הקידושין אינו נישום בשוה פרוטה מה לי אם הסיבה של פחיתת דמי שוי' הוא ענין דאוריית' או דרבנן הלא כלל זה בידינו דאין אשה מקודשת בפחות מפרוטה עיי"ש) ואמאי לרב פפא חייב משחק בקוביא בקרבן שבועות העדות ומשום דמדאוריית' מיחזא חזי ואין פסולו רק מדרבנן אמנם לפי דרכי ניחא דמסתבר לי' לרב פפא דכיון דמשחק בקוביא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכיון דאין פסולו רק מדרבנן לא בעינן בו תחלתו וסופו בכשרות ואם חזר העד מאיולתו אחר שהשביעו הי' חוזר לכשרותו להעיד עדותו זאת שראה בעודו בפסולו. והלכך על זה גופא חל הקרבן שבועה דהי' לו לחזור מאיולתו ולהעיד ואף דאם לא חזר והעיד אף דאין עדותו מועלת פטור מן קרבן שבועה דכיון שהעיד אין כאן עניות שקר בעניות אמן שענה אחר השבועה וממילא אין דבר אשר יביא עליו קרבן לעל מניעות חזרת תשובתו אין עליו עבור כך חיוב קרבן והוא עשה את שלו והעיד ואם לא הועיל עדותו מחמת שלא עשה תשובה עכ"פ אין עליו אשם מחמת העדות משא"כ אם לא העיד כלל דאז שקר ענה אמן על השבועה שהשביעו רק דיש כאן עוד קפידת התורה. דאין חיוב קרבן על שבועות שקר זו רק היכי דאם היה מעיד היה המשביעו מרויח ממון בעדותו ואם היה בידו לחזור בתשובה ולהעיד הרי היה זה מרויח ממון בעדותו לכן אם לא חזר ולא העיד אין החיוב קרבן על מניעות חזרת תשובתו רק דהקרבן הוא על שבועות שקר בענית אמן שענה אחר שבועות המשביעו וחזרת תשובתו היא רק סיבה להשלמת תנאי המוכרח בשבועות העדות שיהיה היכולת ביד העד להועיל לזה המשביעו בממון ע"י עדותו וכשהיה ביד העד להכשיר את עצמו ע"י חזרה. וענה אמן על שבועות המשביעו ולא העיד הרי נשבע על שקר וגם הפסידו ממון במניעות עדותו דהיה לו לאחוז בצדק דרכו לחזור מאולתו ולהעיד עדותו:

ועפ"י הסברות דברים האלה יתישב בדרך מרווח קושית הרשב"א שהקשה על הא דקאמר הגמ' לרב פפא דמשחק בקוביא כיון דמדאוריית' מיחזא חזי חייב קרבן שבועה הרי לרב פפא אזלינן בתר דאוריית' ולקמן קאמר אביי. דהכל מודים בעד מיתה דחייב קרבן שבועה ומשום דרבנן הימנוהו הרי לך דאזלינן בתר דרבנן והנה גם התוס' שם התעוררו בקושיא זו ותירצו דאזלינן לחומרא בתר שניהם דאם חזי מדאוריית' אף דרבנן פסלוהו. חייב קרבן שבועה ואם חזי מדרבנן אף דמדאוריית' לא חזי חייב ג"כ קרבן שבועה,. אמנם הרשב"א הקשה על תירוצם זה. דא"כ קשה הא דאמר אביי לקמן שם בסוגי' דהכל מודים בחשוד על השבועה דחייב קרבן שבועה דהפסיד את המשביעו אותו ממון במניעות עדותו דאם העיד והיה מחייב את החשוד שבועה היה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ופריך הגמ' אמאי חייב העד ק"ש הלא כל חשוד המחויב שכנגדו נשבע ונוטל ונימא לי' העד להמשביע אותו אף אם הייתי מעיד לך מי יימר דמשתבעת ודלמא לא היית רוצה לישבע ולא הי' מועיל לך עדותי ליטול ע"י מאומה ולפי תירוץ התוספת דאזלינן בתר שניהם לחומרא א"כ איך יפטור עצמו העד במי יימר דמשתבעת הלא אנן קיי"ל דחזרה שבועה למקומה ומתוך שאיל"מ ומדאוריית' מחויב כל חשוד לשלם בלי שבועות שכנגדו אך דחכמים תקנו השבועה דשכנגדו משום תקנת החשוד דמבלעדי זאת לא שבקת חיי לחשוד דכל אחד יוציא ממון ממנו בעד אחד אמנם לענין חיוב קרבן שבועה דלפי תירוץ התוספת דאזלינן בכל צד לחומרא הרי גם בזה אנו הולכין לחומרא ואף דמדרבנן יכול העד לומר מי יימר דמשתבעית בכל זאת כיון דמדאוריית' אין שבועה על שכנגדו ואין כאן מדאוריית' שום מי יימר על כן חייב קרבן שבועה וקושיא זו הוא מחודדת וחמורה מאוד אמנם לפי מה שהסברתי אין זה שום קושיא כלל דודאי אין בקרבן שבועה בין דאוריית' לדרבנן והעיקר דאזלינן כמו שהוא השתא דהא עיקר הקרבן הוא על שבועתו השקר ומה לי אם חזי לעדות מדאוריית' או מדרבנן הא עכ"פ אזהרת שבועות שקר שנשבע שאינו יודע עדות והוא ראה או ידע אזהרה זו בכל אופן הוא מן התורה ועיקר הטעם של ראוי לעדות הוא רק בשביל הפסד ממון דבעינן שיפסידו במניעות עדותו. ואם אינו ראוי להעיד לא הפסידו במניעות עדותו מאומה ולענין הפסד ממון אין חילוק בין אם ראוי להעיד מדאוריית' או מדרבנן. דבכל אופן הפסד ממון אחת הוא והעיקר כמו שהוא עכשיו בעת שהשביעו לעדות דאם היה מועיל ממון בעדותו אף מדרבנן וכמו בעדי מיתה הוא חייב ק"ש על שבועתו השקר אשר עכ"פ אזהרתו הוא מן התורה ואם לא הי' תועלת ממון בעדותו אף דרבנן מנעו התועלת ממנו וכמו בחשוד על השבועה דעכ"פ השתא תקנו רבנן שבועה לשכנגדו ובלתי שבועה אין בידו ליטול שפיר יכול לומר העד להמשביעו אותו מי יימר דמשתבעת ומה לי אם השבועה זאת היה מן התורה או דהיא רק מדרבנן עכ"פ מבלעדי שבועה. לא היה בידך ליטול ודלמא לא היית נשבע ולא הי' לך תועלת ממון בעדותי והא דבמשחק בקוביא לא אזלינן לרב פפא בתר דרבנן משום דבמשחק בקוביא כיון דאינו רק מדרבנן היה לו לחזור ולהכשיר א"ע לעדות וכיון דאף השתא לאחר דפסלוהו רבנן היה ביד העד לחזור מאולתו ולהעיד עדותו