יד המלך (לנדא) - ד. קכד

רק דאדרבה דהרמ"ה בא לקיים ולפרש דברי רבינו דדינו של רבינו מיירי דוקא דהתובע אינו רוצה לקבל עליו ההיפוך ואינו רוצה לישבע רק או שהנתבע ישבע ויפטר או שישלם בלא שבועה דאז כייפינן להנתבע שישבע או שישלם כדברי התובע אבל אם התובע רוצה לקבל הודאות הנתבע ולקבל השבועה אז גם רבינו סובר דאף אם הנתבע רוצה לחזור מהודאתו ולישבע וליפטר שוב אין בידו לחזור והתובע ישבע ויטול בעל כרחך של הנתבע:

ועפ"י ביאור דברים אלה נוחין ומפורשין דברי הרמ"ה הביאם ה"ה שכתב על דברי רבינו דלא נאמר דינו של רבינו רק בשבועה דנשבע ונפטר של הנתבע אבל בשבועת המשנה דנשבע ונוטל של התובע והתובע אמר דחשוד הוא נאמן להזיק לעצמו ואולם לא פירש לנו החילוק בין הנאמנות של התובע להזיק לעצמו שלא ליטול את המגיע לו ובין הנאמנות של הנתבע להזיק לעצמו לשלם את אשר היה בידו לפטור את עצמו ע"י שבועה אמנם לפי מה שביארתי מבואר כונת הרמ"ה מאוד על נכון דבראשית דבריו הניח הרמ"ה ההנחה בדברי רבינו בהא דאין הנתבע נאמן לעשות חשוד א"ע דמיירי דאין התובע רוצה לקבל עליו השבועה וליטול רק דהוא עומד על דעתו או דהנתבע ישבע שבועות התורה ויפטר או דישלם וע"ז כתב רבינו דאף דהנתבע אמר פעם דחשוד הוא בכל זאת אין הב"ד מכריחים אותו תיכף לשלם עפ"י הודאתו זאת דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו ואף דאם היינו מחזיקין הודאתו זאת להגדה חלוטה היה נאמן עכ"פ להזיק א"ע ולא היה בידו לחזור עוד בענין זה בכל זאת הכא גם לענין תשלומין יש בידו לחזור ולומר דלאו חשוד הוא ורוצה לישבע דאמרינן דאיערומי היה מערים בהודאתו זאת דידע דשבועה דאורייתא אין בידו להפך ולפיכך הגיד על עצמו דהוא חשוד בכדי שיהיה התובע מחויב. עכ"פ לישבע כדין שבועה דאורייתא בחשוד דשכנגדו נשבע ונוטל אבל אם תיכף כשהגיד הנתבע על עצמו דחשוד הוא קיבל התובע על עצמו השבועה לישבע וליטול אז גם לדעת רבינו אין ביד הנתבע לחזור. מהודאתו דנהי דהגדת דברי הודאתו לא מהני בתורת הודאה מהני עכ"פ בתורת היפוך וכבר ביארתי דהיפוך כזה אין בידו. לחזור לכל הדיעות ואף בלא קנו מידו ואחר זה כתב הרמ"ה דדברי רבינו אלה אינן נאמרים רק בשבועה דאורייתא של הנתבע בנשבע ונפטר דבשבועה זו אם התובע מתעקש ועומד על דעתו דאינו רוצה בשום דרך רק או שהנתבע ישבע שבועתו או ישלם אזי אין ביד הנתבע להשים שום עצות בנפשו רק לשלם דלא מיבעי' קודם התשלומין אם אינו רוצה לישבע אזי ב"ד נחתינן לנכסיו ומגבין ממנו בע"כ אלא אף אם אחר התשלומין רוצה להביא את התובע לידי שבועה באמרו דהתובע לשקר היה טענתו והרי יש בידו ממונו שנטל ממנו בחנם אין הב"ד משגיחין על טענת הנתבע זו מאומה ודוקא אם תפס הנתבע שלא בעדים אחר שבועות התובע יכול לומר דלשקר היה נשבע ומשום דבכח טענה זו הושיע לו ימינו של הנתבע בעצמו במה שתפס אח"כ ואין להב"ד שום חלק בכח זה אבל להביאו את התובע לידי שבועות היסת בדברים בעלמא בודאי על זה נאמר ולקח בעליו ולא ישלם דכיון דנשבע שבועות התורה אז שוב אין הב"ד נזקקין לידי טענת שכנגדו מאומה וכן כתב הסמ"ע בח"מ סימן פ"ז לחלק בענין זה בין כח ב"ד לכח תפיסת עצמו וכיון דלא היה ביד הנתבע שום דרך אחר אמרינן דהיה מוכרח להערים ולהגיד על עצמו דהוא חשוד בכדי להביא את התובע לידי שבועה ולכן כל זמן שלא קיבל התובע השבועה על עצמו יש ביד הנתבע לחזור מהודאתו שהודה על עצמו דחשוד הוא משא"כ בשבועות המשנה של נשבע נוטל והתובע אומר על עצמו דהוא חשוד דלא היה להתובע שום צד הכרח להערים מאומה בהודאה זו דמבלעדי זאת אם היה רצונו של התובע שלא לישבע וליטול רק דהנתבע ישבע ויפטר הגם דלרוב הפוסקים אין מהפכין גם שבועות הנוטלין בכל זאת אחר שתקנו חכמים לכל כופר הכל שבועות היסת היה ביד התובע לומר דאינו רוצה בתקנתו שתקנו לו חכמים להיות נשבע ונוטל וטוב לו יותר להיות ככל תובע דעלמא שהנתבע מחויב לישבע שבועות היסת ומי הכריחו להערים על עצמו לומר דהוא חשוד ובפרט דבנשבע ונוטל אינו מועיל לו ערמה זו כלל להטיל השבועה על הניתבע ע"י כך דגם אם היינו מאמינים אותו דהוא חשוד לא היה מועיל זה מאומה להביא בכך את שכנגדו לידי שבועה דרק בשבועה דאורייתא של הנתבע תקנו בחשוד דהתובע שהוא כנגדו יהיה נשבע ונוטל אבל בשבועות נשבע ונוטל של התובע אין בחשוד שום מקום כלל לתקנה זו דשכנגדו הנתבע יהיה נשבע ונפטר אם לא להביאו דרך עצה שכתבתי לידי שבועות היסת דמוחלט בדעת כל רבותינו הראשונים בכל שבועות הנוטלין דאם התובע אומר דאי אפשי בתקנת חכמים דמחויב הנתבע לישבע עכ"פ שבועות היסת ואולם לחיוב שבועה זו לא היה צריך לערמה זו לומר על עצמו דהוא חשוד וכיון דאין מקום לומר על הודאתו דהיה מערים בכך ועכ"פ מוחלט הגדת הודאתו להגדה ברורה. לכן אף אם אינו נאמן בתורת הודאה דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו וכשר לכל שבועה דעלמא בכל זאת מה שנוגע לשבועה זו נאמן להזיק א"ע ואף אם חוזר מהגדתו ורוצה לישבע שוב אין כח בידו ליטול ע"י שבועה זו:

והנה נשאר עלינו עדיין לבאר דברי הר"ן שהתחלנו בו דכתב דמשכחת חשוד לשבועה ע"י שבועות שקר של שמעות העדות בהודה מעצמו שהיה יודע עדות ולשקר נשבע הרי לך דאף בנשבע ונפטר של ש"ד נעשה הנתבע חשוד עפ"י עצמו וזה הוא נגד דעת רבינו ורב האי גאון ז"ל שהבאתי ואולם ראיתי ונתתי אל לבי דגם זה ניחא דהא דכתב רבינו ורב האי ז"ל דאינו נעשה חשוד עפ"י עצמו כוונתם הוא דהנתבע הודה בעצמו על גוף עשיות העבירה שעבר ומבלעדי הודאתו לא נודע גוף העשיה כלל דזה הוי הגדות עדות גמורה שהגיד לפסול א"ע לשבועה ואדם קרוב אצל עצמו לכן אינו נאמן להעיד נגד עצמו משא"כ בהודאות עצמו זו שכתב הר״ן דקאי על קושיות הרשב"א שהקשה על אחד שבועות העדות ואחד שבועות הפקדון האמור בגמרא דשבועות העדות מאן מוכח דעבדו במזיד על שבועות שקר לעשותם בכך חשודים על השבועה הלא אפילו איכא עדים הקרובים לבעלי דברים אשר יעידו על העדים דגם המה היו באותו מעמד וראו וידעו העדות אכתי דלמא אישתלי בשעה שהשביע אותן ולאו מזידים המה. ועל זה שפיר תירץ הר"ן דהודו הם בעצמם דלא אישתלי ומזידין גמורים היו ושפיר נעשו חשודים על השבועה בכך, ואף דאין אדם נאמן על עצמו לעשות עצמו רשע בכל זאת בכגון זה דגוף העשיה של העבירה נתוודע ע"י העדים אשר יעידו עליהם דהיו באותו מעמד רק דהמה היו בידם להתנצל נגד העדים ולומר דשוגגים היו ולכן אם הודו דמזידין היו אף דבתורת הודאה לא היו נאמנים על עצמם בהא דמזידין היו בכל זאת עכ"פ לא התנצלו. גם להיפוך נגד העדים לומר על עצמם דשוגגים היו וכיון דחסר התנצלות זאת הרי ממילא נעשו חשודים ע"י אותן העדים האחרים אשר יעידו על גוף עשיות העבירה דהיינו שהיו עמם באותו מעמד וכמו כן מצינו בר"פ אמרו לו דאם אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דרבי מאיר סבר דנאמנים לחייבו קרבן ואמרו לו חכמים מה אם ירצה לומר אכלתי ומזיד הייתי הרי דאם היה אומר מזיד הייתי היה נאמן ואף דאין אדם משים א"ע רשע בכל זאת כיון דעל גוף האכילה יש עדים שוב יש ביד האוכל לומר על מהות האכילה דמזיד היה ולפי ביאור סברתי זאת אין אנו צריכין לסברת התוספת שהוכרחו לחדש דלא שייך שם הא דאין אדם משים עצמו רשע משום דבשביל כך אומר דמזיד היה בכדי לעשות תשובה ושלא להביא חולין לעזרה ואולם גם לפי סברת התוספת אין מזה סתירה לסברתי דיש לחלק טובא בין הודאות מזיד שהודו העדים על עצמם בשבועות העדות ובין הודאות מזיד באכילת חלב דבאכילת חלב הרי עדות העדים שהעידו על גוף האכילה הוי כמו אם העידו דשוגג היה דעל כרחך כל סתם אכילה אנו תולין כאלו ידענו בבירור דשוגג היה דאי לאו הכי. אף לפי עדות העדים לא היה חייב קרבן דיש ספק עכ"פ דדלמא מזיד היה ואין לומר דמיירי דהעדים העידו שידעו בבירור דשוגג היה דא"כ לא היו משיבים החכמים לרבי מאיר דנאמן במיגו דאי בעי היה אומר מזיד היה דהא העדים היו מכחישים אותו גם על אמירה זו וכיון דעל כרחך מיירי דהעדים העידו על אכילה סתם ואנו רואין דעכ"פ בהגדתם של העדים היו מחייבים אותו קרבן הרי ע"כ דסתם אכילת איסור הוי כאילו ידענו בבירור דשוגג הוא ולכן שפיר אם הוא אומר על עצמו דמזיד היה אינו נעשה רשע עפ"י העדים ועפ"י מניעות ההתנצלות שלו רק עפ"י אמירתו לבדו נעשה רשע ובזה שפיר אמרינן דאין אדם משים א"ע רשע ולכן היו התוספת מוכרחים לחדש סברא זו דאינו רוצה להביא חולין בעזרה משא"כ באמירת מזידין היינו של העדים שאומרים על עצמם בשבועות העדות דמזידין היו דכיון דעפ"י עדות של העדים האחרים שהעידו עליהם שהיו באותו מעמד עמהם היו נפסלין ובסתמא לא היינו תולין בשכחה רק דאם הנשבעין בעצמם היו מתנצלין א"ע והיו אמרו דשכחו היו נאמנים אבל אם לא התנצלו בזה הרי ממילא המה נפסלים ע"י עדות העדים ואין בזה מקום כלל להא דאין אדם משים א"ע רשע:

שוב ראיתי דהרב בעל משנה למלך לעיל בפ"ד הלכה ד' הלכות מלוה ולוה באריכות ענין שהאריך שם כתב באמצע הענין בחלוקה המתחלת וכתב בעל כ"ה בשם הש"ג וזה לשונו אך מה דאיכא לספוקי בלאו דלא תשימון אשר באיסור ריבית אם העדים הם נאמנים