יד המלך (לנדא) - ד. קכג

אם בשוגג או במזיד ובכל זאת אי לאו הכחשו היה חייב קרבן עפ"י עדות העדים הרי לנו בפירוש דבכל עבירת עבירה סתמית אמרינן דמסתמא שוגג היה ומחייבים אותו קרבן בכח זה ואולם בכל זאת לענין לעשותו לאדם נחשד על השבועה מחמת עבירת איזה עבירה אף דאנו מסופקין אם שוגג או מזיד היה ואנו תולין דשוגג היה בכל זאת אין בידינו להוציא ממון בזה דכיון דגוף עשיות העבירה הוא ברורה הרי שכנגדו המוחזק בהממון עומד וצווח דמזיד היה וגם בש"ד דנשבע ונפטר אף דבשבועה זו הוי זה הנחשד מוחזק בהממון בכל זאת כיון דאם אינו יכול לישבע אמרינן בדאורייתא דמתוך שאי"ל משלם וכיון דהתובע עומד וצווח דמזיד היה ופסול לשבועה וממון גמור הוא חייב לו אין בידינו להפסיד מספק את ממון התובע וכמו כן בעדים לא היה בידינו בשום אופן לפסלם בודאי דמי יודע בבירור דמזידים היו ואפשר האמת אתם דשוגגין היו וגם לא היה בידינו להכשירם בודאי להוציא ממון עפ"י עדותם דהמוחזק היה אומר דמזילים היו ופסולי עדות המה ולכן היינו דנין בזה לפי תכונת המאורע שהיו העדים פסולים מספק להוציא אבל להחזיק ממון או בכל שאר עדות שאינו נגד חזקה היו כשרים וכעין סברא זו מצינו בתוספת פרק מרובה (דף ע"ב) ד"ה אין יע"ש ואולם בפסול לעדות דאין להם להעדים בעצמם שום הפסד ע"י פסול זה דאף אם הם כשרים להעיד אסור להם ליטול שכר עבור עדותן ואם נטלו עדותן בטלה ולהם בעצמם אינו נוגע ענין זה כלל דכמו דלא ירוויחו מאומה בכשרותן לעדות כמו כן לא יפסידו בפסלותן מאומה וכיון דהם אינם נוגעים בדבר הרי העדים גופא נאמנים בהגדה זו עצמה אשר יאמרו על עצמן דשוגגין היו וכשרים המה, ואף דבשעת הגדה זו יש כבר ספק להב"ד אם כשרים או פסולים הם בכל זאת כיון דבשעת הגדה זו אין עדותן נוגע נגד שום חזקה וגם הם בעצמם. אינם נוגעים בעדות זו נגד עצמן הרי הוא כמו אם היו מעידים עדות כזה נגד אחרים וכל מה שאינו נגד חזקה המה נאמנים וכמו כן נאמנים בהגדה זו במה שאינו נגד חזקה גם על עצמן. וכיון דהוחזק נאמנותם על כך פעם אחת הרי הוחזקו והוחלטו לעדים כשרים ושוב נאמנים להלאה לכל עדות שבעולם בין להחזיק ובין להוציא כמו כל שאר עדים כשרים ונאמנים ולכן שפיר פסק רבינו, בפי"ב הלכות עדות דאין נפסלים לעדות ע"י עבירת עבירה עד שיעידו עליהם עדים שהזכירו אותן בשעת מעשה שעוברים עבירה בכך אבל אם לא הזכירו אותן והמה אומרים דשוגגים היו המה נאמנים בכך על עצמן וממילא נשארו בכשרותן והנה זה. שייך לענין פסולי עדות משא"כ לעשותו נחשד לשבועה בין בשבועה דאורייתא של נשבע ונפטר ובין בשבועת המשנה של נשבע ונוטל בכל ענין כיון דעכ"פ גוף עבירת העבירה הוא ברורה בעדים אף דהעדים לא הזכירו אותו בשעת מעשה דעובר עבירה בכך והוא אומר דשוגג היה הגם דיש ספק להב"ד דאפשר דהאמת אתו דשוגג היה בכל זאת אין ביד הב"ד להאמינו ולהפסיד ממון השני עפ"י דברי הבע"ד בעצמו דכיון דהדבר נוגע לממונו אין לך נוגע גדול מזה ואם בעוד שלא עבר עדיין העבירה כלל אינו נאמן בדברים בעלמא בדבר הנוגע אליו רק בשבועה וכיון דע"י עבירת העבירה נולד ספק בהשבועה עצמה אם הוא נאמן בה או לא איך יהיה נאמן בענין הנוגע לממון זה עצמו בדברים בעלמא לומר דהוא כשר לשבועה ולכן כאן בנחשד לשבועה שפיר לא הזכיר רבינו שום דבר מהא דיזכירו העדים אותו בשעת עבירה דלשבועה נעשה נחשד בכל ענין ודלא כדעת הריב"ש וכמו שביארתי:

הלכה ג' אין אדם נעשה חשוד עד שיעידו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אעפ"י שחוששין לו ואין ראוי להכשיר עדותו לכתחלה אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך ע"כ:

הנה רבינו הורה לנו דעתו בזה דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו והרב המגיד כתב על דברי רבינו דדברים פשוטים הם וכן כתב רבינו האי בשערי שבועות ואולם הר"ן בפרק כל הנשבעין כתב על הא דקאמר הגמרא דשכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועות העדות ואחד שבועות הפיקדון וזה לשון הר"ן והקשה הרשב"א שבועות העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד ואי במודה שהזיד דידע ולא העיד הא אין אדם משים א"ע רשע ואינו נאמן לשוויה נפשיה רשיעא ולדידי לא קשיא דמשכחת לה במודה שהזיד ואע"ג דאין אדם משים עצמו רשע ה"מ לפוסלו לעדות אחרת. כי ההוא דפלוני רבעני לרצוני או הרגתיו הרגנוהו דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה להאמינו במה שנוגע לאחרים ולא לפסול את עצמו אבל זה שמחייב א"ע בממון שהרי אומר שאינו יכול לשבע מפני שהוא חשוד הוי לה הודאות בע"ד דמהני גבי ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"כ והנה דברי הר"ן אלה המה ממש שלא כדעת רבינו דהר"ן כתב בפירוש דלפסול א"ע לשבועה. נעשה חשוד עפ"י עצמו והדבר תמוה. דאיך יחלוק הר"ן על רב האי גאון ורבינו ולא עוד אלא שיסתום דבריו ולא יביא דבריהם כלל:

ושוב ראיתי דגם הרי"ף ז"ל בתשובתו הביאו הטור ח"מ סימן פ"ז סעיף מ"ג כתב ג"כ בכופר הכל ונשבע היסת דאם אח"כ בא ע"א והעיד נגדו דלשקר נשבע הרי זה חוזר ונשבע ש"ד ואם בתר דמשתבע הודה בעצמו במקצת הוי ליה חשוד ופרע מה דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל השאר ע"כ הרי לנו דגם דעת הרי"ף הוא דנעשה חשוד עפ"י עצמו וכדעת הר״ן ז"ל אמנם הטור שם תמה גם על הרי"ף בזה דאיך יפסול עפ"י עצמו:

וראיתי למוהרימ"ט בחלק ח"מ סימן ל"ו דמתמה על הטור דמפני מה נראה בעיניו דעת הרי"ף כענין זר כל כך והלא הוא בעצמו בסימן צ"ב הביא דעת רבינו שכתב דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו דהרי אומרים לו אם אתה אומר אמת השבע דלא מפני שעברת עבירה אסור לך לישבע באמת ואם לאו הודה לבעל דינך וכתב הרמ"ה אי ניחא ליה להתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע התובע ונוטל הרי לך דגם דעת הרמ"ה זה שהביא הטור חולק ג"כ על רבינו וסובר דאם אמר הנתבע חשוד אני נפסל לשבועה עפ"י עצמו והתובע נשבע ונוטל ולמה לא השיג הטור מאומה על דברי הרמ"ה אלה כמו שתמה על הרי"ף ובמחילה מגדולת תורתו של מוהרימ"ט הנה לא כאשר הבין המוהרימ"ט בכונת הטור בדברי הרמ"ה דהרמ"ה חולק על דעת רבינו וסובר דאדם נעשה חשוד לשבועה עפ"י עצמו דאם היה כן כונת הטור היה לו להביא דברי הרמ"ה בלשון חולק ואחר שהביא דברי רבינו היה לכתוב אבל הרמ"ה כתב ולשון זה דוכתב הרמ"ה שהביא הטור אינו מורה שום רמז שיהיה איזה חלוקת דעת בין רבינו והרמ"ה ואולם הכונה הברורה בענין זה הוא דדברי הרמ"ה סמוכים המה לדברי רבינו והמה קאי על דברי רבינו דהנה כל ענינו של דברי רבינו בהא להמציא רבינו איך שהב"ד טוענים נגד זה שהודה על עצמו שהוא חשוד על כרחך קאי בנתחייב זה שהודה שבועה דאורייתא ואינו רוצה לישבע ואומר על עצמו שהוא חשוד ורוצה להפך השבועה על שכנגדו וע"ז כתב רבינו דאין הב"ד מאמינים אותו דהוא חשוד ואמרינן דההוא גברא איערומי קא מערים דיודע דשבועה דאורייתא לא מהפכינן בלתי רצון שכנגדו ואם לא ירצה לשבע אזי יהיה הב"ד נחתינן לנכסיה ויהיה מוכרח לשלם בלתי שבועות חבירו ולכן מערים על עצמו לומר שהוא חשוד בכדי להרויח ע"י כך שיהיה. עכ"פ זה שכנגדו מחויב לישבע ומבלעדי שבועות שכנגדו לא יהיה מוכרח לשלם ולכן גם הב"ד ישיבו לו בחכמה כי לו יהיה כדבריך דחשוד אתה בכל זאת אם זה שכנגדך רוצה דוקא לקבל שבועתך ואתה ידעת דהאמת את' השבע והפטר דבשביל דחשוד אתה אין אתה מוזהר ע"י כך שלא לשבע גם שבועות אמת ואם אין אתה רוצה לשבע זיל שלים וע"ז כתב הרמ"ה דאם התובע רוצה לקבל דברי הנתבע והודאתו דחשוד הוא אזי ישבע ויטול והנתבע מוכרח לקבל שבועתו ולשלם ואין ביד הנתבע לחזור דהודאתו זאת דאמר דחשוד ורוצה דשכנגדו ישבע ויטול לא גרע עכ"פ מהיפוך דאנו קיימינן דאם שניהם רוצין גם בדאורייתא מפכינן וכיון דהנתבע הפך השבועה פעם אחת והתובע היה נתרצה על ככה אף אם הנתבע רוצה אח"כ לחזור בו שוב אין בידו לחזור ואנו רואין דבהיפוך שבועה דרבנן דאין ההיפוך רק מדעת צד אחד ובכל זאת הסכמות רוב הפוסקים דאחר שהפך השבועה אף אם לא קנו מידו אין בידו שוב לחזור בו, וכן החליט הש"ך בח"מ סימן כ"ב סעיף ט"ז [ובש"ך סימן פ"ז ס"ק כ' נראה כסותר את עצמו בהחלטה זו) ומכ"ש בהיפוך שבועה דאורייתא דאין יכול להיות היפוך רק מדעת שניהם וכי נתרצו שניהם והסכימו יחד בההיפוך בודאי כ"ע מודים דאין אחד מהם יכול לחזור בו ובפרט בהיפוך הבא ע"י הודאה על עצמו דהוא חשוד דאף דבגוף ההודאה אינו נאמן לעשות א"ע רשע בכל זאת לענין ההיפוך המסובב מאת ההודאה זו מסתבר ליה להרמ"ה דאף לדעת הסוברים בסתם היפוך דכל זמן דלא קנו מידו יכול לחזור בו בהיפוך כזה הבא ע"י הודאות חשד והתובע נתרצה בההיפוך לישבע וליטול כ"ע סוברים דאינו יכול לחזור בו דכולה האי בודאי סמכו אדעתיהו וגמרו אהדדי שלא יהיה בידם לחזור בהם והרואה בלשון דברי הרמ"ה שהביא הטור יראה כי כונה זו מוצקת ומדוקדק בדבריו ולא לחלוק על דברי רבינו בא