יד המלך (לנדא) - ד. קיז

דנשבע פטור מלשלם. הרי גלי לן קרא בזה דהשבועה פטרה את הנתבע מתשלומין וממילא נסתלק כל תביעות התובע מעל גבי הנתבע וא"כ אמאי מהני תפיסת התובע אחר השבועה והסמ"ע שם ס"ק צ' התעורר בזה וכתב וז"ל. והא דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם היינו דאחר השבועה. אין הב"ד מוציאין עוד מאת הנתבע אבל כשהוציא התובע ממון זה מעצמו בלא עדים ויש לו מיגו על זה לא נאמר הכתוב ע"כ והנה זה שייך בהנאמנות אשר להתובע ע"י תפיסת ממון דנאמנות זו אין הב"ד מאמינים אותו רק דהתובע יש לו הנאמנות מצד עצמו בכח המיגו אשר לו. ובזה שפיר שייך סברת הסמ"ע דאין זה בכלל הקרא דולקח בעליו ולא ישלם משא"כ כאשר התובע חוזר ותובע את הנתבע אחר שבועתו ורוצה להביאו לידי שבועה דאורייתא מחדש ע"י הודאה במקצת דאף דגם תחבולה זו המציא התובע אליו בעצמו בכל זאת אין לו להתובע עכ"פ מצד עצמו שום נאמנות בכח התחבולה הזאת וכל כח אשר רוצה לבקש לעצמו בתחבולות ההודאה במקצת אינו רק מצד הב"ד דבמודה במקצת יחייבו הב"ד שבועה להנתבע מצד דרמי רחמנא שבועה עליה ונגד הב"ד כתב רחמנא ולקח בעליו ולא ישלם דכיון שנשבע שוב אין ב"ד מזדקקין עול להאמין את התובע נגד הנתבע בטענה זו מאומה:

והנה עלה במחשבה לפני דהכרעות אסתפקתא זו תלוי במחלוקת הפוסקים בהודאה במקצת שיש על הודאתו כתיבת ידו בנאמנות בענין שאינו נאמן לומר פרעתי ואינו גובה בו ממשעבדי אם חשיבא הודאה לחייבו שבועה במודה במקצת דלדעת הפוסקים דאף דאינו גובה בשטר זה ממשעבדי בכל זאת כיון דכבר קדמה הודאתו קודם שבא להב"ד ומשבא לב"ד שוב אין בידו לכפור אין זה חשיבא הודאה לחייבו שבועה במודה במקצת ולפי דעת הפוסקים האלה יש מקום לומר דכל עיקר דין מודה במקצת אינו רק באופן ההודאה והכפירה שניהם המה ביחד ובבואם התובע והנתבע להב"ד היה ביד הנתבע להודות על הכל והיה בידו לכפור הכל אבל אם קדמה אחת להשני אזי כמו אם קדמה ההודאה במקצת כבר קודם שהודה בה בב"ד וכפר במקצת השני בהב"ד אין ההודאה זו חשיבא הודאה לחייבו שבועה ומשום דלא היה שוב בידו בבואו להב"ד לכפור באותו מקצת שהודה ומשום שכבר הודה עליה קודם כמו כן באם קדמה הכפירה כבר באותו המקצת עצמו שכפר אח"כ עוד פעם בהתביעה השניה שתבעו בתחבולות הודאה במקצת וכבר נשבע שבועות היסת על כפירתו הראשונה תו לא חשיבא כפירתו השניה שכפר בתביעה זו עצמה עוד הפעם כפירת מקצת להתחייב עליה שבועה דאורייתא דכמו דהודאה שכבר הודה בה לא חשיבא הודאה כמו כן כפירה שכבר כפר בה לא חשיבא כפירה ובפרט דכפירה כזו אשר כבר נשבע עליה שוב אין בידו להודות בה דאף דאם יודה גם אחר שבועתו יהיה חייב לשלם אין חיוב תשלומין אלה מחמת שהב"ד מאמינים להודאתו דודאי אין לו לעצמו שום נאמנות נגד שבועתו דאין אדם משים את עצמו רשע רק דאם הודה אזי יש ביד כל אדם לחייב א"ע במה שירצה. וכיון דאף אם יודה לא יאמינו הב"ד עכ"פ בהודאתו חשיב כפירה זו אינו יכול להודות וכל כפירה שאינו יכול להודות עליה לא חשיבא כפירה. לענין הודאה במקצת והנה כל זה הוא לאותן הפוסקים הסוברים דכל הודאה שאינו יכול לכפור בה לא חשיבא הודאה לענין הודאה במקצת אבל לאותו הפוסקים הסוברים דהא דהודאה בשטר לא חשיבא הודאה במקצת לחייבו שבועה זה הוא דוקא בשטר. שטורפין בו ממשעבדי דהוי הילך אבל בכתיבת יד שיש בו נאמנות דאינו טורף בו ממשעבדי אף דאינו נאמן לומר פרעתי ואינו יכול לכפור בכל זאת חשיבא הודאה לחייבו שבועה וכיון דלא איכפת לן בהודאה הקודמות לכפירה אף שאינו יכול לכפור כמו כן לא איכפת לן בכפירה הקודמת להודאה אף דכבר נשבע על כפירתו ואינו יכול להודות עוד בכל זאת חשיבא כפירה לחייב עליה שבועה בהודאה במקצת אכן גם זה איננו ברור בעיני דיש לחלק בין אינו יכול לכפור אשר גבי ההודאה ובין אינו יכול להודות אשר גבי כפירה:

ויגעתי ולא מצאתי הכרע לדין זה באיזה מקום בגמרא בבלי או ירושלמי ואולם ראיתי ונתתי אל לבי דדין זה ממקומו הוא מוכרע דעל כרחך כל כפירה אשר כבר נשבע עליה הנתבע שוב אין ב"ד נזקקין להורות בטענת כפירה זו. דין מודה במקצת לעולם דאם נאמר דיש ביד התובע להמציא תחבולה ע"י תביעה חדשה להביאו את הנתבע על אותה תביעה עצמה שכבר נשבע עליה שבועות היסת שיהיה מחויב לישבע פעם שנית שבועה דאורייתא א"כ כל דין זה דאיני יודע אם נתחייבתי האמור במתניתן פרק הגוזל בתרא (דף קי"ח) דפטור היכי משכחת לה והלא יש ביד התובע להביא את הנתבע בזה לידי חיוב תשלומין דאחר שיהיה התובע שומע את הנתבע דטוען איני יודע אם נתחייבתי והוא פוטר א"ע בכך אזי ילך וילוונו אח"כ עוד מעות אחרות ובפרט לדעת הסוברים דגם כתיבת יד בנאמנות חשיבא הודאה בשבועות מודה במקצת אזי ילוונו אח"כ המעות האחרת בכתב יד בנאמנות בכדי שיהיה נכון לבו בטוח שלא יהיה ביד הנתבע להכחיש ההלואה השניה או לטעון עליה פרעתי ואחר כך יחזור התובע ויתבענו שנית ויכלול בתביעתו זאת השנית ההלואה השניה וגם התביעה הראשונה אשר כבר נפטר הנתבע ממנה בטענת א"י אם נתחייבתי והנתבע בתום לבבו יודה לו בהלואה השניה ועל התביעה הראשונה יחזור ויטעון כבראשונה דאינו יודע אם נתחייב בה ואז יהיה טענתו של הנתבע טענת חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ויהיה נתחייב גם בתשלומי התביעה הראשונה שטען עליה איני יודע ככל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וכמו זר ודבר רחוק יהיה נחשב דין זה דנאמר דבכל טענות של א"י אם נתחייבתי יהיה הנתבע זריז ונזהר כל ימי חייו שלא ליטול שום חפץ או ממון בהלואה או בפקדון לעולם מיד התובע ומשום דהתובע יערים עליו לגלגל בתביעתו גם את תביעה הישנה והנתבע יהיה יודע ערמומותו ולא יהיה בידו להושיע לעצמו מערמה זו דבאמונתו וצדקתו יהיה מוכרח להגיד האמת כפי מה שהוא דהתביעה החדשה הוא חייב לו והתביעה הישנה אינו יודע אם נתחייב בה ויהיה נתחייב בתשלומין אלא ודאי דכל תביעה דכפר בה פעם אחת ונפטר ממנה או דנשבע עליה שבועות היסת שוב אינה נכללת עוד תביעה זו בשבועות מודה במקצת וממילא גם בא"י אם נתחייבתי אין מקום אל מתוך כו':

שם באותה ההלכה וכן אם כפר בכל ואמר להד"ם ועד אחד מעיד שהוא חייב הרי זה נשבע מן התורה ומפי השמיעה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שמועה וכן למדו מפי השמועה דע"א לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה ע"כ:

דין זה הוא בכמה מקומות בש"ס ומהלכות פסוקות הוא ואין בו שום פלוגתא כלל ואולם דע דאף דבגמרא סתמו בכלל זה וכללו בכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה בכל זאת יש מקום בתביעות וכפירות קרקע דשנים מחייבים את המוחזק להוציא הקרקע מידו ובכל זאת אין ע"א מחייב שבועה דכלל גמור בידינו דאין נשבעין על כפירת קרקעות ובפטור שבועה של כפירת קרקעות אין חילוק בין שבועה של מודה במקצת או שבועה הבאה ע"י ע"א וכן מבואר בפירוש בירושלמי ר"פ שבועות הדיינין אהא דהטענה שתי כסף וז"ל הירושלמי ודכוותיה מה כסף שתי מעין אף כלים שתי מעין ר' יהודא בשם שמואל כל ששנים מחייבים אותו ממון ע"א זוקקו לשבועה והרי שנים מחייבים אותו קרקע שנייא הוא שאין נשבעין בקרקעות וכן הוא בגמרא דידן בפרק הכותב (דף פ"ח) ועיין בתוספת שם ד"ה ועוד שהוכיחו מהא דע"א מעידה שהוא פרוע דסבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא ודחי ליה רבא דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות הרי לך דמסתבר להו להגמרא. דגם שבועות ע"א אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות והנה הש"ך בח"מ ריש סימן צ"ה העיר בזה דהוא נגד הכלל דכ"מ דשנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ונלחץ בישובו והנראה לי בזה דכונת כלל זה דכל דשנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה היינו במקום דכח השנים הוא לחייב את אחד נגד השני בחיוב חדש לשלם לחבירו ממון וכמו בשנים שהעידו על אחד שלוה מחבירו מנה וזה מכחישו דהעדים נאמנים ומחייבים את זה לשלם לזה מנה דתשלומין אלה שהב"ד מחייבים אותו אינו להחזור אותו המנה עצמה שהעידו עליה העדים שלוה ממנו דאותו המנה אף לפי דברי העדים להוצאה נתנה והחיוב דמחייבים אותו כעת עפ"י העדים הוא חיוב חדש ובענין זה אם יש עד אחד בהלואה זו מחויב הכופר לישבע להכחיש את העד משא"כ בקרקע דאף דגם בקרקע נאמנים העדים להוציאה מחזקת המחזיק ולאוקמוהו בחזקת השני בכל זאת אין זה בכלל דכל ששנים מחייבים אותו ממון דהא אין השנים מחייבים אותו מאומה דהא לא יצויר כלל עדות שנים בכפירת קרקע להוציאה מחזקת המחזיק רק בשנים שהעידו על קרקע המוחזקת ביד אחד דשל אבותיו של השני היתה וזה לא היה לו עידי חזקה או שהעדים העידו על המחזיק שגזלה מיד הבעלים או שהעידו שזה המוחזק מכר או נתן שדה זו בפניהם לפלוני בקנין המועיל ובכל