יד המלך (לנדא) - ד. קטז

אחר זה פקחתי עיני וראיתי דעיקר דבר זה במחלוקת שנויה ורבינו והראב"ד מחולקים בדבר זה ורבינו דפוסק כמ"ד דעירוב פרשיות כתיב ובפיקדון אף כופר הכל דטענת נאנסו חייב תפס בזה שיטתו לדעת עצמו דהנה בפ"ק דמציעא מקשה הגמרא למ"ד דהילך פטור למה לי למעט קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא ומשני כשחפר בורות שיחין ומערות ורבינו בפרק חמישי הלכות טוען הביא שינויא זו להלכה וזה לשונו וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא. חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום או שטענו שחפר שתי מערות והלה אומר שלא חפר אלא אחת כו' הרי זה נשבע שבועות היסת ע"כ הרי לך דעת רבינו בפירוש דאף בהלה תובעו להכשיר לו ממון בעד נזק שני חפירות והנתבע הודה לו בהכשר ממון של נזק חפירה אחת דזה הוי מודה במקצת גמור ובכל זאת אינו נשבע שבועות התורה רק שבועות היסת ומשום דממון הבא מחמת קרקע הוי כקרקע ולדעתו זאת גם מיעוטא דכלל ופרט וכלל דממעט קרקע משבועות הפיקדון של טענת נאנסו קאי ג"כ גם על תשלומי ממון אשר המפקיד תובע להשומר בעד הפיקדון שהפקיד בידו והשומר פוטר עצמו מהתשלומין אלה בטענת נאנסה דאם היה טענה זו על פיקדון ממון או חפצים מטלטלין היה השומר חייב לישבע שבועות התורה דנאנסה ומיעטה התורה דבפיקדון קרקע או ממון הבא מחמת קרקע אינו נשבע ואולם הראב"ד שם בהלכות טוען חולק על רבינו ומפרש כוונת שינויא דגמרא דחפר בה בורות שיחין ומערות דבעל הקרקע תובעו למלאות שתי חפירות שחפר והנתבע מודה לו בחיוב מילוא חפירה אחת דהכפירה וגם ההודאה בקרקע ממש הם רק דאין ההודאה הילך והיה חייב שבועה ואיצטריך קרא לפוטרו מחמת קרקע וזה מורה דדעת הראב״ד הוא דממון הבא מחמת קרקע אינו כקרקע ועבור כך לא היה ניחא לו בפירושו של רבינו שתובעו ממון הכשר נזק החפירות דתביעות ממון זה כתביעות מטלטלין הוא ואינן בכלל פטור שבועת קרקע כלל. והנה בדין זה שכתב רבינו כאן דאין השומרין צריכין בחיוב שבועתן להודות במקצת לא השיג הראב"ד מאומה וזה מורה דגם דעת הראב"ד בזה הוא כדעת רבינו דעירוב פרשיות כתיב כאן וכל דין מודה במקצת אינו רק במלוה אבל בפיקדון גם כופר הכל חייב ולפי זה קשה לדעת הראב"ד שסובר שתי ענינים אלה יחד דהמיעוט דמיעטה התורה קרקעות משבועות הפקדון היכא משכחת לה הא אין שום מקום שבועה בפיקדון רק בטענת נאנסה ובכל טענת נאנסה אין הכפירה בגוף הקרקע רק בממון הבא מחמת קרקע ולדעת הראב"ד הוי כממון וממילא אין זה בכלל המיעוט וחייב שבועה עליו כדין כל כופר הכל בטענת נאנסו של פיקדון ממון או חפצים מטלטלין ומוכרחים אנו לומר דדעת הראב"ד בזה הוא כדעת רש"י דלמ"ד דסובר דעירוב פרשיות כתיב כאן וכל דין מודה במקצת האמור בתורה לא קאי רק על מלוה סבירא ליה דבפיקדון כל כופר הכל ואפילו כופר הכל של טענת להד"ם ג"כ חייב שבועות התורה ושפיר היה משכחת שבועות התורה בתביעה וטענת קרקע בעין דתובעו בפיקדון קרקע שהפקיד בידו והלה מכחישו שלא הפקיד אצלו כלום ואי לאו המיעוט דמיעטה התורה קרקע משבועה היה נשבע שבועה דאורייתא על טענה זו ושפיר איצטריך כלל ופרט למעט בהאי גונא קרקע משבועה:

הלכות טוען ונטען פרק ראשון הלכה א' הטוען את חבירו במטלטלין והודה לו במקצת הרי זה משלם מה שהודה לו ונשבע על השאר מן התורה שנאמר אשר יאמר כי הוא זה ע"כ:

דין זה הוא בפרק שבועות הדיינין (דף ל"ח) ובפ"ק דמציעא (דף ג') והובא עוד להלכה פסוקה בהרבה מקומות בגמרא בבלי וירושלמי:

ונסתפקתי באחד שתבע את חבירו מנה וחבירו כפר בכל ונשבע שבועות היסת אשר נתחייב על כפירתו ואח"כ היה בין התובע והנתבע תביעה חדשה גם ישנה דהיינו שהתובע היה תובע אותו אח"כ תביעה חדשה מעסק אחר והיה כולל עמה גם התביעה הישנה אשר הנתבע כבר כפר ונשבע עליה ובתביעה השניה מהעסק האחר הודה הנתבע בכולה ובתביעה הראשונה חזר וכפר בפעם שניה כאשר כפר בה בראשונה אם יש לזה דין מודה במקצת ומשום דעכ"פ בתביעה השניה כפר במקצת והודה במקצת וחייב הנתבע לישבע עוד הפעם על כפירת תביעה זו שבועה דאורייתא או דלמא דאין דין מודה במקצת אלא בכפירה אשר לא כפר בה עדיין מעולם זולת בשעת ההודאה שהודה במקצת כפר אז בראשונה במקצת השנית דבכפירה כזו שייך מלתא דרבה דהאי בכולה בעי דליכפריה ובכולה בעי דלודי אבל אם כבר כפר פעם אחת מקודם באותו תביעה עצמה. הרי אנו רואין דלא היה דעתו לאישתמוטי וכל ענין סברת רבה אין לה מקום בכפירה זו על כן יכול להיות דאין בכפירה כזו מקום כלל לשבועות מודה במקצת והנה בשבועות עד אחד כתב הטור בח"מ סימן פ"ז בשם הרי"ף והובא גם בש"ע בסימן זה סעיף י"ד. להלכה דבכפר הכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ חזר והביא עד אחד על אותה התביעה עצמה דחוזר ונשבע שבועה דאורייתא בנק"ח ואולם אין משבועות ע"א ראיה לשבועות מודה במקצת דשבועות ע"א חק התורה הוא ואין בה מיגו משא"כ בשבועות מודה במקצת אף דגם שבועה זו הוא חק התורה בכל זאת הרי עיקר הטענה של מודה במקצת יש לה מגו ואינו אלא כמשיב אבידה ועל כרחינו אנו מוכרחים בה לסברא דרבה וכיון דביארתי דבמודה במקצת כזה אין בו מקום למלתא דרבה יכול להיות דפטור משבועה:

וראיתי בבעל התרומות בשער עשירי הובא בטור וש"ע ח״מ סימן פ"ז סעיף ל' שכתב בשם הסכמות בעלי הוראה דבכל שבועות הנתבע אם תפס התובע את הנתבע לאחר השבועה וטוען דלשקר נשבע והוא תופס על אותה התביעה אשר כבר נשבע הנתבע עליה הדין עם התופס ואם תפס שלא בעדים ונאמן במיגו שלא תפסתי נשבע התובע היסת ונפטר. הרי אנו רואין דאף אם כבר נשבע הנתבע לא נסתלק עדיין בשבועתו תביעתו של התובע וכאשר ימצא התובע אח"כ מקום לעורר תביעתו עוד הפעם היכולת בידו ולפי הסכמות בעלי הוראה. אלה נראין הדברים בענין שנסתפקתי דכמו דיכול התובע להכריח את הנתבע ע"י תחבולות התפיסה אחר השבועה לידי תשלומין כמו כן יכול להכריחו ע"י תחבולה אחרת להביאו עוד פעם אחר שבועות היסת לידי שבועה דאורייתא ואולם בזה גופא יש להסתפק אם דומה בזה תחבולות התפיסה לאחר השבועה להביאו ע"י כך לידי תשלומין לתחבולות הודאה במקצת להביאו ע"י כך לידי שבועה דאורייתא דהלא באמת אנו רואין דהתורה כתבה ולקח בעליו ולא ישלם ודרשו בגמרא דכיון