יד המלך (לנדא) - ד. קד

הגמרא מהברחה זו מאומה גם הרשב"ם שהביא בפירושו בשם רבינו חננאל מעשה דפרדיסא זו בארוכה השמיט ג"כ מלהזכיר מכל ענין ההברחה מאומה, ואם נאמר דבפרק איזהו נשך הביא הגמ' הא דהבריחו קודם לכן משום מעשה שהיה כך היה אם כן גם שם בפרק חזקת הבתים היה להו להגמר' להביא המעשה עם ענין ההברחה כאשר היה אלא ודאי דבפרק איזהו נשך הביא הגמר' בדוקא הא להבריחו קודם לכן לבנו הקטן דבלתי ההברחה אף אם מסר מודעא על אונס המכירה ונתבטל המכר בכך בכל זאת במודעא לחודא היה להמעות המכירה האמור בהשטר דין מלוה בשטר ולפיכך שפיר הכא בסוגיא דפרק א"נ דעיקר כונת הסוגיא לדון על מעות המכר דאינם, רק כמלוה על פה. הוכרח הגמר' להביא ענין ההברחה שהיה בעובדא זו משא"כ התם בפרק חזקת הבתים דאין ענין הסוגיא שם כלל לענין מעות המכר רק לענין גוף המכר דעל איזה אופן הוא נתבטל ע"י מודעא וגוף המכירה באמת נתבטל ע"י מודעא לבד ואינו צריך שום הברחה כלל ולכן שפיר כשהביא הגמ' שם עובדא דפרדיסא השמיט כל ענין ההברחה. לפי דבביטול גוף המכר אין שום תועלת בההברחה רק העיקר תלוי במודעא לבד:

ויש לי להביא ראיה אל מה שכתבתי דבכל מכירה באונס אין במודעא לחודא כל כך כח. לבטל כח השטר לגמרי עד שלא יהיה להמעות המכר, רק דין מלוה על פה מפרק האשה שנתארמלה דאמר ר' נחמן עדים שאמרו אמנה. היה דברינו אינם נאמנים תנאי היה דברינו מודעא היה דברינו אינם נאמנים מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אינן נאמנים מודעא היה דברינו נאמנים מאי טעמא האי ניתן לכתוב והאי לא ניתן לכתוב וקיימינן להלכה כמר בר רב אשי דכמודעי היו דברינו נאמנים ופסק רבינו בפ"ג הלכות עדות הלכה ח' דאף בכ"י יוצא ממקום אחר נאמנים במודעא וכן פסק הטור במ"מ סימן מ"ו והובא כמו כן בש"ע שם סעיף ל"ז לפסק הלכה ואם נאמר כדעת רבינו דגם במודעא לחודא אין להמעות המכר רק דין מלוה ע"פ א"כ אמאי נאמנים בכ"י יוצא ממקום אחר הא אף דמודעא ניתן לכתוב ולא משוי נפשיהו רשעים בכל זאת לא יהיו נאמנים משום דבהגדה זו דמודעא היה דבריהם הוי חוזרים ומגידים דנהי דלענין ביטול המכר האמור בהשטר אין זה חוזר ומגיד משום דהשטר והמודעא שניהם ניתנו לכתוב וכמו שאמרו דמאן דחתם אמודעא וגם חתם אאשקלתא על שתיהם שפיר חתם בכל זאת לענין דמי המכר האמור בהשטר דלפי המודעא דהמכר בטל אזי אין להמעות הזה רק דין מלוה על פה ואם חזר המוכר ומכר שדה זו עצמה ללוקח אחר. אזי אין הלוקח הראשון גובה ממשעבדי דמי קנינו שאנסו להמוכר לקבלם בדמי המכירה ואם אין להמוכר בני חורין אזי מפסיד הלוקח הראשון מעותיו לגמרי ואין לך חוזר ומגיד גדול מזה דזולת המודעא המעות האלה נתונים המה להמוכר בדמי קנינו והלוקח קנה השדה ועי"ז שאמרו העדים דמודעא היה דבריהם מפסיד הלוקח מעותיו שביד המוכר לגמרי. אלא ודאי דבמודעא לבד בלא הברחה יש להמעות האמור בשטר המכירה דין מלוה בשטר ולכן שפיר גם לענין המעות אין זה חוזר ומגיד דהא אף אם נתבטל המכירה ע"י המודעא בכל זאת עכ"פ המעות המכר. אשר ביד המוכר קיימים ובטוחים המה ללוקח דבשום אופן לא יצויר כלל להפסידם ביד המוכר דהא אם לא יהיה ביד המוכר להחזיר המעות ללוקח וגם לא יהיה לו שום נכסים לגבות הימנו אזי יגבה הלוקח מעותיו מאותו שדה עצמו אשר אנסו להמוכר למכרו אליו וכאשר נתבטל המכירה ע"י המודעא והשדה חוזרות להמוכר אזי יש מקום להלוקח לגבות מעותיו מאותו שדה ואם ימכרנו המוכר ללוקח אחר. אזי יגבה הלוקח הראשון מעותיו מהלוקח השני דכיון דבמודעא לחודא יש להמעות המכר דין מלוה בשטר אזי גובה הלוקח מעותיו אלה גם ממשעבדי וכמו שביארתי:

הלכות עבדים פרק ששי הלכה א' הכותב גט שחרור לעבדו וזיכה לו בו ע"י אחר ואמר זכה בגט זה לפלוני עבדי יצא לחירות אעפ"י שלא הגיע הגט לידו שזכין לאדם שלא בפניו ע"כ:

דין זה הוא ממתניתן דפ"ק דגיטין (דף י"ב) דפליגי ר' מאיר וחכמים באומר תן גט זה לעבדי אם הוא זכות לעבד וזכין לו שלא בפניו או דהוא חוב לעבד ואין חבין לאדם אלא בפניו ואנן קיי"ל כחכמים דהגט שיחרור זכות הוא להעבד ואין האדון יכול לחזור בו אבל בגט אשה כ"ע סוברים דחוב הוא לאשה שתצא מתחת בעלה ולכן בתן גט זה לאשתי לכ"ע אם רצה לחזור בו יכול לחזור ובירושלמי שם פ"ק דגיטין הובא בתוס' שם ד"ה בגיטי קאמר הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי הוא חוב לעבד או אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור אילו המגרש אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת והנה כונת הירושלמי הוא דכיון דהרב יכול למכור העבד שלא מדעתו הרי אין זה זכות להעבד באם הוא תחת יד קצין וטוב לו עמו במאכל ובמשתה דהלא אם הרב גלי דעתיה בגט השחרור דרוצה להוציאו מת"י הרי בידו להוציאו מרשותו ולמכרו שלא מדעתו לאיש עני ודל אשר לא יהיה לו אצלו רק לחם צר ומים לחץ לכן הלא טוב לו ליצא בגט שחרור זה מרשות האדון ויהיה עכ"פ, בן חורין משא"כ באשה אף דיכול הבעל לגרשה בעל כרחה בכל זאת אין ביד הבעל לגרשה שלא מדעתה ולמסרה לאדם אחר והרב מוהר"י בנבנשתי בפירושו על הירושלמי כתב שם בכונת הירושלמי דהמגרש אשה שלא מדעתה דאינה מגורשת דהכונה הוא דצריכה האשה שתדע שנוטלת לידה שטר הגירושין אבל אם נטלתו שלא על דעת זו וכגון שאמר לה כנסי שט"ח זה או מזוזה זו או שנתן לה הגט כשהיא ישנה אינה מגורשת. ובמחילה מכבוד תורתו של הרב המפרש דבריו תמוהים דהלא הא דנאמר במתניתן בפרק הזורק (דף ע"ח) בכנסי שט"ח זה ונטלתה, וקראתו שהוא גט דאינה מגורשת אין הטעם בזה משום חסרון ידיעות האשה רק משום חסרון ידיעות העדים וכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים והתורה אמרה ספר כריתות גם זה הוא בכלל דבר שבערוה וצריכין העדים לדעת בשעת נתינת השטר שהוא ספר כריתות ואם נתן בידה בתורת שט"ח או מזוזה הרי לא ידעו העדים שהוא ספר כריתות ובאמת אם הודיע קודם לכן להעדים שהוא גט כתב הב"י בהדיא באה"ע סימן קל"ו דהוי גט אף אם האשה לא היתה יודעות וכן פסק גם בש"ע בסימן זה והדבר ברור דגם להיפוך אם לא היו העדים יודעים שהוא גט אף שהאשה בעצמה היתה יודעת אינו גט גם מה שכתב הרב המפרש דאם נתן לה הגט כשהיא ישנה דאינה מגורשת גם בזה אין הטעם משום חסרון דעתה בשעת שינה רק משום דכתיב ונתן בידה שבשעת נתינה תהיה יודעות לשמור את גיטה ואם נתן לה בשעת שינה הרי אינה יודעות אז לשמור את גיטה ואנו רואין דאפילו שוטה גמורה היתה מתגרשת מדאורייתא בגט אי לאו מטעם זה דאינה יודעות לשמור את גיטה או משום דהיא משולחת וחוזרת. אבל אי לאו הני טעמא גם שוטה גמורה היתה מתגרשת והלא אין לך מחוסר דעת גדול משוטה והנה