יד המלך (לנדא) - ד. קב

שיעבוד דאף דבהדיוט גם קדושת דמים חל על השיעבוד להפסידו בכל זאת בדין זה של אמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי הוכרח הגמרא בכל אופן להא דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. דאל"ה לא היה מהני הא דערך השני נעשה הקדש להפסיד השיעבוד של ערך הראשונה דהא לדעת רבינו אין הטעם דהקדש מפקיע מידי שיעבוד משום דיש לההקדש איזה יחוס וכח טפי מההדיוט וביתרון כח זה מפקיע מידי שיעבוד ההדיוט דבזכות עצמו אין שום יתרון לההקדש יותר. מזכות לוקח הדיוט שקנה קרקע המשועבד לבע"ח רק דהטעם הוא. כיון דאין בכח השיעבוד לדחות כל עיקר ההקדש שלא יהיה חל ההקדש מעיקרא כלל דהלא אף קנין הדיוט דודאי אינו מפקיע מידי שיעבוד ב"ח ומ"מ עיקר המכירה קיימת וכמו שביארתי רק דגובה חובו מלוקח ואי לא פרע ליה הלוקח הדר שיעבודיה על הקרקע ובהקדש כגון דתיכף בראשית חלותו איסורא הוא דרכיב עליה ואריה הוא דרביע עליה דאין ההדיוט רשאי ליהנות משל הקדש אזי נפסד השיעבוד ואין לו ממה לגבות אבל גוף השיעבוד של ההדיוט לא נתבטל אף בהקדש רק דאין בע"ח ההדיוט יכול ליהנות ולגבות חובו מהשיעבוד משום איסור הקדש שעליו, וזה לא שייך רק בבע"ח הדיוט נגד הקדש משא"כ כשהשיעבוד השני הוא. ג"כ לההקדש מה מהני שההקדש הערך השני שבא ליד הגזבר חל על קדימת הארבעה לשם ערך השני הרי מ"מ עכ"פ השיעבוד הראשון בכל אופן קאי וקיימי וגם האיסור של חלות הקדש מערך השניה. שהיה חל על הדמים כשבאו ליד גזבר לא היה ג"כ מונע כלום להערך הראשון לגבות חובו מהארבעה סלעים האלה אשר קדמו ובאו ליד הגזבר לשם שניה דבזה לא שייך איסור הנאת הקדש דהא גם ערך הראשון אף דעדיין חולין בכל זאת כשיבוא לידי גוביינא יהיה ג"כ הקדש, ואין כאן מקום למניעות הגביה מחמת איסור הקדש וממילא לא איכפת לן כלל לגבי קדימות שיעבוד ערך הראשון הא דכבר בא לידי הגזבר לשם ערך השני דמה בכך דנתפס על הדמים חלות איסור הקדש הלא גם כשיחזור ויגבה המעות הללו לשם ערך הראשון הקודם יכול להיות נשאר עליו חלות איסור זה דהא גם גביות ערך הראשון הוא ג"כ לרשות הקדש ובודאי אין איסור להקדש אחת ליהנות מן הקדש אחר דהא עכ"פ שם הקדש חד הוא ולפיכך שפיר גם לסברת רבינו הוכרח הגמ' להא דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה:

פרק כ"ג הלכה א' שטרי חוב המוקדמים פסולים שהרי טורף בהם מלקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותם חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזרה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו ע"כ:

דין זה הוא מפרק בתרא דשביעית ובפרק א"נ (דף ע"ב) ונחלקו בפירושו רש"י ובעלי תוספת ז"ל דדעת רש"י הוא דמוקדמים פסולים לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גבי וכן הוא דעת ריב"ם וראייתם מהא דפריך הגמ' נהי דלא גבי מזמן ראשון נגבה מזמן שני ומדלא פריך נהי דלא גבי ממשעבדי לגבה מבני חורין אלא ודאי דבאמת גובה מבני חרי אבל דעת התוספת בזה הוא דגם מבני חורין אינו גובה והגמרא הוי מצי למיפרך הכי אלא דפריך דאפילו ממשעבדי יהיה גובה מזמן שני והא דפריך הגמרא מעובדא דפרדיסא אהא דאמר ר' יוחנן טעמא דמוקדמים פסולים לגמרי לגבות אף מזמן שני משום גזרה דשמא יגבה מזמן ראשון ולמה לא אמר הטעם במוקדמים כמו בפרדיסא דלא ניתן לכתוב ולא משני דמשום טעמא דלא ניתן לכתוב אינו גובה רק ממשעבדי אבל מבני חרי גובה כו' והנה דברי התוספת אלה מורים דדעתם הוא, דאף לר"י דסבר דטעמא דמוקדמים פסולים הוא משום גזרה דשמא יגבה מזמן ראשון ג"כ אינו גובה מבני חורין ודעתם זאת הוא תמוה מאוד דבשלמא לרשב"ל דסבר דבמחלוקת שנויה ומתניתן אתיא כר' מאיר דקניס היתרא משום איסורא שפיר שייך לומר לדידי' דבקנס זה דהתירא קנסו גם היתר זה שלא לגבות אף מבני חורין אבל לר' יוחנן דלא סבירא ליה שום קנס כלל רק דטעמא דמתניתן דאינו גובה אף מזמן שני משום גזרה דשמא יגבה מזמן ראשון וגזרה זו לא שייכי רק בגביה מהלקוחות דיהיה גובה מלקוחות שלא כדין וכמו שפירשו טעם הגזרה דהלקוחות לא ידעו דהקדימו הזמן ואם יהיה לו איזה כח לגבות עם שטר זה מלקוחות יבוא לפעמים לגבות מהם גם מזמן ראשון. משא"כ לענין גביה מבני חורין איזה גזרה שייך כאן דמה בכך אם יגבה מזמן ראשון הלא בבני חורין אין חילוק כלל מאיזה זמן שיגבה וכיון דאנן קיימינן כר' יוחנן דלא קנוס התירא משום איסורא וטעמא דמוקדמין פסולין הוא משום גזרה מכיון דבבני חורין לא שייך הגזרה שפיר פסקו רש"י וריב"ם דגובה מהם וכן פסק גם רבינו דשטר מוקדם גובה מבני חורין:

וראיתי להרב המגיד שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א שהקשו על דעת רש"י וריב"ם דאמאי גובה מבני חרי והא העדים החתומים בו פסולים המה שחתמו על זמן שקר ולהוי השטר כמאן דליתא ויהיה הלוה נאמן לטעון פרעתי ואף מבני חורין לא יגבה ותירץ הרב המגיד דמיירי שיש עדים אחרים אשר יעידו שאותן העדים החתומים על השטר היו אנוסים מחמת נפשות לחתום על זמן מוקדם זה יע"ש ואני תמה על שלשה עמודי התורה הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד איך נעלם. ממאור עיניהם גמרת ירושלמי בפרק בתרא דשביעית אמתניתן דשטרי חוב המוקדמים פסולים מאן מודע ומשני דהעדים עצמן מודים בזה הדר מקשה הא העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם חוזרים ומגידים ומשני ברם התם כשאמרו לא חתמנו כל עיקר אבל הכא אמרו על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"כ והנה כוונת דברי הירושלמי אלה הוא דדוקא היכי דעפ"י הגדה האחרונה עוקרים את השטר דהיינו הגדה הראשונה לגמרי בזה הוי חוזרים ומגידים אבל הכא אינם עוקרים את השטר לגמרי רק שמפרשים עדותם לקיים חתימתם שעל השטר מזמן שני ולפי סברת הירושלמי זה אין מקום כלל לקושית הרמב"ן והרשב"א ואין אנו צריכים לתירוצו של ה"ה כלל. דהלא מבלעדי זאת לא יצויר כלל דין זה של שטרי חוב המוקדמים דפסולים רק באופן דהשטר נשאר כשר. מזמן שני דאם יופסל השטר לגמרי אזי אין לנו מקום לדעת ולהאמין כלל דהשטר הוא מוקדם וכקושית הירושלמי דמאן מודע ובאם יהיה השטר נפסל לגמרי לא שייך תירוץ הירושלמי דע"ז חתמנו וע"ז לא תחמנו וממילא נשאר השטר בכשרותו לגמרי ומדקתני במתניתן דשט"ח המוקדמים פסולים אזי ממקומו הוא מוכרע דאיכות דין זה מצד עצמו ע"כ אי אפשר להיות באופן אחר רק בגונא דגוף השטר ועדיו החתומים בו נשארו בכשרותן ופסולו הוא דאין יכול לגבות בו מזמן ראשון מדינא ומזמן שני משום קנס:

והנה לא אכחד תחת לשוני את אשר קשה לי על מרן הב"י שהעתיק בסימן מ"ג סעיף ח' וז"ל בד"א שגובה מבני חורין שהקדים זמנו שלא בכונה אבל אם הקדימו בכונה אף מבני חורין אינו גובה שהרי העדים פסולים שחתמו שקר והוא מהריב"ש סימן רס"ד בתשובה והנה משמע מדברי הב"י דמשכחת גונא דאינו גובה מבני חורין אף לדעת רש"י וריב"ם וכגון היכי דהקדים זמנו בכונה דהא אנו רואין דהב"י הביאו לדין זה להלכה בלי שום חולק ואנכי לא זכיתי להבין כוונת הב"י דודאי היכי דהעדים נעשים פסולים בודאי אינו גובה אף מבני קורין אבל לפי תירוץ הירושלמי שתפסו אותו עיקר כל הפוסקים לא משכחת מוקדם רק באמרו ע' חתמנו וע"ז לא חתמנו דאל"ה המה חוזרין ומגידין ולא מיהמני' כלל וכיון דאמרו על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ממילא אינם רשעים ולא משכחת כלל שום גונא דלא ציגבה מבני חורין והא דפסקו התוספת בשטר מוקדם דפסול לגמרי ואינו גובה אף מבני חורין לאו משום דהעדים פסולים רק דמסתבר להו. דלר' מאיר קאי הקנס גם על בני חורין כמו דקנסו אותו שלא טבות אף מזמן שני ולרבנן קאי הגזירה גם על בני חורין כמו דגזרו שלא לגבות. גם מזמן של וכן מבואר בפירוש בדברי התוספת שהבאתי לעיל באותו דיבור אבל דין זה דהעדים יהיו נעשים פסולים עי"כ לא משכחת כלל דהריב"ש שממנו הוציא. הב"י דין זה מיירי באופן שראינו בחוש שהקדימו הזמן בכונה וכעובדא דהוי התם שאותו השטר שהוציאה האשה גמילא על אברהם לא היה אברהם עדיין באותו זמן השטר בעולם וכן ביאר הריב"ש שם הטעם בפירוש שכתב שהרי לפי זמן הכתוב בו כבר יש מ"ב שנה ואין ספק שר' אברהם לא נולד אז עדיין וא"כ עינינו הרואות שבכונה נעשה השטר מוקדם ולפי דעתי בעובדא כזאת אין אנו צריכין כלל לטעמא דמש"ה אינו גובה מבני חורין משום דהעדים המה פסולים רק בלא"ה אינו גובה מבני חורין משום דשטר כזה לא ניתן לכתוב ובגונא דא לא שייך תירוץ הגמרא דניתן לכתוב מזמן שני דהא עכ"פ לפי זמן הכתוב בשטר דאז לא היה הלוה עדיין בעולם ואז לא ניתן לכתוב כלל אף מזמן שני והשטר הוי כחספא בעלמא ואף אם לא היו העדים פסולים ג"כ אינו גובה אף מבני חורין אבל בודאי בשאר שטרות לא כלל שום גונא דהעדים יהיו נעשים פסולים בכך דהם בעצמם בודאי אינם נאמנים אי משום דאינם חוזרין ומגידין או משום דאין אדם