יד המלך (לנדא) - א עג

הלכות מילה הלכה ב' אין מלין בנו של אדם פרק ראשון שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ נתעלם מב"ד ולא מלו אותו אותו לכשיגדל הוא חייב למולו א"ע וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. ע"כ

והראב"ד משיג ע"ז וז"ל אין בזה תבלין וכי משום התראות ספק פוטרין אותו מן השמים. וכל יום ויום עומד באיסור כרת עכ"ל. והנה לכאורה יש להביא ראי' לדעת הראב"ד מגמ' דנדרים דף ל"ב. דאמר ר"י ב"ק גדולה מצות מילה שלא נתלה למרע"ה אפילו שעה אחת דכתיב ויהי בדרך במלון כו' ויבקש המיתו לפי שנתעצל במילת בנו הרי לנו דעל עיכוב והתעצלות עשה זו יש חיוב מיתה בידי שמים הן אמת דאף לשיטת הראב"ד אין חיוב כרת רק על הערל בעצמו שהגדיל ולא מל א"ע אבל לא על האב וגם לפי דעת הראב"ד. עדיין קשה למה היה סכנת מיתה על משה עבור בנו ואף לרשב"ג דאמר שם דקרא ויבקש המיתו קאי על התינוק ג"כ קשה. דעל מה ולמה היה התינוק הזה בנו של משה חייב מיתה. והלא אף בערל עצמו אין חיוב כרת על עשה זו רק כשהגדיל ולא מל אבל לא בעודו קטן ואין לומר דמימרא זו נסמך על הא דדרשו חז"ל וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ולגבי משה עיכוב קיום מצוה לעבירה גדולה יחשב דא"כ למה אמר גדולה מצות מילה שלא נתלה למרע"ה ואיך יחס דבר זה לחשיבות מצות מילה. והלא כל עיקר חומר הענין היה לגודל צדקת מרע"ה ואפשר אם היה מרע"ה נתעצל אז גם באיזה קיום מצוה אחרת היה ג"כ ראוי לעונש בשביל גודל דקדוקו עמו לעוצם צדקתו

וראיתי שם בנדרים לרש"י ז"ל דכתב אהא דנתעסק במלון תחלה שהיה המלון הזה סמוך למצרים.. דתו ליכא סכנה ואותו התינוק לא היה אז באותה שעה רק בן שמונת ימים:

וכונת רש"י לא נודע דמה רצה רש"י בזה ומהיכן הוכיח דתינוק זה לא היה אז רק בן שמנה ימים ואפשר דכונת רש"י הוא דכיון דאין העשה על האב רק בזמנו וכמ"ש וביום השמיני ימול בשר ערלתו רק דאזהרת כרת דערל זכר אשר לא ימול דקאי על הערל עצמו בכל יום ויום עובר עליו אבל העשה דביום השמיני דקאי על האב או על הב"ד אינו רק ביום השמיני אבל שלא בזמנו אין עוד העשה על האב ואם היה התינוק אז יותר מבן שמונת ימים. לא הי' אז שום לתא דעשה על משה. ולא היה ראוי לעונש כלל. ולכן הוכיח רש"י דהתינוק היה אז בן שמונת ימים והיה אז החיוב חל על משה ואף דאין בהעשה שעל האב חיוב כרת עם כל זה לעוצם דקדוקו על מרע"ה לגודל צדקתו היה נגזר עליו מיתה חלילה אבל עדיין לא תיקן רש"י מה שהקשיתי דאם חומרת עונש מיתה היה לגודל הדקדוק עם משה א"כ למה יחס הגמרא חומרת הענין לחשיבות המצוה דמצות מילה ועוד דמלבד זה דברי רש"י תמוהים ומופלאים. דהמה סותרים כל דברי הגמרא במקומם דקאמר רב ח"ו שנתרשל משה אלא כך אמר. אמול ואלא יש סכנה לילד דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה שלשה ימים הקב"ה אמר שוב מצרים הרי לך בפירוש דבצאתו ממדין כבר היה התינוק בן ח' ימים דהיה אז ראוי למול רק דירא למולו משום סכנת הדרך וגם לא הי' יכול להמתין מפני מאמר השם אבל מבלעדי זאת כבר היה מל אותו במדין ולדברי רש"י דבבואו למלון סמוך למצרים נעשה התינוק בן ח' א"כ איך היה רוצה למולו במדין הלא לא היה אז התינוק בן ח' ולא הגיע עדיין זמנו כלל וכמחתך בשר בעלמא הוא ולרוב הפוסקים אם מל תוך שמנה צריך להטיף בזמנו דם ברית. דהוי כאלו לא מל כלל ואין לומר דבכל מרחק הדרך שהיה למשה ממדין לאותו מלון סמוך למצרים לא היה רק דרך יום אחד ובאותו יום צאתו ממדין ובואו למלון הזה הי' התינוק בן ח' דא"כ למה לא מל אותו במדין ולמה ירא במדין מסכנת חולי של שלשה ימים הראשונים ובמלון היה נכון לבו בטוח למולו והלא אם כל מרחק הדרך לא היה רק יום אחד אזי גם אם היה מל אותו במדין היה תיכף ביום ראשון במקום מנוחתו במצרים והנה דברי רש"י ז"ל תמוהים ומוקשים מאוד וצריכין עיון גדול (ובתוי"ט כתב דפירוש זה שעל מסכת נדרים לאו פירוש רש"י הוא) אמנם בדבר זה גופא יש לעיין בעשה דביום השמיני אשר על האב אם קבוע זמן לעשה זו. ולאחר שמיני אין עוד חיוב העשה לא על האב ולא על הב"ד וכמו בכל מ"ע דקבוע להם זמן או דלמא דשאני שאר כל מ"ע שקבוע להם זמן דאם עבר זמנם שוב אין קיום העשה זו נוהגת עוד כלל עד כי יבא יומו לזמנו הבאה וכמו מ"ע דאכילת מצה שופר ולולב וכדומה. משא"כ בעשה דמילה אף דזמנו ביום השמיני ללידה בכל זאת אם עבר זמן זה עדיין שייך בזה הנולד קיום עשה זו עד יום מותו רק לכשיגדל סר החיוב מעל אחרים ומוטל על הערל בעצמו. משא"כ בעודו קטן. דלא שייך חלות החיוב על הקטן. יכול להיות דביום השמיני הוא מצוה מן המובחר אבל בכל זאת עם עבר ולא מל לזמנו דהיינו לשמנה נשאר החיוב להלאה על האב למולו עד שיגדל הבן וכשיגדל אז סר חלות חיוב העשה מעל האב וחל על הערל בעצמו ולפ"ז שפיר יכול להיות. דהתינוק בנו של משה היה אז יותר מבן שמנה ומשה נתעצל עכ"פ בקיום העשה שלא בזמנו

והנה מגמרא פרק ר"א דמילה דף קל"ב משמע דאחר ח' אין עוד שום עשה על האב. דקאמר שם הגמרא דהאי שמיני מבעי ליה למעוטי שביעי ודחה לי' הגמרא דשביעי מבן שמנת ימים נפקא ליה ופריך ואכתי מבעי לי' חד למעוטי ז' וחד למעוטי תשיעי. דאי מחד ה"א שביעי הוא דלא מטי זמניה אבל משמיני ואילך זמניה הוא אלא מתורתא כדר"י ע"כ והנה דברי הגמרא אלה צריכין ביאור דאיך עלה כלל על דעת הגמרא לכלול מיעוטי דיום ז' וט' בהדי הדדי הא אם עבר. ומל קודם ח' ביום ז' הוי כמחתך בשר בעלמא משא"כ ביום ט' הרי באמת כבר מטיא זמן חיוביה ביום ק' ואם עבר ולא מל ביום ח' בודאי עכ"פ מצותו למולו אח"כ אלא ודאי דגם כונת הגמרא כך הוא דמשמנה ואילך זמניה הוא וכיון דגם משמיני ואילך נכלל בקרא דביום השמיני הרי ממילא גם לענין חיובו של אב הוי אמינא דאם עבר האב ולא מל ביום השמיני מוטל עליו גם להלאה עשה זו וראשית הנחת העשה דביום השמיני היה כך לחול על האב מיום השמיני והלאה עד שיגדל ובכל יום עובר האב באיחור מ"ע זו ולכן איצטריך מיעוטי דביום למעוטי תשיעי דאף אם ירצה האב. לקחת עליו טורח זה יכול למולו אחר שמיני מ"מ חיוב עשה זו דביום השמיני שעל האב אינו רק ביום השמיני אבל לאחר שמיני אין עוד עשה על האב ונהי דלענין גוף המצוה יש חילוק עצום בין יום שביעי ליום תשיעי. בכל זה לענין חלות חיוב העשה שעל האב שביעי ותשיעי שוים הם וכמו שאין העשה על האב למולו בשביעי כמו כן אם עבר זמן יום השמיני ולא מלו אין עוד חיוב העשה על האב למולו

גם יש עוד להביא ראי' לזה דאחר ח' אין עוד חיוב העשה על האב מהא שהביא הב"י בשם הרשב"א בחלצתו חמה דממתינן לו שבעת ימים מעל"ע דמ"מ גם בכלות ימים האלה אין למולו ביום ה' ומשום דאין לגרום צער כאב יום השלישי שיהיה בשבת וביו"ד ריש סימן רס"ב כתב הט"ז דמשום טעם זה כ"ש שאין למולו ביום וא"ו ואם נאמר דאף אחר שמנה כל כמה שלא נימול האב עדיין בכל יום ויום עובר בעשה. א"כ איך היו דעת הגדולים האלה לעכב עשה דאורייתא מחמת סברת עצמם דגרם צער בשבת. דהוא דבר שלא הוזכר בגמרא ואם הי' חיוב העשה על האב אף לאחר שמנה הרי אין חילוק בין בזמנו ובין לאחר זמנו רק לענין קיום המצוה מן המובחר אבל לענין חיוב העשה זמנו ולאחר זמנו שוים המה ואיך נאמר דבשמיני אנו מולין אף בשבת עצמו ולא משגחינן בכל חילול שבת כלום ולאחר שמונה דחינן עשה משום צער אשר יגיע להתינוק בשבת

עוד יש להביא ראי' דלאחר שמנה אין עוד חלות חיוב העשה על האב דהא חזינן דמילה בזמנו דוחה שבת וכמו שדרשו וביום אפילו בשבת ואם נאמר דגם אחר ח' חל העשה על האב. א"כ למה מילה בזמנה תדחה שבת כלל. ואמאי נימוליה אחר שבת וכמו שהוכיח הגמרא במנחות דף ע"ב דנקצר שלא כמצותו פסול דאם נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי הקצירה את השבת ולמה לא נקצור בע"ש וכמו כן ממש נימא הכא דנימהליה אחר שבת ואין לומר דדוקא היכי דיש בידו לעשות המצוה קודם עת מצותו וכמו בקצירה דהי' בידו לקצור מע"ש אז אמרינן דאם נקצר שלא כמצותו הי' כשר לא היה דוחה את השבת והיו מקדימין לעשות המצוה קודם זמן מצותו ובאמת הוכיח הש' מזה גם במילה דבמל תוך ח' דלא יצא דאם יצא תוך זמנו לא