יד המלך (לנדא) - א ע

תפס דברי הברייתא וגם לא רצה לדחות דברי רבי זריקא שאמר בשם ר"א משום דהלכה כמותו וכמו שמצינו בפ"ב דסוטה משנה ד' גבי אלפים אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים דהלכה כמותו נגד רבי עקיבא דסבר אלפים אמה תחום שבת וכן פסק רבינו פי"ג מהלכות שמטה הלכה ב' ובפרק כסוי הדם דף פ"ט אמרו דכל מקום שאתה מוצא דברי ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת ובפרט דהכא בנט"י גם ר"ע סובר כותיה דאמר כך לרבי יהושוע הגרסי דנט"י הוא דבר שיש בו מיתה ולפיכך רבינו בעוצם תכונתו שיכל את ידיו שלא לדחות הברייתא דלא החמירה בחומר חיוב מיתה על כך וגם לא הניח ידו מלרמוז על חומר הענין אשר מורה לנו עובדא דר"ע שהוא כמימרא דרבי זריקא א"ר אלעזר וכמו שהבאתי

פרק תשיעי הלכה ט' בשמים של מסיבות עכו"ם אין מברכין עליהם שסתם מסיבות עכו"ם לעכו"ם כו' נתערב ריח שמברכים עליו בריח שאין מברכין עליו הולכים אחר הרוב ע"כ

הנה רבינו הורה לנו דריח של ע"ז נתבטל בריח של היתר לברך עליו דאהנך שלשה ריחות דחשיב בהלכה שלפני זה דאין מברכין עליהם קאי רבינו ובפרט דרבינו סמכו לדין זה דביטול הריח ברוב בהלכה דמסיבה של עכו"ם וגם דין השני דהיה מהלך בדרך הביא ג"כ בהלכה זו הרי לנו דכל ענין הלכה זאת הוא רק בריח של איסור ע"ז ובודאי גם בדין זה של ביטול הריח ברוב קאי ג"כ כוונת רבינו על תערובות ריח של ע"ז ובודאי גם דעת רבינו הוא דמותר להריח בתערובות זה אף לכתחלה דאם לא היה מותר רק בדיעבד לא היה שייך בו חיוב ברכה וזה הוא ענין תמוה. והפלא דאיך מצינו ביטול באיסור עכו"ם והוא נגד כמה משניות המוחלט בכולן דעכו"ם ותקרובותיה אפילו באלף לא בטיל וכן פסק רבינו בעצמו בהלכות מ"א דאיסור עכו"ם אוסר במשהו והנראה לי לחדש בדין זה דהנה יש עלינו להבין גוף הטעם של איסור ריח דע"ז הלא אנו רואין באיסור הקדש דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ואף דמסיק הגמרא בפרק כ"ש דף כ"ה דריח מועלין בו היינו דמועלין בסממנים ומשום דיש בהם ממש אבל גוף הריח עצמו דאין בו ממש ודאי אין מועלין בו ולמה יהיה ריח אסור בע"ז ויגעתי להמציא מקום נכון לאיסור זה. ומצאתי דהא אנן קיימינן דרוצה בקיומו אסור באיסורי הנאה וכמסקנת הסוגיא, דפרק השוכר את הפועל דף ס"ד והביאו רבינו בפי"ג מהלכות מ"א ואף דכל רוצה בקיומו אין ההנאה מעצם האיסור רק דההנאה הוא השגת השלמות הרצון דנתמלא חפצו ורצונו ע"י איסורי הנאה וכמו כן גם בריח של איסור הנאה אף דבעצם הריח לא היה שייך בו איסור ומשום דאין בו ממש בכל זאת באם רצונו בכך להריח ריח של ע"ז והריח בו הרי נהנה מהשגת חפצו ורצונו ע"י ע"ז וגרע טובא מאיסור של רוצה בקיומו והנה מילוי רצון והשלמת החפץ הזה. לא שייך רק בהריח באיסור במזיד דשייך שפיר לומר דנפשו איותה ויעש והשיג תאותו והשלים רצונו על ידי ע"ז. משא"כ בהריח באיסור בשוגג לא שייך בזה שום לתא דאיסור כלל דהא בגוף הריח אין בו איסור דהא אין בו ממש והשלמת הרצון והחפץ ג"כ לא שייך בהנאה בשוגג אף דבשעת הריח נהנה ממנו הלא ההנאה זו באה לו ממילא והוא לא ראה ולא ידע כלל מההנאה טרם באה אליו ואיזו השלמות הרצון שייך בדבר שלא ידע כלל. ואדרבה יכול להיות דאם היה יודע מזה היה געלה נפשו מליהנות מדבר איסור ולכן בחיוב קרבן מעילה כיון דאין קרבן מעילה רק בשוגג על כן שפיר אין בריח שום מקום לקרבן מעילה כלל וניחא בזה הא דדייק הגמרא דמעילה הוא דלית בהו אבל איסורא איכא והיינו איסור תורה וכדמוכח שם בסוגיא פרק כ"ש אמנם עדיין לא נדע טעם הדבר דאם אין בריח קרבן מעילה ומשום דאין בו ממש מהיכי תיתי יהיה בו איסור תורה ולפי מה שהסברתי ניחא דכיון דאיסור הנאה בהקדש בלתי קרבן חיוב מעילה אין מקום לאזהרתו רק במזיד ובמזיד שפיר קאמר הגמרא דמעילה הוא דלית בהו דהיינו חיוב קרבן מעילה אשר על הנאות שוגג אין בהו אבל איסורא איכא דהיינו דליהנות במזיד מוטל עליו איסור תורה שלא ליהנות גם מקול ומראה וריח של הקדש דאף דכל אלה אין בגוף ההנאה שלהם ממש בכל זאת אם רוצה ליהנות מהם. אסור לו למלאות תאותו ורצונו ולהשלים חפצו מהקדש

ועפ"י סברתי זאת ניחא פסקו של רבינו הכא בתערובות ריח ע"ז בריח של היתר. דאף דכל איסור עכו"ם שיש בו ממש אפילו באלף לא בטיל בכל זאת שאני איסור ריח בתערובתו דבגוף הריח אין בו ממש ואין בו איסור מצד עצם הריח רק מצד רצונו של המריח בו.. והנה איסור הרצון זה שייך בריח איסור בעינא משא"כ באם מעורב הריח של ע"ז בריח היתר הרי רצונו של המריח הוא להריח בשל היתר והנאות ריח האיסור המעורב בו בא לו ממילא בלי כונה, ואף דאנן קיי"ל כרבא דבמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה זה הוא דוקא היכי דהאיסור הוא בעצם ההנאה משא"כ בהנאות הריח דבגוף עצם ההנאה אין בו ממש והאיסור הוא רק ברצון המריח ובאיסור הבא מחמת רצון אין ספק כי מתעסק ודבר שאין מתכוין מותר בו דאיזה השלמות רצון שייך במתעסק ודבר שאין מתכוין ובאמת אף אם לא היה בריח ההיתר רוב רק מחצה על מחצה ג"כ היה מותר ומשום דכונתו של המריח הוא אל מחצה ההיתר והא דבעינן רוב מההיתר משום דבריח אי אפשר לצמצם שיהיה מחצה על מחצה ממש ואם היה רוב ריח מהאיסור אז היה מיעוט ההיתר בטיל והרי הוא כמו אם היה כולו איסור ותו לא שייך לומר. דכונת המריח היה. אל ההיתר אשר בהתערובות דאם המיעוט הוא ההיתר הוי כאלו אין כאן היתר כלל ולכן הצריך רבינו רוב היתר. בכדי שנדע בטח דאין בהתערובות ריח איסור יותר מריח היתר ויש בו עכ"פ מההיתר והאיסור לא פחות מן מחצה על מחצה וממילא אין ההיתר של התערובות הזאת מצד הביטול רק מצד היתר כונת. ורצון המריח אשר כונתו ורצונו הוא רק אל ריח מחצה ההיתר וכמו שכתבתי

פרק עשירי הלכה ח' ארבעה צריכין להודות חולה וחבוש שיצא מבית האסורים ויודדי הים בשעלו והולכי דרכים כשהגיעו לישוב וצריכים להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ע"כ

זוז הוא מגמרא ריש פרק הרואה דף נ"ד מימרא דר' יהודא אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא ורבינו שינה לשון הגמרא דבגמרא נאמר הולכי מדברות ורבינו כתב הולכי דרכים והטור א"ח סי' רי"ט רצה להוכיח משינוי לשון זה. דדעת רבינו הוא דהולכי המדבר האמור בגמרא לאו דוקא וכל עוברי דרכים והולכי מדבר שוים הם ודברי הטור תמוהים הם דהלא רבינו כתב בפירוש והולכי דרכים כשהגיעו לישוב ואם היה רוצה רבינו להורות לנו דעתו דכל הולכי דרכים מחויבים לברך למה כתב כשיגיעו לישוב דתיבת ישוב הוא היפך מדבר אבל כל המסילות ודרכים שבין עיר לעיר המה נקראים ישוב. והיה לו לרבינו לכתוב. והולכי דרכים כשהגיעו לעיר ובתיבת ישוב שכתב רבינו הורה לנו בזה. דהולכי דרכים היינו דרך מדבר וכאמור בכתוב תעו במדבר בישימון דרך

ולולי דמסתפינא להמציא דבר חדש מה שאיננו מוזכר מרבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל הוי אמינא דאף הולכי המדבר ויורדי הים אינם צריכים לברך רק אם אירע להם איזה סכנה וניצולו ממנה דמשונים בכך ארבעה אלה דכיון דמצוים בכללות בני אדם לכן גם בכל יחיד ויחיד כשאירע לו הצלה באחד מהם. נקרא ניסא דרבים ומברכין עליו מה שאין כן הצלות שארי סכנות אף שההצלה היה דרך נס בכל זאת אינם רק ניסא דיחיד ואין מברכין עליו וכן מורה לשון הכתובים דהוזכר הסכנה בפירוש בכל אחד מהם דבהולכי מדבר כתיב רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף בבית האסורים כתיב כשלו ואין עוזר בחולה כתיב ויגיעו עד שערי מות וביורדי הים כתיב נפשם ברעה תתמוגג ואם אמנם כי שתי אלה חולה ומי שהוא בבית האסורים יכול להיות דהואיל ויצאו מן הכלל. בני אדם בזה גופא הורע ענינם ובחזקת סכנה הם ומחויבים לברך בהצלתם אבל יורדי הים והולכי מדבר דהם ענינים מצוים יום יום. בכללות בני אדם ושתי דרכים האלה המה מוכרחים כל כך בבני אדם עד אשר ממש לקיום העולם יחשבו ואיך נאמר כי כל עיקרן יחשב. כל כך לסכנה עד אשר יהיה מתוקן ברכה עליהם ואנו רואין דאנו מוזהרין מלהביא את עצמינו לידי שום דבר סכנה. דכתיב השמר לך ושמור נפשך וזה אזהרה לאדם שלא להכניס את עצמו בשום סכנה ולא מצינו בשום מקום שיהיה אזהרה על האדם שלא ילך עבור צרכיו דרך מדבר או לעבור דרך ים וכל הישר בעיניו יראה בעיניו, הפקוחות כי הגם דארבעתן אלה מובאים בכתוב כולן יחד בכל זאת חילק הכתוב ביניהם לרמוז לנו דאין ענינם דומות זו